"איך בכלל אפשר לאהוב ספר שעוסק בת"א? מכעיס אותי לראות צעירים שכותבים עליה"

"צפה לגרוע מכל. אני בטוח שאין להם מושג מי אני ושהם לא קוראים ספרות". סמי ברדוגו מזהיר אותי מפני המפגש שבו הוא עומד לדבר על עצמו ועל הספרים שכתב בפני קהל מבוגר, ותיקי מושבים ויישובים, בתיכון ליד קיבוץ נען, לא רחוק ממזכרת בתיה שבה גדל. אבל אני כאן לכבוד הגרוע מכל. או לפחות לכבוד המביך, החריג, המשונה, שברדוגו מתמחה בהם כסופר. כבר 20 שנה, מאז ספרו הראשון 'ילדה שחורה', הוא מעצב עולם ספרותי שבו נורמטיביות היא עניין חשוד, מפוקפק, ותחושת מוזרות כלפי הגוף, הזולת והשפה עצמה היא נקודת המוצא.

לא מזמן, הוא מספר, מול קהל שכמעט כולו מורכב ממרצות ומסטודנטיות, תיאר את עצמו במשפט "אני לא אוהב נשים". זאת לא הייתה התרסה. רק הדרך הספציפית שלו להתייחס למיניות שלו כגבר הומו. אם פליטות פה כאלה משתחררות מול קהל אקדמי, אוהד - איך יקבלו את ברדוגו הפנסיונרים שמגיעים לתיכון פעמיים בשבוע, משלימים בגילם שעות לימוד?

בפנים שלא נראות מאושרות, ברדוגו בוהה במוטו החינוכי שמקדם את פנינו בכניסה למבנה: "השמיים הם הגבול והדרך דרך ארץ", ובערכים מודפסים כמו "נתינה", "מעורבות" ו"אמפתיה". בחדר המורים, לפני תחילת השיעור, הוא מדבר עם רכזת הספרות על השערורייה שכמעט נוצרה בספטמבר האחרון סביב הסיפור הראשון והיפה שברדוגו פירסם, 'שוק' מ־1998.

תלמידת כיתה י' שלמדה את הסיפור בתיכון (אחר לגמרי) התקשתה לעכל את שורות הפתיחה שלו: "בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה". אמא של התלמידה הייתה עוד פחות מרוצה. היא פירסמה פוסט פייסבוק מזועזע שהופנה למשרד החינוך וגרר מאות תגובות והמוני שיתופים: "מקובל בעיניכם שילדים יחויבו ללמוד בבית הספר יצירה כזו? שהציון יושפע מיצירה מטרידה כל כך? איפה הצניעות הבסיסית? מה מראים לנוער עוד לפני שהם הבינו את המיניות שלהם?"

ברדוגו, שמתגורר בשנה האחרונה בברלין, מספר שהדי התקרית בפייסבוק, בפוסט שהופנה לדמויות כמו נפתלי בנט ואיילת שקד, הגיעו אליו באיחור ובהפתעה. "מה שמפליא אותי הוא שלפני 20 ו־15 שנה הסיפור הזה עבר חלק במערכת החינוך, עם כל המורכבות שלו. לא הרימו גבה. והנה כעת אנחנו ב־2019, צועדים קדימה אבל אחורה. אמא וילדה וקהילה שלמה של אנשים מזדעזעים מסיפור שבעבר בכלל לא עורר כזאת תשומת לב. אני חושב שזה מסמן את רוח הזמן שאנחנו נמצאים בו, ולא לטובה. רוח שנוטה לשמרנות ולהתחסדות ולהגנה כביכול על הילדים מדברים חסרי שחר. הרי הדבר האחרון שאפשר להגיד על סיפור כמו 'שוק' זה שהוא מתאר פורנוגרפיה, ניצול והטרדה, כמו שאנשים כתבו עליו שם בפייסבוק".

