ז'יז'ק בן 70: איך הפך "ההוגה המסוכן בעולם" לכוכב רשת?

באחת הסצנות האיקוניות ביותר בתולדות הקולנוע, רוז וג'ק צפים על קרש לצד הטיטאניק השוקעת, רועדים מקור. לבסוף הוא טובע, בעוד שהיא ממשיכה לשייט במימי האוקיינוס וחוטפת לא יותר מאשר צינון. זוהי סצנה שנויה במחלוקת שרוממה אין-ספור גבות ספקניות נוכח העובדה שעל פניו, נדמה שהייתה פשוט יכולה לפנות לו מעט מקום. אבל זוהי גם אחת הסצנות הכי קורעת לב ודרמטיות שצולמו אי פעם, ושהביאה את הרומנטיקה ההוליוודית לאחד משיאיה. האומנם?

סלבוי ז'יז'ק, נעים להכיר, סבור שהקהל שוגה בהבנת הסרט. לשיטתו, בהיגיון המערבי המודרני, התרסקות הטיטאניק ומותו של ג'ק היא למעשה האפשרות האופטימית ביותר. טרגדיה אמיתית, הוא מסביר, הייתה נישואים בלתי אפשריים בין הגבירה הנאווה לגבר הדלפון שבו היא מתאהבת. תוך כמה שנים של חיים משותפים בניו יורק, יחסיהם היו קמלים ומתפרקים גם ככה. הקרחון העצום הציל את הדמויות בסרט, וגם את הצופים, מהתרחיש האימתני מכל: ערעור הסדר המעמדי. ההוגה הסלובני סבור שרוז בסך הכול מייצגת את אופן הפעולה של האליטות הכלכליות, שיוצאות להרפתקאות מזדמנות על מנת לנצל את בני המעמדות החלשים ולשאוב מהם את כוחות החיים, באופן ערפדי ממש, רגע לפני שיתנכרו להם שוב ואף יגרמו לקיפוח חייהם. במסווה של סרט אנטי-מעמדי, "טיטאניק" מהלל ומנציח את פרצופה האכזרי של האידיאולוגיה הקפיטליסטית. הקרחון הוא רק קצה הקרחון.

כך עובד הפילוסוף והסוציולוג הסלובני: הוא בוחר פרט מוכר מהתרבות הפופולרית, ומשתמש בו על מנת לפרוש את משנתו ההגותית-פוליטית, שבליבה עומדת תמיד תשוקה אחת: מהפכה. וכמו כל דבר אחר שז'יז'ק כתב או אמר בשנים האחרונות, גם פרשנותו ל"טיטאניק" קנתה לה מעריצים רבים ונפוצה לכל עברי הרשת. האיש בעל המראה המזוקן והחביב, שנראה כמו סנטה קלאוס של תרבות המרד, מצליח להפיץ רעיונות מורכבים, יש שיגידו קיצוניים, דווקא באמצעים הכי קפיטליסטיים שיש: הרשתות החברתיות. והוא לא ממש צריך לעשות את זה בעצמו – הוא משאיר את זה לחסידיו.

מתוך The Pervert's Guide To Ideology 

בפייסבוק, עמוד מעריצים הנושא את שמו של ז'יז'ק (בשגיאת איות קלה, בדיחה תמוהה על הכתיב הסלובני) מתקרב ל-300 אלף לייקים, ומעלה באופן תדיר ציטוטים וממים שזוכים לתהודה עצומה בקרב הגולשים. לפעמים אלו פשוט תמונות מבוימות שלו או צילומי פפראצי, משל היה כוכב הוליוודי מהשורה הראשונה. בשנים האחרונות אף פורסמו דיווחים, בין היתר ב"ניו יורק פוסט", בנוגע לחברות קרובה, אולי אפילו מערכת יחסים, המתנהלת בינו לבין ליידי גאגא. כנראה תרמה לכך העובדה ששניהם אקצנטריים וכוכבי רוק – כל אחד בתחומו. הדבר יצא מפרופורציות עד כדי כך שמגזינים רציניים טרחו להפריך את הרכילויות. במקביל, מוצרים המהללים את דמותו של ז'יז'ק – מחולצות, דרך פוסטרים ומדבקות ועד לספלים – נמכרים מלוא הטנא בחנויות מקוונות. עימם נמכרים ספריו, ספרונים העוסקים בכתביו וגם סרטי הקולנוע שיצר. האינטרנט אוהב לאהוב את ז'יז'ק. זה לא ברור מאליו כשמדובר בהוגה בן ימינו שהכי מזוהה עם המרקסיזם, ושכל הקריירה שלו מוקדשת לפרשנות של כותב מאתגר אפילו ממנו: ז'אק לאקאן, ממשיך דרכו הידוע ביותר של פרויד.

