שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרידה מהאדם היחיד שאהבתי

    "הגוף שלי משותק כשאני מביטה בשני הקרחונים האטומים מולי ומבינה שיש רק דרך אחת שבה אוכל לנצח את הגורל שלי. אחזור להיות לוליטה". דנה לוי אלגרוד מציגה: "קליע של קרח", פרק מספר 2

    פרק 2

    אני שוכבת לצידו של בנג'מין ומלטפת את ראשו. השמש כבר הפציעה אך לא עצמתי את עיניי אפילו לדקה אחת במהלך הלילה. המחסל שלי עדיין נמצא בסלון, ממש מעבר לדלת, ואני יודעת שבעוד כמה רגעים בנג'מין יתעורר וחומות ההגנה שבניתי סביבו יתרסקו לראשונה בחייו.

     

     

    מהרגע שהצלחתי לברוח מהאחוזה של גרגורי באיטליה, עברתי כנוודת ממדינה למדינה ומעיר לעיר עד שהבנתי שהלידה מתקרבת והחלטתי להשתכן כאן, בספרד,

    בעיירת נופש בקוסטה בראווה. הקרבה אל הים השרתה עליי ביטחון מזויף. כאילו שאם גרגורי או אנשי הסוכנות ימצאו אותי, אוכל לברוח בשחייה הרחק מהם. עכשיו הים במרחק חמש דקות הליכה אבל לא אצליח לברוח אפילו עד הדלת. אני מלפפת על אצבעי תלתל אדמוני מראשו של בנג'מין ונאנחת. איש הקרח זורק אותי בחזרה אל המלתעות של גרגורי, אך הפעם אני לא צעירה, תמימה וחדורת מטרה לשרת את הסוכנות. אני יודעת מה מצפה לי שם ואני יודעת שהסיכוי שאצליח להציל את עצמי פעם נוספת שואף לאפס.

     

    אני קמה בתשישות מהמיטה ונכנסת לחדר הרחצה. כשאני מסיימת להתרענן נשמעת דפיקה על הדלת. אני לובשת בחופזה שמלת פשתן ארוכה ויוצאת אל הסלון. שתי מזוודות מונחות ליד הדלת ואיליה יושב על כיסא הבר במטבח ושותה קפה. הכפתורים העליונים בחולצתו הלבנה פתוחים וחושפים את הקעקוע השחור על צווארו. הוא מקליד במחשב הנייד שמונח מולו ואז מרים אליי את מבטו. זיפים טריים מעטרים את לסתותיו ומשווים לקרחונים שבעיניו צבע מחשמל. קשה להאמין שהגבר היפה הזה עובד בעבודה כל כך מכוערת.

     

    "רוצה?" הוא מחווה בידו על כוס הקפה. "בפעם האחרונה שבדקתי זה עדיין היה הבית שלי והקפה שלי", אני עונה בכעס. "ואתה לא צריך לזייף נימוסים כששנינו יודעים מה התוכניות שלך עבורי".

     

    "אז תכיני לנו ארוחת בוקר". איליה חוזר להקליד במחשב. "ואני לא אזייף את המילה בבקשה". אני פוסעת לעברו במרץ ומעיפה את כוס הקפה שלו לרצפה. הכוס מתנפצת ברעש והנוזל החום ניתז לכל עבר. טריקת דלת חדר השינה גורמת לי להזדקף במתח. "בוקר טוב אמא". בנג'מין נשען על המשקוף ומביט בתימהון בבלגן ששורר במטבח. הוא עדיין לבוש בפיג'מה הכחולה שלו ויש כמה רסיסי זכוכית קרוב לכפות רגליו היחפות. "בוקר טוב מתוק שלי", אני אומרת ומסמנת לו בידי לא להתקדם. "הכוס החליקה לי מהיד. אני לא רוצה שתיפצע אז כדאי שתחזור לחדר השינה ותתארגן לבית הספר".

