האונייה ששינתה את פני המדינה

"'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. אמי ואבי. תודה לים, שהביא אותם הנה. תודה לחוף יפו. לחולות תל־אביב"

(חיים גורי, "מול הים")

עוד סיפורים היסטוריים למנויים:

• האם סטלין תיכנן לגרש יהודים?
• היום בו החושך השתלט על לונדון
• הסיפור המטורף על האיש במזוודה

כשבני הזוג ישראל וגילה גורי עלו לסיפון האונייה רוסלאן בנמל אודסה בנובמבר 1919, הם לא ידעו שבנם העתידי, חיים, יהפוך לאחד הכותבים המכוננים של האתוס הציוני. גם רוזה כהן בת ה-30, רווקה גאה שנדחקה לצידם בבטן האונייה, לא הייתה יכולה לדמיין שבעוד פחות משנה תפגוש בירושלים את נחמיה רבין, חייל לשעבר בגדוד העברי, ושבנם הבכור יצחק יהפוך למפקד בפלמ"ח, לרמטכ"ל ולראש ממשלת ישראל.

האם הייתה יכולה רחל בלובשטיין, בת גילה של רוזה כהן, לדעת שאיתה על האונייה ספון גם אוריאל היילפרין, אז רק ילד בן 11? האם הם תיארו לעצמם שיהפכו לשניים מאושיות השירה העברית? האם ידעו שהוא יתפרסם בשם העט שלו, יונתן רטוש, ושהיא תיחקק בדברי הימים רק בשמה הפרטי — רחל? ודאי שלא ידעו.

גם ההיסטוריון יוסף קלוזנר, הרקדן ברוך אגדתי, חברי הכנסת לעתיד נחום חת ורחל כהן-כגן (שגם חתמה על מגילת העצמאות), הציירים פנחס ליטבינובסקי ויצחק פרנקל ורבים אחרים — גם הם לא ידעו מה צופן להם העתיד. בוודאי לא תיארו לעצמם שממש בזה הרגע הם מגלמים תפקיד ראשי באחד המיתוסים הגדולים של התנועה הציונית. מיטלטלים בחורף על ספינה רעועה באמצע הים התיכון, הם עסקו מן הסתם במנת הלחם הבאה, בצורך העז להקיא. לא במיתוסים.

כולם, פרט לזוג הצעיר זאב ופולה רכטר, הוא מאבות האדריכלות בישראל והיא הגננת הראשונה של תל-אביב: השניים הללו, שהכירו רק זמן קצר קודם לכן והתאהבו עמוקות, היו עסוקים בדבר אחר לגמרי. "בעיקר בלחפש פינות נסתרות בספינה, שבהן הם יוכלו להתבודד בלי שאיש יראה", קורץ נכדם, האדריכל אמנון רכטר, בנם של האדריכל יעקב רכטר והשחקנית חנה מרון.

מאה שנה לאחר שהרוסלאן השלימה את מסעה המפותל מאודסה לנמל יפו, אנו חוזרים אל האונייה שנשאה לארץ ישראל כמה מאנשי הרוח והמעשה הבולטים של היישוב העברי, מי שנחשבת לסנונית שבישרה על ראשית העלייה השלישית. בעזרת בני משפחה — ילדים, נכדים ונינים — ניסינו לברר מי היו הנוסעים שעל הספינה הזו, האם המיתוס שהותירו אחריהם מוצדק ומה נותר מזכרם היום.

הם זרים מוחלטים. מה לנינתה של רוזה כהן ולנכדתו של ישראל גורי? מה לנכדו של זאב רכטר ולילדיו של נחום חת? ובכל זאת, כולם טרחו והגיעו לפגישה מצוידים בתמונות, מכתבים ומסמכים. כולם התייחסו לשם "רוסלאן" ביראת כבוד. לאחר השיחה המשותפת, כשביקשנו מהם להצטלם, הם התחבקו כאילו היו משפחה, ואולי הם באמת כאלה. לפני שנפרדו הזמינה עדנה גבריאלי את כולם לביתה, לארוחת ערב.

אני שואל אותם אם יש להם שותפות גורל. "שותפות הגורל שלנו, בהכללה מסוימת ותסלחו לי מראש, היא שותפות גורל של קבוצה של פריבילגים, אשכנזים, מהשבט הלבן", אומר אמנון רכטר, בהתרסה שיש בה גם מודעות עצמית.

ובאמת, רבים מ"ילדי הרוסלאן" הפכו לאצולת המדינה היהודית הצעירה: ראשי ממשלה, שופטים, פרופסורים, כמה וכמה מהם זוכי פרס ישראל. "אין דבר כזה דם אצולה שזורם בעורקים", אומרת מיה ולנטיין, נינתה של רוזה כהן. "לכל בנאדם יש בחירה איך להתייחס לשושלת שהוא חלק ממנה. אני מוצאת את העוגנים המשפחתיים כמקור השראה למי שאני ולמה שאני עושה".

"למעשה לא הייתה רוסלאן אלא אוניית משא עלובה, העלובה באוניות המשא"

(דן צלקה, "אלף לבבות")

ב־27 בנובמבר 1919, אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, שנתיים לאחר הצהרת בלפור ובעוד שאריות האימפריה הרוסית נקרעות תחת מלחמת אזרחים, הרימה הרוסלאן עוגן מנמל אודסה. היא תזכה במהרה לכינוי "המייפלאוור הציונית", על שם הספינה שהביאה את המתיישבים הראשונים לאמריקה.

על האונייה נדחקו כ-670 יהודים, רובם מוכי גורל. כ-150 מהם היו פליטים שגורשו מארץ ישראל בידי הטורקים ומצאו עצמם על גדות הים השחור, אחרים יהודים שנמלטו מהפרעות האנטישמיות ומצאו באודסה מפלט, ומיעוטם פעילים ציוניים צעירים שחלמו על ארץ ישראל.

באודסה, עירם של ביאליק, אחד העם ומנדלי מו"ס, פעלה אז אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמגובשות של אירופה, ואחד מתחביביה היה הקמת ועדים. כך הוקם לו "ועד פליטי ארץ ישראל להחזרתם הביתה": הרעיון היה לנצל את הפרצה שנפתחה בתום מלחמת העולם להחזרת 150 הפליטים היהודים מאודסה לארץ ישראל, על מנת לצרף למסע גם כמה מאות יהודים אחרים, במסווה של פליטים. 

הספינה שנבחרה למלא את המשימה נקראה "רוסלאן", על שם גיבור אחת הפואמות של אלכסנדר פושקין. למרות שמה הרומנטי, הייתה זו בסך הכל ספינת משא שנועדה להעברת חיטה. רב החובל הבטיח לוועד היהודי באודסה שיעשה את הדרך ליפו בעשרה ימים לכל היותר. אז הבטיח.

"רוזה הייתה אחת מאותם רמאים על הספינה, שהתחזו לפליטים", מחייכת נינתה, מיה ולנטיין. ולנטיין היא נכדתה של רחל רבין-יעקב, אחותו הצעירה של יצחק רבין וממייסדות קיבוץ מנרה בגליל העליון.

מפתיע לגלות שרוזה כהן, מי שתזכה בהמשך לכינוי "רוזה האדומה" ותשחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה הישראלית, כלל לא הייתה ציונית בעת שרגלה דרכה על הרוסלאן. "רוזה נולדה ב-1890, וב-1919 כבר הייתה לה קריירה", מספרת ולנטיין. "היא הייתה מנהלת בית חרושת באזור סנט-פטרבורג. אלא שרוזה, למרות שהייה מאוד פעילה כל חייה, מעולם לא הסכימה להצטרף לשום מפלגה, לא ברוסיה וגם לא אחר כך, בישראל. לכן גם כשהבולשביקים תפסו את השלטון ואילצו את מנהלי בתי החרושת להצטרף למפלגה הקומוניסטית, רוזה סירבה".

רוזה הפכה לנרדפת, נאלצה לברוח, מצאה את מקומה באודסה ושם שמעה על אונייה המתארגנת לצאת לארץ ישראל. "היא עלתה על האונייה הראשונה שנקרתה בדרכה", אומרת נינתה. "לפני כן היא בכלל חשבה לברוח לשבדיה". כמי שלא ידעה עברית ומעולם לא הייתה בארץ ישראל, היא נאצלה כאמור להתחזות לפליטה.