ז'יז'ק הוא גם אחד מכוכבי הרשת הכי מבוגרים בסביבה - "לייט בלומר" במלוא מובן המילה. השנה מלאו לו 70, ואת ספרו הראשון פירסם לפני 20 שנה בדיוק, בגיל 50. הוא נקרא "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה", ונחשב ליצירת מופת פילוסופית. זהו גם אחד מספריו הכי פנים-אקדמיים של ז'יז'ק, שמאז הספיק לפרסם עוד למעלה מ-50 ספרים באנגלית, והקפיד לכל אורך הדרך לטייל בין האינטלקטואלי לפופולרי. אחד מספריו הוא בכלל קובץ בדיחות, ואחרים מציגים ניתוחים של היצ'קוק ו"מטריקס", הגל ולנין.

שנים לפני שהפך לסבא המאומץ של שמאלנים מדור ה-Y, ז'יז'ק השלים דוקטורט באוניברסיטת לובליאנה, שם נולד וגדל בתקופת השלטון הקומוניסטי. במקביל למד פסיכואנליטיקה, ובהדרגה החל לשלב בין פילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה כדי לכונן את עצמו כמבקר התרבות הנחרץ שהוא היום. יחסיו עם הקומוניזם נשארו תמיד מורכבים: מצד אחד הוא מקפיד להבהיר כי הוא מודע לאלימות הטמונה בשיטה, ובעיקר ביישומה, ומצד שני נדמה שאינו יכול לעמוד בפני כוח המשיכה שלה. כי בעוד שז'יז'ק מתענג על המשחק האינטלקטואלי, הוא למעשה ניזון מהפנטזיה לחולל שינוי בעולם. מבחינתו, הפילוסופיה נועדה לא רק לפרש את העולם אלא גם לעצבו. 

הרעיונות שלו היו ויראליים עוד הרבה לפני שקמה פייסבוק. כבר מתחילת דרכו היה לו כישרון לשלשל בארובות של קוראיו אמירות קליטות שקל וכיף לצטט ולהעביר הלאה, בין אם מפני שהן מבריקות או סנסציוניות. לקדמת הבמה העולמית הוא פרץ עם ספרו "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", שהיה גם ספרו הראשון שראה אור בעברית, בהוצאת רסלינג ב-2002. הספר היה תגובה מהירה לאירועי 11 בספטמבר 2001 בניו יורק, ושמו לקוח מתוך סצנת ההתפכחות של ניאו בסרט "מטריקס" שראה אור שנתיים לפני הפיגוע הקטלני, הגדול ביותר שידע העולם. ז'יז'ק משווה בין האירוע המכונן ההוא, הבלתי נתפס כמעט, לבין הגעתו של ניאו לארץ ציון בסרט – הוא רואה בזעזוע מהפעולה של אל-קאעידה הזדמנות להביט בעולם נכוחה, ולחשוף את מנגנוניו.

הפרשנות שלו לא קלה לעיכול: לטענתו, כשמיליוני אמריקנים נצמדו למסכים וצפו בתאומים קורסים, הם למעשה קיבלו המחשה לפנטזיה שהופיעה שנים לפני כן בסרטי אסונות הוליוודיים, ומכאן שהתרבות האמריקנית למעשה הכשירה את עצמה לקראת הרגע הזה. ההפתעה האמיתית הייתה, למעשה, שהאובססיה שלהם התגשמה. באותו קו הוא מנתח היבטים נוספים של מלחמת המערב באיסלאם – וטוען כי היא מתנהלת בחלקה הגדול בתוך מרחב "גלובלי-קפיטליסטי חדש", ולא באמת כהתנגשות בין שתי ציביליזציות. במילים אחרות: זו רק אמריקה שנלחמת באמצע, ומייצרת לעצמה אויבים.

ז'יז'ק עובר מסך. את רעיונותיו המאיימים הוא מציג עם הרבה תנועות ידיים וכמעט ללא אפולוגטיקה, בריאיונות טלוויזיוניים, בשני סרטיו ("המדריך לסוטה לאידיאולוגיה" ו"המדריך לסוטה לקולנוע", שביימה סופי פינס), ברדיו, בהרצאות שעושות את דרכן ליוטיוב – ואיפה שרק אפשר. הופעותיו בלתי נשכחות, בין היתר בגלל המבטא הסלובני הכבד שבו הוא מדבר אנגלית וכן המשיכות הבלתי פוסקות באף - טיק עיקש שהפך לסימן ההיכר שלו. מי שעוקבים אחריו מכירים גם את האופן שבו הוא נוטה לסיים כל משפט שלישי: and so on. ברשת ניתן לקנות בגדים, משטחים לעכבר, כריות וכיסויים לסמארטפון עם הכיתוב הזה.