המפגש עם כיתת המבוגרים - שמוקפת גם בתלמידי כיתות י"א וי"ב שמצטרפים לשיחה - דווקא עובר חלק. האנשים מקשיבים, צוחקים פה ושם במקומות הנכונים. השאלות רגישות וקולעות. מישהי מתארת את הקריאה בספר של ברדוגו כחוויה מתישה, שהעבירה אותה בין כעס לאמפתיה כלפי הסופר, "עד שהבנתי שזה העניין שאתה בעצם מתאר, את החיים האלה ואת המאמץ שלך להשתמש בשפה". ברדוגו, בתורו, מתאר את עצמו ואת הכתיבה שלו כמי שמסרבים להשתייך לכל קבוצת השתייכות. לא לקבוצת הסופרים, לא לקבוצת המזרחים, לא לקהילה ההומו־לסבית. "זרות", הוא אומר לי מאוחר יותר, "היא עניין בסיסי לחיים של אנשים בישראל, ואין לי כוונה לוותר עליה בקלות. מבחינה ספרותית, אם אני אהיה פתור לקוראים או לי עצמי - זה יהיה נורא ואיום". 

הרומן החדש של ברדוגו, 'חמור', מתפצל בין שני קווי התרחשות, מקום וזמן, בין קור לחום, בין צפון הארץ ודרומה. בין סיום הנעורים של הגיבור ב־94' לגלגולו העכשווי. הנדסאי מובטל, מתגרד, על גבול התפקוד התקין. בדומה לגיבור המכונס, הכמעט מתפורר, בקרוב גם ברדוגו יחגוג, או לפחות יממש, יום הולדת 50. מכל הגיבורים שלו, הוא אולי הרחוק ביותר מהביוגרפיה הפרטית של ברדוגו, ובכל זאת הם חולקים סוד משותף. רוסלאן, גיבור הספר, נהג להבעיר בנעוריו שריפות קטנות והרסניות בפוטנציה, בשוליים של קריית־ים. נהנה "להגיע כל כך קרוב אל סופם של הצמחים". גם לברדוגו היה תחביב דומה בתור נער מתבודד. "הייתי יוצא מהבית ומדליק חלקות קטנות של עשב יבש", הוא מספר. "זאת התרגשות בלתי רגילה. פחדתי מזה, אבל גם נורא נהניתי לראות את השריפה הקטנה הזאת".

תפסו אותך פעם משחק באש?

"לא, אלה היו טקסים שלי עם עצמי. לא היה שם נזק ממשי, אבל הייתה שם אלימות. בכלל, בתור ילד יכולתי להרוג חיות קטנות. דבורים, זבובים. לדחוף פתאום אנשים או חפצים, בלי סיבה הגיונית".

ילדים עושים דברים כאלה. רק שאצלך בסיפורים, המעשים האלה גורמים לגיבורים להסתובב כמו פושעים בעולם. כאילו הם מסרבים להתבגר ולקבל את העובדה שכולם סוחבים איזו אשמה.

"כבר בספר הראשון שלי אמרו לי שאני כותב כמו מישהו אשם. יכול להיות שזה רגש שאמור להשתנות עם ההתבגרות, אבל קודם כל, אני לא מאמין בהכרח שאנחנו משתנים לטובה עם ההתבגרות, שיש בכלל ערך חיובי להתקדמות. יותר מזה, בניגוד אליך אני לא חושב שכולם מסתובבים עם תחושת אשמה פנימית. להפך, כשאני מסתכל על הסביבה אני מרגיש שהרוב דווקא חופשי מאשמה כזאת. שאם כבר, עומדים להאשים אותי ולהוקיע אותי. זאת תחושה שמלווה אותי מגיל צעיר. בשבוע שעבר נסעתי להצטלם לתוכנית בערוץ הכנסת, ואני מסתובב שם, בין האנשים והשומרים, ומרגיש שכולם חוץ ממני נראים הכי בסדר שיש, מסודרים ומהוגנים. תראה את המורים כאן בחדר המורים". 

'חמור' (הוצאת הספריה החדשה) מוכיח את הנקודה, את היכולת של ברדוגו להלך בדיוק על קו התפר שבין נורמטיביות לבין פירומניה. בין חזות אפורה של חיים לכאורה חסרי דרמה - לבין הטרגדיה הגדולה שבכל זאת רותחת מתוכם אחרי שמתרגלים לצורת הסיפור הייחודית שלו. בין השתבללות פנימה בתוך עולם לשוני וערכי משלו - לבין הניסיון ההפוך של ספריו לזעוק להכרה, ליצור קשר. 

בספרו 'זה הדברים' מ־2010 הגיבור פחות או יותר חטף את אמו מבית האבות, במטרה להכריח אותה ללמוד קרוא וכתוב בביתם הישן. 'חמור' מתאר, בין היתר, קשר עם חמור פצוע, שהגיבור אוסף לביתו, לחצר האחורית במושב בת הדר שסמוך לרצועת עזה, כשהוא מפנה כלפיו קשת רגשית שלמה: הזדהות, משיכה, השתוממות, הזנחה. כאילו החיה היא השתקפות שלו עצמו, של הוריו, של מאהב בלתי רצוי. כאילו הוא עצמו חמור חצי אילם.