    עטיפת הספר קליע של קרח (צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד)
    עטיפת הספר קליע של קרח(צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד)
     

    בנג'מין מקמט את אפו כשהוא מבחין באיליה. "כדאי שתקשיב לאמא שלך". איליה מותח את שפתיו לחיוך קטן וחוזר להקליד על המחשב. "היא בדיוק התכוונה להכין לנו ארוחת בוקר". אני מהנהנת אל בנג'מין לאישור, וכשהוא נעלם בחדר השינה אני אוחזת במטאטא וגורפת את שברי הזכוכיות. הדירה שלנו קטנה ומאובזרת רק בריהוט הכרחי. הסתפקנו בחדר שינה אחד והרווחנו מרפסת שמשקיפה אל הים ואת כרמן כשכנה בקומה מעלינו. זה המקום היחיד שאי-פעם קראתי לו בית, אך עכשיו, כשהמחסל שלי יושב במטבח, אני מרגישה שהדירה קטנה מדי. כאילו הדמות הגדולה שואבת ממנה את כל החמצן.

     

    אני מוזגת דגנים לקערה עם חלב, מניחה על צלחת כמה פרוסות לחם ומתיישבת מול איליה. אני מורחת את החמאה על הלחם באיטיות ומביטה באכזבה בלהב הקהה של הסכין. "גם הסכין הזו יכולה להיות כלי נשק אכזרי אם יודעים איך להשתמש בה", אומר איליה בלי להרים את מבטו ממסך המחשב.

     

    "אז אולי תלמד אותי?" אני נוקשת באמצעותה על השולחן והוא מגחך וסוגר את המחשב. הוא לוקח פרוסה אחת, נוגס בה ומעווה את פניו. "נמצא בדרך מקום אחר לאכול בו ארוחת בוקר". הוא מניח את הפרוסה על הצלחת ומכפתר את חולצתו.

     

    "בדרך? בדרך לאן?" אני שואלת בבלבול. "אני צריכה לדבר עם כרמן ולקחת את בנג'מין לבית הספר ו..."

     

    "גרגורי נמצא בווילה שלו בעיירה ליד ברצלונה". איליה קוטע אותי.

     

    "גרגורי בספרד?" אני משפשפת את זרועותיי בלחץ. ההבנה שאני עומדת לפגוש בו שוב מכה בי בעוצמה.

     

    "בעוד יומיים הוא מארח כמה אנשי עסקים מקומיים והשגתי הזמנה זוגית".

     

    "אבל... אבל אני עדיין לא מוכנה, אני צריכה לתכנן איך להסביר לו את ההיעלמות שלי ולסדר..."

     

    "את לא צריכה לתכנן כלום", הוא קוטע אותי שוב ודלת הבית נפתחת. אני מנתרת ממקומי ומביטה בחלחלה באישה שנכנסת פנימה. שיערה השחור החלק אסוף בקוקו גבוה, עיניה הכחולות מאופרות בקפידה, סומק ורוד מדגיש את עצמות לחייה ושפתון אדום מרוח על שפתיה. היא לובשת חליפת מעצבים יקרה ולרגליה נעליים בעלות עקבי סטילטו דקיקים. היא התבגרה בשמונה השנים שחלפו מאז ראיתי אותה לאחרונה וכבר נושקת לארבעים, אך היא עדיין האישה היפה ביותר שראיתי בחיי.

     

    "קתרינה", היא נדה קלות בראשה וסורקת אותי במבטה מכף רגל ועד ראש. היא נוגעת בבד השמלה שלי ואז מנערת את אצבעותיה כמסלקת לכלכוך דמיוני ומנענעת את ראשה בסלידה. "אניה", אני מציינת את שמה ביובש ונסוגה צעד אחד לאחור. שני שומרי הראש שלה נעמדים מצידי הדלת ואחד מהם סוגר אותה בשקט.

     

    "התאבלתי עלייך", היא אומרת בחיוך שחושף שורת שיניים לבנה.

     

    "אני בטוחה שהתאוששת מהר".

     

    "אבל את לא התאוששת". היא מצביעה עליי באצבע שהציפורן הארוכה שלה צבועה באדום אש. "נראה כאילו איליה שלף אותך מהקבר". היא מסתובבת אליו בחיוך פלרטטני. "יקירי, אתה לא יכול להשתמש בה. הברבור של גרגורי הפך לברווזון מכוער ומוזנח. זה לא יעבוד".

     

    "את לא נמצאת כאן כדי לחלוק עליי", הוא עונה בנוקשות. "קחי את החבילה ואל תתערבי במשימה שלי".

