שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

    עוד לא נולדה האשה שלא חשוב לה מה חושבים עליה. זה כל כך מיותר אבל מנהל אותנו ופוגע באיכות החיים. גאיה קורן מסבירה למה לא כולם צריכים לאהוב אותנו

    אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי. דווקא אני, שכל השנים היה לי חשוב מה אומרים עליי, שכל כך רציתי שכולם יאהבו אותי, שעשו עליי חרם ושנים אחר כך ניסיתי להרגיש שייכת, שבעלי לשעבר אמר שכל אשה צריכה מחמאות אבל גאיה צריכה יותר מכולן – דווקא אני בחרתי לעמוד מול קהל, לדבר אליו, לכתוב לו, להיות חשופה לביקורת יותר מהאדם הממוצע. בשביל מה זה טוב?

     

    זה לא בשביל הפרסום. כשמזהים אותי אני נבוכה, וכמעט תמיד מופתעת. זה לא בשביל הכסף, אם כי אין תלונות חמסה בן פורת יוסף. כמו שזה נראה, נתב"ג פספסו אותי בתור בודקת גבולות, כי כנראה זה מה שאני יודעת לעשות: לבדוק כמה אני מצליחה לעמוד באתגר ה"לא כולם אוהבים אותי".

     

    זה חתיכת אתגר. לפני כמה זמן מישהי אמרה: "חברות שלי אמרו שאת סנובית". הבטתי בה בהלם. מי החברות שלך? שאלתי. "פגשת אותן אתמול במסיבה", היא אמרה. ניסיתי להיזכר את מי פגשתי, אבל לא הצלחתי. מיד התבאסתי שהחברות מהמסיבה לא מחבבות אותי, למרות שאין לי מושג מי הן. העובדה שמיהרו לתייג אותי מסגירה שגם להן היה חשוב מה אני חושבת עליהן...

     

    יש הבדל תהומי בין "מה חושבים עליי" לבין "מה אני חושבת שחושבים עליי". בדרך כלל, מה שאני חושבת שחושבים עליי הרבה יותר נורא מהאמת, אבל המוח מספק פרשנויות כאילו אמנון אברמוביץ' פוגש את אהוד יערי. בדרך כלל, האמת הרבה יותר פשוטה.

     

    אישה (צילום: shutterstock)
    פשוט תאהבי את עצמך(צילום: shutterstock)

     

    פשוט תפרגנו לעצמכן

    באמצע השבוע, בעודי עומדת עם ההרצאה "אני מלכה" בסינמה סיטי, ישבה מול הפרצוף שלי אשה שהעיניים היחידות שהיא הרימה היו עם מסרגה. אולי זה עזר לה להתרכז, אבל אותי זה הוציא מריכוז. לרגע קטן עפתי אחורה במנהרת הזמן, ושמעתי קול פנימי לוחש: "למה שתענייני מישהו? למה, מי את? מה את חושבת את עצמך? אל תהיי שוויצרית". ככה קראו לי כשהייתי קטנה, שוויצרית. איך מילה אחת יכולה לעורר הד כזה גדול. מיד הודעתי לעצמי שאני ממש מעניינת, והילדה הקטנה נרגעה ושכחה מהאירוע שלא התרחש.

     

    אני יודעת שלא כולם אוהבים אותי כל הזמן ואפילו לא חלק מהזמן. אני טעם נרכש, לפעמים עוקצני על הלשון, לפעמים סילאן, לפעמים גויאבה. איך אני אוהבת ריח של גויאבה. ושוקולד מנטה. וליקריץ. ועמבה מטפטפת על פיתה.

     

    כולנו מפחדות לצאת פיתה (עם עמבה). אנחנו מעדיפות לצאת קוקו שאנל מדמואזל. זו הסיבה שמיליוני נשים מורטות, מסירות, שואבות, מחליקות, מכניסות את הבטן, מוציאות את הפוש-אפ ועולות על עקבים. זו הסיבה שמיליוני גברים (הגזמתי, הרבה פחות), הולכים לחדר כושר ומפמפמים משקולות. כל זה כדי שמישהו יגיד: איזה יופי את נראית!" ונענה לו: "די, נו, עליתי שני קילו".

     

    אנחנו רוצות לאהוב, ויותר מזה, להיות נאהבות, מפני שזה מעיד שיש ערך לקיום שלנו בעולם הזה. אם 'רואים' אותי אז אני נחשבת, אני משמעותית למישהו. רק לפעמים, מרוב רצון שירצו אותנו, אנחנו עוברות ממצב צבירה של מאהבת למצב אמא מטפלת.

     

    אנחנו שוכחות את עצמנו ומספקות צרכים של אחרים כדי להשיג שקט, חיבה, תשומת לב. בלי להרגיש אנחנו מאבדות את ההערכה העצמית שלנו, כי מרוב שאנחנו נותנות ונותנות, נותרנו מרוקנות מבפנים. ואם אנחנו לא מעריכות את עצמנו, איך האחרים יעריך אותנו?

     

    כדי לתת צריך לדעת לקבל. צריך ללמוד להגיד "תודה", לנשום פנימה כל מחמאה, להתענג עליה, ולא לנפנף אותה הצידה. אנחנו צריכות להקיף את עצמנו בחברה מפרגנת ולהיות חלק מסביבה מעצימה. לא תמיד זה אפשרי או קל, אבל אנחנו לא צריכות שמישהו יאהב אותנו על מנת שנאהב את עצמנו.

    שלך,

     

    גאיה קורן. מנטורית להערכה עצמית , ועיתונאית בידיעות אחרונות

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים