הנשק הסודי מגבעת ברנר / עושה היסטוריה
רפאל נאה נזכר בסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם חוזר אל הרכז אביגדור "מוסקו" מוסקוביץ', שנלחם כדי להיכלל בסגל הנבחרת ליורובאסקט 1979 ולבסוף התברר כגורם מכריע בזכייה במדליית הכסף. ואיך זה, כאשר כולם חששו, דווקא הוא היה בטוח שישראל תנצח את אלופת העולם ואירופה?
השבוע נזכרתי בעוד סיפור שכאילו נלקח מעולם האגדות. אני שוב חוזר אל דור הקיבוצניקים הנפלאים של הכדורסל הישראלי, אל אביגדור "מוסקו" מוסקוביץ' מגבעת ברנר, שמתגורר שם עד היום למרות כל התהפוכות שעבר ("הפרטת הקיבוץ מתאימה לי", הוא אומר). מוסקו בן ה-66, רכז בנשמה (אחיו הוא שוער העבר רוני מוסקוביץ'), שיחק במשך עשור בקבוצה של הקיבוץ, שהייתה כוח משמעותי בליגה הבכירה. עם זאת, ימיו הגדולים באמת היו בהפועל ר"ג, איתה סיים חמש פעמים כסגן האלוף של מכבי ת"א, והגיע לחמישה גמרי גביע. יודעים מה? ימיו העוד יותר גדולים היו בנבחרת ישראל, והמדים הלאומיים הם אלו שאחראים לסיפור המיוחד הזה.
"מבחינתנו הנבחרת הייתה אז הדבר החשוב ביותר", מספר מוסקו. "ניצחנו הרבה נבחרות שטובות מאיתנו מבחינת יכולת הכדורסל שלהן, כי הרגשנו שהיינו קודם כל שגרירי המדינה. היום הכל שונה, לכן אני בקושי צופה במשחקים". מוסקו נטל חלק בארבע אליפויות אירופה, ובסך הכל הופיע ב-131 משחקים בינלאומיים. אבל לפני שקיבל את ההזדמנות להשפיע, הוא נאלץ להילחם עם מאמן הנבחרת רלף קליין.
"ביקשתי ממנו שייתן לי צ'אנס", אומר מוסקו, "אבל הוא השיג: 'במקרה הטוב תהיה אצלי רכז רביעי. יש לי את איתמר מרזל, בארי ליבוביץ' ומוטי ארואסטי'". אבל הצוהר נפתח כאשר הנבחרת של קליין נכשלה בטורניר כינוס הפועל (סוג של מכבייה מצומצמת), והמאמן החליט שהרכז העקשן ראוי לעלות על הפרקט כדי לנסות לעשות סדר. עם הכדור בידיים של מוסקו, ישראל ניצחה יריבה מארה"ב ב־18 הפרש, ורלף שהתרשם הודיע למוסקו: "אתה בטוח נוסע איתנו לאליפות אירופה".
וזה מה שקרה. ניצול ההזדמנות, לצד הפציעה של מרזל, הובילו להכללתו של מוסקוביץ' בסגל ליורובאסקט 1979, הטורניר המפואר בתולדות הנבחרת. היו שם כמה יריבות עצומות, כמו יוגוסלביה וברית המועצות, אבל הקיבוצניק לא נרתע מאף אחד. לפני הניצחון הסנסציוני על אלופת העולם ואירופה יוגוסלביה, מוסקו אפילו שימש כמרגל: "כולם חששו מהם, אבל ראיתי את רוב השחקנים היוגוסלבים מעשנים ונאמר לי שהם שותים כמויות של אלכוהול עד השעות הקטנות של הלילה. הגעתי למסקנה שעם כל הכבוד, הם לא מספיק רציניים. הבטחתי לרלף שננצח, והסוף היה שהגענו עד לגמר בטורינו נגד בריה"מ, נגדה כבר לא היה מה לעשות".
זו הייתה נבחרת נוצצת במיוחד, עם מיקי ברקוביץ', ארואסטי, ליבוביץ', לו סילבר, בועז ינאי, סטיב קפלן, פיני חוזז ועוד, ועדיין הלוחם החכם מוסקו הצליח להתבלט – לא בהכרח עם תצוגות קליעה, אלא בזכות הלב שלו. אחרי ה־84:88 המדהים על ספרד, שניצחה קודם לכן את ברית המועצות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלייה לגמר, הוא אפילו עשה כותרות: "מיקי ומוסקו הכניעו גם את כדורסלני ספרד". מוסקו לא התחשב בכוכב וויין ברבנדר ובמאמן הספרדי המעוטר לולו סאיינז, והותיר אותם המומים עם חטיפות ויציאה להתקפות מתפרצות.
לפחות באותו טורניר הייתה לו קצת נחת. חלק מחברי קיבוצו לא ראו בעין יפה את עזיבתו להפועל ר"ג, או להפועל ת"א לפני כן. הדיונים בנוגע לקריירה שלו הגיעו לעתים לאסיפת הקיבוץ, שם נשמעו קולות שעליו לעזוב את גבעת ברנר – אבל לבסוף גם המחמירים נאלצו להתפשר בזכות העברת שכרו לקיבוץ. מוסקוביץ': "מדובר בסכומים יפים לתקופה ההיא. הייתי דומה לעובד חוץ, וכאשר הפועל ר"ג התפרקה, נמניתי כמובן על הנושים. רוב השחקנים נדחו לרוב ע"י הכונס, ורק הקיבוץ שלי קיבל את מרבית החוב. אבל כסף לא היה אז העיקר, שיחקנו עם הלב והנשמה. במשחקי עמי אסיה בטהרן ב־1974, שם זכינו בתואר, קיבלנו דמי כיס של 2 דולר ליום – בעוד שחקני הכדורגל שסיימו במקום השני קיבלו פי 4. מפרגן להם". הוא היה מלך הכדורסל ונשאר מלך הסיפורים.
לפנייה לכתב/ת 