     

    "איזו חבילה?" אני שואלת ומרגישה כף יד קטנה נטמנת בשלי. מבטי זולג כלפיי מטה וננעץ בפניו היפות של בנג'מין. הדם אוזל מפניי.

     

    "חבילה מתוקה סידרת לי", אומרת אניה ובוחנת את בנג'מין. אני דוחפת אותו לעמוד מאחוריי. "שלא תעזי להתקרב אליו", אני לוחשת ועיניי שולחות אליה גיצי אש. "את בטוחה שאת רוצה שהפרידה שלכם תהיה טראומתית עבורו?" היא מצקצקת בלשונה. "את יודעת שהגענו לקחת אותו למחנה קיץ מיוחד במינו". החזה שלי עולה ויורד בקצב נשימותיי הכבדות, וליבי הולם בפראות. "הבטחת לי", אני פונה אל איליה. "הבטחת לי שאם אעזור לך גרגורי לא ידע. לא הסכמתי שהוא יעבור לסוכנות. לעולם לא הייתי מסכימה לדבר כזה".

     

    "לא היית בעמדה של משא ומתן". הקרחונים שלו מביטים בי בבוז. "אני עומד במילה שלי שגרגורי לא ידע, אבל החבילה עוברת לסוכנות". בנג'מין מושך בכף ידי וחוזר לעמוד לידי. "אימא, איזה מחנה קיץ? כמו זה שרואים בסרטים עם בריכה וטיולים?"

     

    "הילד מדבר רוסית", אניה מהנהנת לעצמה בסיפוק. "הבוס יהיה מרוצה".

     

    אני עוצמת את עיניי ושואפת אוויר. הם מרחיקים אותו ממני עד לרוסיה. הם לוקחים אותו כבן ערובה כדי לוודא שאעמוד בהתחייבות שלי, או גרוע מכך, לוקחים אותו לתמיד כדי לסחוט את הנשמה שלו ולהפוך אותו לרובוט כפי שעשו לי. כפי שעשו לאיש הקרח ולכל שאר הסוכנים האכזריים שלהם.

     

    אני פוקחת את עיניי ומביטה באניה. הבחורה שהייתה החונכת שלי, שעם השנים הפכה להיות כמו אחותי. מי שהייתה אשת סודי והשותפה לחלומותיי עד שהתבקשתי להתמודד מולה על אותו הפיתיון וניצחתי. זה היה הניצחון האומלל ביותר בחיי. אני מביטה באיש הקרח ובשני שומרי הראש. איש מהם לא יעזור לי.

     

    "אימא, את תבואי איתי?" בנג'מין לוחץ את כף ידי ואני מתנערת מהמחשבות ומוטחת אל המציאות האכזרית שבה אני צריכה לשלוח את הבן שלי לטיפולם הקר והמנוכר של אנשי הסוכנות שגידלו אותי. אניה צודקת. אין לי דרך למנוע את הפרידה ולא אצליח להתאושש אם יגררו אותו מכאן בוכה ואומלל.

     

    אני מתיישבת על ברכיי. הקירות נסגרים עליי והלב שלי מדמם אך אני מותחת את שפתיי בחיוך רחב. "עשיתי לך הפתעה", אני מלטפת את ראשו ומנסה לשוות לקולי נימה קלילה. "רשמתי אותך למחנה קיץ מיוחד בדיוק כמו אלה שרואים בטלוויזיה".

     

    עיניו נפערות בהתלהבות ואני משפשפת את החזה שלי בלחץ ומכריחה את עצמי להמשיך לחייך. "בכל שנה נרשמים למחנה הזה אלפי ילדים ואתה יודע כמה מתקבלים?"

     

    הוא נד בראשו לשלילה ואני ממצמצת בעיניי כמה פעמים כדי שלא יבחין בלחלוחית שמכסה אותן.

     

    "עשרה. רק עשרה ילדים מכל העולם מתקבלים למחנה המיוחד הזה, ואתה אחד מהם".

     

    "באמת?"

     

    "באמת", אניה עונה במקומי בחוסר סבלנות. "אבל אם לא תבוא איתנו עכשיו ניקח ילד אחר במקומך".