מבחינת האנרגיות שהוא מביא עימו לכל מקום ויכולתו לסחוף אחריו קהלים צעירים, ז'יז'ק מזכיר את מישל פוקו או פרידריך ניטשה, אבל בהבדל קריטי אחד שהוא סוד הצלחתו: ז'יז'ק הוא איש מצחיק מאוד. גם כשהוא מדבר על עניינים שברומו של עולם, הוא מקרין רושם שהוא מחובר לתרבות הפופולרית יותר מכל פוליטיקאי או משתמש טיקטוק. במאמר שפורסם ב"ניו יורקר" בראשית שנות האלפיים נכתב שעל מנת להבין את ז'יז'ק לא מספיק לקרוא את קרל מרקס - כדאי להכיר גם את גראוצ'ו מרקס. "יש להבין את כל מה שהוא אומר על פוליטיקה לא רק כהצעה למדיניות, אלא גם כפיסת פרפורמנס", היה ההסבר.

• רוצים לקרוא את "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" במהדורה דיגיטלית? 

לחצו כאן

בעבר למדנו שאין רפובליקה שבה המילה מרקסיסט הפכה למגונה – קללה לכל דבר – יותר מאשר ארצות הברית. אבל עם עלייתם של ברני סנדרס ודומיו, נדמה שגדלה הסקרנות הצפון-אמריקנית כלפי צורות חדשות של כלכלה. במגזין האינטרנטי vice לא נותרו אדישים לתופעת ז'יז'ק, ושלחו את אחד הכתבים שלהם לראיין אותו בביתו בסלובניה. כותרת האייטם: "כוכב-העל הקומוניסט סלבוי ז'יז'ק הוא הפילוסוף המסוכן ביותר במערב". ואכן, כשהכתב נכנס לביתו של ההוגה הלבבי, הלבוש תמיד בבגדים הפשוטים ביותר, הוא מזהה את תמונתו של סטלין, ממש במבואת הכניסה. ז'יז'ק מיד מרגיע: "זה רק בשביל לעצבן אידיוטים". ואחרי שיחה ארוכה בסלון – הפילוסוף מציע לאורחיו מיץ פירות וקולה – הכתב מתוודה שהוא בעצם לא נראה לו מסוכן כל כך. "בנקודה הזו איאלץ לאכזב אותך", אומר לו ז'יז'ק. "אם ייתנו לי הרבה כוח – כנראה אנצל אותו לרעה. לכן לפעמים אני פוחד מעצמי".

במאמר בשם "הקוסם מלובליאנה", שפורסם בכתב העת "תכלת" (הוצאת שלם), אחד העורכים, האינטלקטואל השמרן אסף שגיב, מציע לקחת את הבדיחות האלה ברצינות. "ז'יז'ק הוא אולי הקיצוני והבוטה בין האינטלקטואלים המצדדים כיום במה שמכונה פוליטיקה רדיקלית: הוא מלמד סנגוריה על משטרי דיכוי טוטליטריים, תומך בגלוי בטרור פוליטי ומעודד את ההרס האלים של הסדר הקיים. אי אפשר לפטור את העמדות הללו כפרובוקציות ריקות של אישיות אקסצנטרית ושוחרת פרסום; הן מעוגנות היטב בגישתו התיאורטית של ז'יז'ק", הוא אומר. לדברי שגיא, "ז'יז'ק סבור כנראה כי המלחמה בהגמוניה של הקפיטליזם הגלובלי לא רק מצדיקה אלא גם מצריכה נקיטת מעשי זוועה. הוא מציע חותם כשרות אינטלקטואלי ומוסרי לכל רודן או טרוריסט אשר חרת על דגלו את המלחמה ב'אויב'".

לא תמיד קל להבין מיד מיהו האויב הזה. לרגעים, זוהי מדינת ישראל. כך למשל, ב-2012 חתם ז'יז'ק על עצומה שקוראת לחרם בינלאומי על ישראל, והמציינת כי קיים דמיון בין הנעשה במחוזותינו לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. לפי הכתוב, ישראל פוגעת בזכויות האדם של הפלסטינים וחוטאת בכיבוש ובקולוניאליזם, במסווה של הגנה עצמית ובחסות התמיכה של ארצות הברית וכלכלות עולות כגון ברזיל ודרום קוריאה. והנה, רק שלוש שנים לאחר מכן הגיע ז'יז'ק עצמו לביקור חטוף בישראל כדי להרצות בפני כמה מאות אנשים בחיפה. הגעתו נעשתה בתיווכה של קבוצת התיאטרון הפלסטינית ח'שבה. לפי הדיווחים, בקהל נכחו ערבים ויהודים כאחד – אפילו חיילים היו שם – כנראה בהתאם לתנאים של ז'יז'ק, שהיה מוכן להגיע רק למטרות דיאלוג. מי שנכחו שם ביום ההוא יצאו עם רושם חזק: חלקם מתארים מופע סטנד-אפ פרוע נגד הליברליזם, וחלקם חוו את ההרצאה כמפגש פוסט-מורטם עם צ'ה גווארה. הרוב מסכימים שנרשם שם גם קירוב לבבות מסוים, בתיווכו של המגשר הסלובני.