"בנסיעתי לארץ ישראל עליי לנתק פרשת חיים על מנת להתחיל בחיים אחרים. לאחר זאת אין דרך חזרה".

(רוזה כהן כותבת לברל כצנלסון, ערב עלייתה על הרוסלאן)

כמו רוזה כהן, רבים מנוסעי הרוסלאן נאלצו להיפרד לתמיד מהחיים שהיו להם. כאלה היו ישראל וגילה גורי, ילידי בסרביה, שהכירו באודסה ונישאו בה. "שניהם היו ציונים אדוקים, סוציאליסטים אדוקים, פציפיסטים אדוקים ובהמשך אפילו טבעונים אדוקים", מספרת חמוטל גורי, נכדתם ובתו של חיים גורי, מנחת קבוצות ויועצת ארגונית ופעילה בתנועת "נשים עושות שלום".

לאחר עלייתו ארצה יהפוך ישראל לאחד ממייסדי מפלגת מפא"י וההסתדרות, ישמש כחבר כנסת מהכנסת הראשונה ועד החמישית, אך יתפרסם במיוחד כיו"ר ועדת הכספים, תפקיד שמילא באדיקות בלתי מתפשרת. "חיים גורי כתב על סבא ישראל: 'אבי היה צדיק גמור, לצערי'", מספרת חמוטל. "ישראל נודע כאדם ישר, חרוץ וסגפן".

"לא הכרתי את סבא כי הוא נפטר כשהייתי ילדה קטנה, אבל את סבתא גילה כן הייתה לי הזכות הגדולה להכיר", ממשיכה חמוטל. "אלא שהיא מעולם לא סיפרה לי על הרוסלאן, ולא במקרה. סבתא ביקשה להשאיר מאחור את כל מה שהיה לפני עלייתה ארצה, ובמקרה שלה מדובר בילדות שנגזלה לחלוטין בגלל תקופת הפרעות וההתייתמות בגיל צעיר".

לפי ההסכם שחתם הוועד היהודי, התחייב הבעלים של הרוסלאן להעניק למפליגים מים בלבד במהלך המסע. את האוכל היו צריכים הנוסעים לארגן בעצמם. על פי החשבון הייתה אמורה ההפלגה להימשך שבוע ימים, אלא שבדרך נערמו תלאות על גבי תלאות: בנמל קושטא (איסטנבול) דרשו הרשויות כי הספינה תיכנס להסגר, ורק כעבור כמה ימים הצליחה הרוסלאן להשתחרר ולהפליג הלאה לפיראוס. גם שם הוטל על הספינה עוצר, והאוכל המועט החל לאזול.

מי שמונה לאחראי על הנוסעים היה יוסף קלוזנר, ההיסטוריון וחוקר הספרות שהעלה לרוסלאן גם את כל ספרייתו האדירה. אלא שקלוזנר חלה במהרה במחלת ים ואת העניינים על גבי הרוסלאן ניהל ביד רמה נחום חת, צעיר נמרץ בן 23 ומי שכבר מילא שורה של תפקידים במוסדות הציוניים באודסה. "אבי כנראה היה בין היחידים שהרגיש טוב ולא הקיא את נשמתו", מספרת בתו של חת, השופטת בדימוס עדנה גבריאלי.

כאשר נעצרה הרוסלאן בפיראוס נזכר קלוזנר, כנראה מתוך שרעפי מחלת הים שלו, שהוא מכיר את אחד מחברי הפרלמנט היווני, שמוצאו יהודי. קלוזנר כתב לחבר הפרלמנט מכתב ובו תיאור המצב העגום, ושני צעירים מנוסעי הספינה קפצו עם המעטפה למים והביאוה לחבר הפרלמנט. בעזרתו אושר לכמה נציגים מהספינה לרדת לנמל ולרכוש לנוסעים המורעבים אוכל. "לא כל הנוסעים באונייה היו בעלי ממון", מספר פרופ' מאיר חת, בנו של נחום ומי שכיהן בעבר כמפקח על הבנקים, יו"ר הבורסה, יו"ר בנק לאומי ויו"ר "טבע". "לא כולם אהבו את הרעיון של רכישת האוכל, אבל לא הייתה ברירה".

"על האונייה היו אנשים מעניינים עם רצונות ושאיפות. גם רומנטיקה הייתה, אבל אני הייתי עסוק בניהול העניינים ולא ראיתי כלום. לי לא הייתה רומנטיקה".

(נחום חת מספר על ההפלגה ברוסלאן)

לא הכל היה עגום. מי שבוודאי נהנו כהוגן מההפלגה ומהתארכותה היו זאב רכטר ואשתו לעתיד, פולה, אז בני 20. פולה, שנולדה ברוסיה, עלתה ארצה כילדה אך גורשה חזרה בידי הטורקים. "היא אכן הייתה פליטה ולא רמאית", מדייק הנכד אמנון רכטר. באודסה למדה פולה בסמינר הגננות המפורסם של המחנך יחיאל הלפרין, ולימים תהפוך לגננת הראשונה של תל-אביב. "סבתא פולה דיברה המון על הרומן שהתחיל באונייה", ממשיך אמנון. "השיא היה בהגעה ליפו. האגדה היא שכשהם נמצאים על הסיפון ומסתכלים על יפו, סבא שלי תופס אותה ומניף אותה מעבר למעקה הסיפון ואומר לה, 'אם את לא מתחתנת איתי, אני זורק אותך למים'. היא אמרה כמובן כן".

בעוד פולה מחנכת את ילדי תל-אביב, הקים זאב את משרד "רכטר אדריכלים", והיה לאחד ממעצבי פניה של ארץ ישראל המתחדשת. בנו יעקב ירש אותו כמנהל המשרד, וכיום מכהן בתפקיד הנכד, אמנון. בין היתר עיצבה שושלת רכטר את היכל התרבות בתל-אביב, את כיכר אתרים ואת הספרייה המרכזית בקמפוס הר הצופים בירושלים.

לרבים מנוסעי הרוסלאן הייתה תודעה פוליטית וחברתית וכישורים יוצאי דופן. ריכוז חריג של דמויות שעיצבו אחר כך את פניה של המדינה. "זה קשור, לדעתי, בעיקר לאודסה", אומרת חמוטל גורי. "אודסה הייתה באותם ימים מרכז של תסיסה".

מיה ולנטיין: "באודסה הייתה באותה תקופה המון התעוררות בכל מיני זרמים והיהודים היו צריכים למצוא את עצמם ביניהם. השיח הפוליטי היה מאוד ער בין היהודים של אודסה, במיוחד לאור זה שהיו יותר ויותר פרעות ואיום על היהדות ברוסיה. לכן הייתה הרבה חשיבה ועשייה לגבי הצעד הבא של היהודים".

אמנון רכטר: "מעבר לכך, ברוסיה זו תקופה של מהפכה. לא רק פוליטית, אלא גם באמנות, בשירה, בציור, במוזיקה. זו תקופה של פריחה עצומה ואני חושב שהאנשים האלה היו איפשהו גם תוצר של הדבר הזה. הם ספגו את המקום הזה של להיות מהפכן".

אחת המהפכניות שהגיעו על סיפון הרוסלאן הייתה רחל כהן, לימים רחל כהן-כגן. נינתה של רחל היא נוי, היום בת 17, תלמידת בית הספר המתגוררת בבית הישן של סבתא-רבתא שלה בחיפה. "אני יודעת עליה ממה שאבא שלי מספר עליה וממה שכתוב בוויקיפדיה", אומרת נוי. "היא עשתה מלא דברים — היא הייתה ראש ויצו, היא הייתה בכנסת הראשונה והחמישית והקימה את טיפת חלב". "האנשים שהגיעו על גבי הרוסלאן", אומרת ליאור כגן, אמה של נוי, "עברו הכשרה בליצור מדינה".

נוי שכחה לספר שסבתה הייתה גם אחת משתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות. השנייה הייתה גולדה מאיר. "אה, ברור", מחייכת נוי. "יש לנו את התמונה שלה חותמת על המגילה תלויה בבית". כגן הייתה פעילה פמיניסטית, וכחברת כנסת פרצה דרך בתחום: בכנסת הראשונה היא הציעה את "חוק המשפחה ושוויון האישה", שטורפד על ידי חוגים דתיים. החוק המרוכך, שחוקקה הממשלה לבסוף ב־1951, היה רחוק מכוונותיה המקוריות, "אז היא התעצבנה ופרשה מהכנסת", מספרת הנינה נוי.

"אכן, לא היה זה חלום ולא אגדה. 671 איש באו באונייה היסטורית זו, הראשונה אחרי שנות מצור על הארץ. כשדרכו העולים הראשונים על היבשה תקף זרם של גיל וחרדה את ההמונים. הוחלפו ברכות שלום, נצטלצלו נשיקות, נלחצו ידיים ונשפכו דמעות של גיל".

(העיתונאי והסופר צבי ליברמן, על הגעת הרוסלאן ליפו)

נחיתתה של הרוסלאן ביפו ביום חורף סוער הייתה לחגיגה. אלפי יהודים מיהרו לנמל כדי לקבל את פניה. בזמן אמת, הסיבה לפרץ השמחה הגדול הייתה, כנראה, כמותית יותר מאיכותית: 670 העולים שהגיעו לארץ ישראל על גבי הספינה היו תוספת מספרית אדירה ליישוב העברי הצנום של אותם ימים. העובדה שעל הספינה היו גם כמה פעילים ציוניים ידועים, שנחשבו אז לסלבס של ממש, הועילה.

"אבל צריך לזכור שרוב נוסעי הרוסלאן לא היו חלק מהקבוצה המצומצמת הזו של פעילים פוליטיים ואנשי רוח", מודה מיה ולנטיין, נינתה של רוזה האדומה. "רוב האנשים שהגיעו על הספינה היו יחסית מבוגרים, לאו דווקא אידיאליסטים, אנשי מקצוע. אלו לא היו החלוצים של דגניה".

ובכל זאת, ועל אף שהרוסלאן לא הייתה האונייה הראשונה או האחרונה שהגיעה ארצה באותם ימים, היא נחשבת עד היום לסנונית שבישרה את תחילת העלייה השלישית ולמיתוס של עלייה משנת דרך. את המיתוס הזה דאגו לתדלק אנשי רוסלאן עצמם, שמדי כמה שנים ערכו פגישות מחזור שבהן חגגו את יום השנה להגעתם ארצה, ואשר זכו לסיקור תקשורתי נלהב. "היה מאוד קשה לעלות לארץ וכשמגיעה ספינה עם המון אנשים, זו הפעם הראשונה שהבשורה הזו שתהיה לנו ריבונות יהודית, נראית אפשרית", מסבירה ולנטיין. "זה מרגיש שיש התכנסות של העם היהודי בארצו".

"באופן עקרוני, כל חברה אנושית מחפשת לה סמלים ובונה לעצמה מיתוסים. יש גם עניין של להיות במקום הנכון בזמן הנכון", אומר אמנון רכטר. "אני לא יודע אילו אנשים מוכשרים היו באונייה שהגיעה ארצה אחרי הרוסלאן, או בזו שלפניה. אם היסטוריון חרוץ יבדוק, אולי הוא יגלה שגם בספינות אחרות היו אנשים מוכשרים. אני מטיל ספק במיתוס של הרוסלאן".

עדנה גבריאלי, בתו של נחום חת, סבורה אחרת. "זה מיתוס בצדק", היא פוסקת. "לאנשים שם הייתה ייחודיות, כל אחד בתחומו".

חמוטל גורי: "היום, לאחר 100 שנה, אנחנו מבינים שהאנשים על הרוסלאן לא הגיעו משום מקום, הם לא התקבצו במקרה אלא כתוצאה מהקשרים תרבותיים והיסטוריים. אבל אני חושבת שאז הייתה חייבת להיות תחושה של מהפכה, של יצירת יש מאין. היה צריך את המיתוס הזה של חבורת אנשים צעירים שעזבו הכל ובאו עם רוח מהפכנית מפעמת".