     

    אני מסובבת אליה את ראשי ומעווה את פניי בכאב. המבט שלי אומר הכול. היא ניצחה, אני הפסדתי. עיניי מתחננות אליה שתפגין מעט אנושיות. אניה מושכת בכתפיה ופולטת אנחה אך צועדת צעד אחד לאחור ומסמנת לשומרי הראש לצאת מהדירה. "זכית", אני צובטת בעדינות את לחיו של בנג'מין. "עכשיו אנחנו צריכים למהר כדי שלא תפספס את ההסעה שלך".

     

    הוא מהנהן בהתרגשות ואני אוחזת בידו ומובילה אותו לחדר השינה. אני פותחת את תיק הגב שלו וטומנת בתוכו כמה בגדים, את הפיג'מה הכחולה, מברשת שיניים ואת התמונה הממוסגרת של שנינו שמונחת תמיד על השידה. אני יודעת שברגע שהוא יגיע לפנימיית הילדים בסוכנות ייקחו ממנו את התיק ויעלימו את התמונה אבל אני חייבת להעניק לו את הזיכרון הזה. את הרגע שאימא שלו אורזת עבורו את החפצים ושהוא מאמין שזו רק פרידה זמנית.

     

    אני חייבת להעניק את הזיכרון הזה גם לעצמי כדי לשמור על נחישותי להציל אותו גם ממעמקי התהום. הוא מביט בי בשקט אך מנדנד את רגליו בחוסר סבלנות.

    "אמא מהר, אני אפסיד את ההסעה".

     

    "סיימתי". אני רוכסת את התיק ומניחה אותו על גבו.

     

    "תבואי לבקר אותי?" הוא שואל ודוחק בי לצאת מהחדר.

     

    "לא בשלב הראשון". אני מתכופפת ומאמצת אותו אליי בחיבוק חזק. הוא מנסה להשתחרר מהאחיזה שלי אך אני לא מרפה. אני מצמידה את אפי לצוואר שלו ומסניפה את הריח שלו. הלב שלי נוגח בחזי ומסך הדמעות שמכסה את עיניי מטשטש את ראייתי.

     

    "אנחנו חייבים לצאת". אניה נעמדת לידנו ונוקשת על שעון הזהב שהיא עונדת. היא מגישה לבנג'מין את ידה והוא מתנתק ממני ואוחז בה.

    אני נעמדת ומושכת באפי.

     

    "קתרינה רוסטובסקי, את בוכה?" אניה שואלת בזעזוע ומסיטה בחדות את מבטה אל איליה. "אמרתי לך שאתה עושה טעות. הברבור הזה מקולקל. היא לא תשרוד יותר מדקה וחצי עם גרגורי". היא לא ממתינה לתשובה וניגשת אל הדלת. "בנג'מין!", אני צועקת והוא מסובב אליי את ראשו ומחייך. "תהיה ילד טוב ותעשה כל מה שאומרים לך". הוא מהנהן ומניח את כף ידו על ליבו ואז מצביע עליי. הסימן של "אני אוהב אותך" שאנחנו עושים בכל פעם שהוא עולה להסעת בית הספר. אני מניחה את כף ידי על ליבי וכשאני מצביעה עליו אני פונה אליו בספרדית במקום ברוסית. "תזכור שלא משנה מה יגידו לך, אני אגיע אליך. אמא שלך תגיע אליך עד סוף העולם".

     

    "אני אזכור, אמא", הוא עונה לי ברוסית ואניה מושכת אותו החוצה.

     

    הדלת נטרקת ואני טומנת את ראשי בכפות ידיי. זעקת כאב חנוקה בוקעת מגרוני ואני קורסת על ברכיי. הצער שלי עמוק כל כך שאין איבר בגופי שלא צורב ושורף. אני פותחת את פי ושואפת אוויר מלוא הריאות. ליבי מאט את קצב פעימותיו, הדמעות מתייבשות והגודש באף נעלם. אני מזיזה את כפות ידיי מפניי, נעמדת ומזדקפת. הגוף שלי משותק כשאני מביטה בשני הקרחונים האטומים מולי ומבינה שיש רק דרך אחת שבה אוכל לנצח את הגורל שלי.

    אחזור להיות לוליטה. אני, קתרינה רוסטובסקי, ניצחתי אותם בעבר ואנצח גם הפעם.

     

    הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר. המשך בשבוע הבא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד
    עטיפת הספר קליע של קרח
    צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים