ישנם אירועים בהיסטוריה המשותפת שלנו שהפכו לנקודת ציון, כזו שלפיה אנו מודדים את עצמנו ואת בני שיחנו. כולנו כבר יודעים לענות איפה היינו כשרבין נרצח או כשנפלו מגדלי התאומים. החטיפה של שלושת הנערים הפכה לאירוע מכונן בסדר גודל כזה. אירוע שלפיו נכייל את עצמנו, אירוע שהותיר בנו חותם גלוי וסמוי.

חטיפתם של נפתלי, גיל־עד ואיל הייתה יריית הפתיחה של ימים איומים וקשים. נהרות של דמעות וזעם מילאו את הארץ. אלו היו ימים של טירוף מערכות שלא פסחו על אף אזרח במדינת ישראל, יהודי או ערבי. וכשהגיעה הבשורה המרה כי שלושת הנערים נרצחו, עוצמת השבר הייתה בלתי נתפסת. בתוך הסחרור הנורא ההוא נרצח הנער מוחמד אבו־ח'דיר ונפתח מבצע צוק איתן שגבה קורבנות בגוף ובנפש. על פניו, מדובר בסרט אימה.

בתוך האימה הזאת, שאין איך לכמת אותה בכלל, צמחה מנהיגות מפתיעה, אחרת. מנהיגות שקטה ובטוחה, שהייצוגים שלה שונים מכל מה שהכרנו. לא עוד גנרלים או פוליטיקאים בחליפות, אלא שלוש אמהות מכוסות שיער. נשים עם תדר אחר, מנגינה משלהן. מהיום שבו נחטפו ילדיהן ועד עצם היום הזה הן הפגינו גבורה יוצאת דופן בבחירה שלהן פעם אחר פעם לדבר בשפה אחרת. לדבר אחדות. לא אחדות מתייפייפת, שקרית. לא אחדות שמכסה את הפגמים והשסעים.

דווקא מתוך הכרה עמוקה בעוצמת הפצע הן הציעו ריפוי, איחוי. הן ביקשו ללמד אותנו משהו על האופן שבו אנו רוקמים את חיינו. מתוך האובדן המיותר והנורא הזה, מתוך האפלה, עם ישראל הרוויח שלוש משפחות שצועדות לפני המחנה כאבוקה.