"התקשורת עם חמור, הדין והדברים איתו, לא נעשים בקול", ברדוגו אומר. "מול חמור לא צריך לדבר, ולא צריך לנחש מה השני חושב. לך תתפוס מה זה דיאלוג עם בן־אדם. מה אני יודע עליך? כמה אתה יכול להכיל אותי? עד כמה קשר אנושי יכול להגיע לידי שלמות? מבחינתי אתה - כמו כל אדם - תמיד תאיים עליי. תרצה או לא תרצה, תמיד תפחיד אותי. גם אם נעשה את הדבר הכי נעים בעולם, תמיד נצטרך לדבר. לתקשר. להסכים ולא להסכים. דבר שמבחינתי נראה כמעט בלתי אפשרי".

הנה עכשיו, בכיתה, דיברת בצורה מאוד פתוחה ומובנת, והקשיבו לך בהתאם. אנשים שחשבת שאין להם שום קשר לספרות כמו שלך חלקו איתך תובנות רגישות.

"לא פעם אומרים לי שאני אדם מתקשר, חברותי וכולי. אבל זה קורה שעה־שעתיים, וזה נגמר. זה לא מתקדם הלאה. הילד, הילדה, הנערה, המורה, האמא, האבא, המרצה, העורך הספרותי - כל אחד מהם הוא השוער המטפורי שעוצר אותי בכניסה. ישויות שאני כל פעם מחדש צריך להתמודד איתן. זה פגם. אין לי כנראה את הכישורים החברתיים כדי להתגבר על האשם ועל תחושת הרדיפה. 

"אני עוד מעט בן 50. לכל האחים שלי יש משפחות וילדים. אמא שלי בדיוק עומדת להפוך לסבתא רבתא. בניגוד לרוב האנשים סביבי, אני פחות ופחות כבול למסגרת שתרסן אותי. לא למערכת יחסים אנושית, לא למוסד עבודה. השנה חייתי בעיקר על חסכונות, ואין לי מושג איך ייראו החיים שלי כשאחזור לישראל בעוד כמה חודשים. אני אפילו לא כבול כבר לשום בית. העברתי את כל החפצים שלי לפני שנה לאחותי. וכבילות יכולה הרי להיות דבר טוב. במובן הזה, הרבה פעמים אני מרגיש שאני מפגר מאחור בזמן שאחרים מתקדמים. מצד שני, זה הספר הראשון שבו השתמשתי בדמות של מספר בגוף שלישי. מישהו שמדבר אל הגיבור, שמקלל אותו, שמדרבן אותו לקום, לצאת, לעשות משהו. למה אתה נמנע כל כך, הוא שואל אותו. למה אתה תקוע. למה אתה הולך לישון בתשע בערב, בקיץ, ביום שישי".

משפט הפתיחה של הרומן עונה לשאלה שעוד לא נשאלה: "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חמור". שם הספר, כמו גם קפיצת המדרגה שלו מבחינת אינטנסיביות, תעוזה והעצמת המאפיינים הייחודיים לברדוגו ככותב, יכולים להיראות כתגובת־נגד להערכה הממסדית שהוא זוכה לה, לפרסים שהוא מקבל, לעובדה שכמעט על אפו ועל חמתו - ראיית העולם של ברדוגו בכל זאת מייצרת הקשבה. גם אם הוא מתעקש שלא לחגוג את הסימון הליברלי והקהילתי של מזרחיות, של קוויריות, של זהות אמנותית.

"אני לא מכחיש שאני חלק מהעולם הזה", הוא אומר. "במודע או לא במודע, אני כותב מה שאני כותב לאור מה שאפשר לקרוא לו המהפכה הפמיניסטית, והלה"טבית, והמזרחית. אבל אני לא עושה הסכם עם התקופה הזאת, והגיבור שלי לא לוחץ לה את היד. להפך, הוא היה רוצה לחזור לעידן קודם, לסדר שאפשר לקרוא לו שמרני או סגור יותר. אפילו בסקס הוא מבקש איזו תנוחה רגילה שאופיינית לגבר ואישה.

"אז נכון שאני מתאר יחסים בין שני גברים. שאני יכול היום להרשות לעצמי לתאר יחסים לא רגילים בין חיה לגבר. שאני מתאר שריפות ומוות ודברים מאוד קיצוניים בלי שאף עורך יעצור אותי או ינקה את הביטויים הבוטים והפחות קונבנציונליים מהכתיבה שלי. אבל במעבה הטקסט קיימת מציאות לא פשוטה. ככל שאני נעשה יותר מרוסן בחיים, וככל שאני מרגיש מנוכר יותר לזמן ולמקום שבהם אני חי - אני נעשה יותר ויותר משוחרר בכתיבה. וזה גם מסוכן". 

למה? 

"כי אפשר לאבד את הדעת. ואפשר לאבד מגע עם העולם החיצון".

את שמו של גיבור הספר, רוסלאן איסקוב, ברדוגו שאב דווקא מהעולם הממשי, החיצוני: שמו האמיתי של אחד ההרוגים באסון החניון מ־2016, שבו נהרגו ברמת החייל שישה אנשים. החקירה המשפטית עדיין מתנהלת. "ראיתי ידיעה חדשותית על אדם צעיר שמת בתאונת בניין, שעשתה לרגע אחד רעש גדול ומאז כבר שכחו ממנה. בחור בן 20 ומשהו שפשוט נפל ומת. העובדה שהוא מגיח פתאום לתודעה, לעיתון, משקפת את הנידחות שלו. בלי האסון אין לו כאילו זכות קיום. ובעיניי הוא בדיוק דוגמה למישהו שצריך לשים אליו לב. הטרגדיה של אנשים כמוהו אומרת משהו לא פחות משמעותי מעוד ספר על חיים עירוניים, יאפיים, בתל־אביב. איך בכלל אפשר לאהוב ספר שעוסק בתל־אביב? מכעיס אותי לראות כותבים צעירים שכותבים על חיי העיר הזאת. כמה מקום ספרותי היא תופסת, למרות שהיא כלום בתוך ישראל מבחינת אנשים וגיאוגרפיה", הוא אומר כשאנחנו נוסעים לבית אחותו במזכרת בתיה. "אפילו לדבר על זה מפריע לי לנהוג כמו שצריך". 

העברת חלק חשוב מחייך בערים גדולות. תל־אביב, ירושלים, פריז. עכשיו אתה גר בברלין. זה לא שאתה משוטט בכפרים.

"נסעתי לברלין כדי לכתוב, כדי לעצור רגע את השגרה של סדנאות ולימודים וכל מרוץ הפרנסה שאני בתוכו כבר 15 שנה. למרות שאני כבר מכיר את ברלין, היא בפירוש לא המקום שלי. הקור, חג המולד, זה לא בשבילי. אולי רק השקט, העובדה שאנשים לא מדברים בטלפון באוטובוס. החיים שלי אפרוריים בכל מקום באותה מידה. מישהי שאני מכיר התלוננה לחברה משותפת שגרה בברלין: תראי, הוא עושה בדיוק מה שהוא עושה בתל־אביב. לא יוצא מהבית. רק כותב. מקסימום יורד לסופר. אבל מה היא חושבת בעצם, שבאתי לברלין כדי לקרוע את העיר ולהזדיין?"

אפשר גם לכתוב וגם להזדיין. אפילו להורים המבוגרים של הגיבור בספר הקדשת סצנת סקס.

"אולי בשבילך אפשר גם וגם. לא בטוח שבשבילי. אבל נכון שכתיבה וסקס הם לא עולמות נפרדים. להפך, בספר הזה אני מנסה להפגיש את לשד החיים עם הכתיבה. הגיבור שלי רוצה את הדברים הכי פשוטים, את התכלס: לשטוף את החמור שלו, לגעת במאהב שלו, לראות עלים. לא מעניינים אותו דברים נשגבים. הוא לא סובל למשל את המילה 'ארכיטקטורה'. את היומרה מאחוריה. וגם אני לא".

לאורך כל הספר תהיתי מה תבחר בסוף: להציל את הגיבור הזה או להוליך אותו לכיוון החורבן. 

"זה בדיוק הכוח שיש לך בידיים כסופר. זה כוח נהדר, אבל הוא גם אומר דבר איום ונורא על מי שאני. תחשוב, איזה בן־אדם נמשך לסוג כזה של כוח - כוח להקים דברים לתחייה וכוח להרוג אותם?"