מסוכן או לא, ז'יז'ק רק הולך וקונה קהלים חדשים. בדרך הוא חובט לא רק בימין הכלכלי, אלא גם בשמאל הליברלי, שמוביל לדעתו את הפוליטיקלי קורקט למחוזות של השתקה וצנזורה. תגובתו מהירה תמיד, על כל נושא, ולא תמיד נוחה. בין אם זה הטור ב"גרדיאן" שבו התעקש לשרטט את המלחמה בסוריה כמאבק מורכב יותר ממלחמה של הרעים בטובים, או הבעת תמיכה בנערה גרטה תונברג. לדבריו, האוטיזם שלה חשוב דווקא מכיוון שהוא מזכיר לנו שלפעמים יש להחזיק בעמדה דוגמטית וקרת רוח נגד תופעות הרסניות, בסדר הגודל של ההתחממות הגלובלית. גם הניתוחים שלו על "הג'וקר" נעשו פופולריים – וזאת על אף שהוא מודה שהוא כלל לא ראה את הסרט, פשוט מכיוון שעוד לא הספיק להגיע לסלובניה, שם הוא יכול להוריד סרטים בחינם מבלי שאיש יאכוף את האיסור על פיראטיות. אם אתם מתעניינים, הוא מעדיף את הג'וקר של הית' לדג'ר. בקצרה: הוא פחות צדקן ופחות צבוע.

השנה נרשם אירוע מיוחד בטורונטו, כאשר ז'יז'ק התייצב לעימות עם ג'ורדן פיטרסון, הוגה קנדי שמרן שמגיע ממחוזות הפסיכולוגיה, ושהפך לדובר פופולרי מאוד בקרב השמרנים בעולם. המפגש כונה "העימות של המאה". מעריצים קנו כרטיסים מבעוד מועד, ובחוץ הספסרים חגגו. "בגרדיאן" העלו אבחנה מעניינת, שלפיה השניים בעצם מוגדרים זה על ידי זה – אנחנו חיים בעידן שבו אתה מוגדר על ידי הדברים שאליהם אתה מתנגד. פיטרסון התייצב לאירוע בחליפה ומחשב לוח, ז'יזק בלבוש קז'ואל ופנקס, לכאורה עולם חדש מול עולם ישן. אך הקנדי עשה טעות חמורה: הוא בא להתנגח בז'יז'ק כקומוניסט, ופתח את דבריו בנאום חוצב להבות נגד המניפסט של מרקס ואנגלס. ז'יז'ק, בתגובה, הסביר לו ברגישות ובנחישות שהרעיונות האלה מזמן לא נמצאים בלב הדיון, קרא אותו לסדר, ביקש להעביר את הדיון מאזורי הכלכלה לפילוסופיה ושלח את פיטרסון לקרוא ספרים. פיטרסון, בתגובה, הנהן. בעוד שהשניים התנהגו בכבוד ובנימוס יחסיים זה כלפי זה, האינטרנט המשיך להתכתש, כאשר כל צד שמח לאידו של השני. כולם מפסידים, כולם מנצחים.

ז'יז'ק אינו הוגה מתון, ומה מתאים מכך בתקופה שהמתינות הפכה בה לזיכרון מתוק מהעבר הרחוק, מותרות נדירים ונשכחים. כשאת הקפיטליזם הפרוע מייצג בארצות הברית נשיא שלוח רסן, רק מתבקש שמתנגדיו ייצמדו למישהו נסער ומסעיר כמוהו, משקולת שתאזן את הנדנדה. ז'יז'ק עצמו, אגב, לגמרי יודע שהוא כזה. כשטראמפ התמודד ב-2016, הוא הביע תמיכה בניצחונו על פני הילרי קלינטון. למה? כי הוא אומנם מתנגד לכל פרק במצע שלו, אבל אולי זה יזרז את בואה של המהפכה. "אני סוג של ג'וקר", אמר באותו ריאיון מדובר ל-vice, ומיד הבהיר: "כלומר ההוא מהסרטים של באטמן, אתם יודעים".