כשבגין ומפלגות ערביות היו יחד בקואליציה

פעם כן הצליחו להקים ממשלת אחדות, למרות כל הקשיים שבדרך: זו הייתה הממשלה השנייה בגודלה בתולדות מדינת ישראל. 102 חברי כנסת תמכו בה. היום (א') לפני 50 שנה הושבעה ממשלת האחדות בראשות גולדה מאיר, שבה היו חברות בין היתר המערך, גח"ל (גוש חירות ליברלים) בראשות מנחם בגין, המפד"ל, ל"ע (ליברלים עצמאיים) וגם שתי סיעות ערביות שהיו רשימות בת של המערך - קידמה ופיתוח ושיתוף ואחווה. האחדות, כמעט מקיר לקיר, לא שרדה זמן רב, ובאוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה – שהמשיכה לכהן עד אחרי מלחמת יום כיפור. 

הימים היו ימי מלחמת ההתשה. כמה ימים לפני שממשלת גולדה הושבעה העפילה ישראל לראשונה (ולמעשה גם בפעם האחרונה) למונדיאל, והאסטרונאוטים של משימת אפולו 12 שוחררו מהבידוד הארוך, לאחר שחזרו מהירח.

שר המשטרה לשעבר שלמה הלל נזכר בממשלת האחדות (צילום: חגי דקל, ליהי קרופניק)

הבחירות לכנסת השביעית נערכו ב-28 באוקטובר 1969. המערך בראשות גולדה מאיר קיבל 56 מנדטים – המספר הגבוה ביותר של מושבים בכנסת למפלגה מאז קום המדינה. גח"ל, שבראשה עמד מנחם בגין, זכתה ל-26 מנדטים, המפד"ל ל-12, אגודת ישראל 4, הליברלים העצמאיים 4, הרשימה הממלכתית שבראשה עמד דוד בן גוריון 4, רק"ח (הרשימה הקומוניסטית) 3, קידמה ופיתוח 2, שיתוף ואחווה 2, פועלי אגודת ישראל 2, העולם הזה-כוח חדש בראשות אורי אבנרי 2, המרכז החופשי 2 ומק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) של משה סנה זכתה במנדט בודד.

על הנייר למאיר לא הייתה בעיה להקים ממשלה עם השותפה ההיסטורית שלה, המפד"ל, ועם מפלגות הבת שלה מהמגזר הערבי, אבל השאיפה בימים שלאחר מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה הייתה להקים ממשלה גדולה ככל האפשר.

מיד לאחר הבחירות התרחש משבר פוליטי, כשהטלוויזיה החלה לשדר בשבת. אבל זה לא הפריע, כאמור, למפד"ל להצטרף לממשלה. כבר מיד לאחר הבחירות הכריזה מאיר כי היא רוצה להמשיך את השותפות עם בגין, שהחלה עם הרחבת הממשלה לקראת מלחמת ששת הימים. מאיר הכריזה כי תעניק לגח"ל ארבעה תיקים וכי קווי היסוד של הממשלה יתבססו על אלה של הממשלה הקודמת, שבה החליפה מאיר את לוי אשכול שנפטר במהלך כהונתו. בינתיים דרשו במפד"ל להפסיק את שידורי הטלוויזיה בשבת.

הדרך להקמת ממשלת אחדות נוספת לא נראתה קלה בהתחלה, ולא רק בגלל האיומים של המפד"ל. בגח"ל דרשו קווי יסוד חדשים לממשלה ואילו מפ"ם – שהייתה שותפה במערך – לא כל כך ששה לממשלה עם מפלגתו של בגין. ב-10 בנובמבר הטיל נשיא המדינה זלמן שז"ר על מאיר את הקמת הממשלה, לאחר שנפגש עם כל סיעות הכנסת. מאיר נכנסה לבית הנשיא בצעדים מדודים, מהוססים, בחליפה כחולה ובנעליים השחורות, מחרוזת צנועה על צווארה ותיק שחור בידיה. כולה אומרת כבוד, צנע והתאפקות. 

לאחר שהוטל עליה להרכיב את הממשלה, היא נשאלה מתי תציג את הממשלה החדשה: "אינני שוטה ואינני תינוקת וממילא לא אוכל להתנבא, זה תלוי בהצלחת המשא ומתן וקצבו. מצידי אפעל במהירות, אך אין הדבר תלוי רק בי, משם שהיקף הממשלה ובסיסה אינו תלוי בי". מאיר אמרה כבר אז כי היא שואפת להקים ממשלה רחבה ככל האפשר.

גולדה מאיר סרט דוקומנטרי תעודה שני רוזנס ראש ממשלה פמניזם ארכיון ממשלה (צילום: דוד רובינגר)

הדרך להקמת הממשלה לא הייתה קלה. ראשי מפ"ם דאז, מאיר יערי ויעקב חזן, הבהירו למאיר כי הם תקיפים בעמדתם שלא לשבת בקואליציה עם גח"ל. ב-24 בנובמבר איימה גולדה כי תבקש להאריך את המנדט אם לא תרכיב ממשלה בתוך כמה ימים. בצמרת המפד"ל הובעה התמרמרות על כך שצמרת העבודה טרם דנה איתם בתביעה למנות את נציג המפלגה לסגן שר החינוך. במקביל, מאיר נפגשה באותו יום עם ראשי מפ"ם כדי לנסות לשכנע אותם להצטרף למשא ומתן הקואליציוני עם גח"ל. יערי אמר אז: "אנו רואים עצמנו בתוך עצם המאבק על נפש המערך ועתידו... מפ"ם תתנגד לקואליציה פרוגרמטית עם גח"ל, אך כל עוד תהבהב השלהבת של המערך – נעשה הכול כדי שלא תכבה".

המוקש הגדול נשאר התנגדות מפ"ם – שהייתה חלק מרשימת המערך – לשבת באותה ממשלה עם גח"ל. מאיר הכריזה כי בכוונתה לבוא למוסדות מפ"ם כדי לשכנע אותם שלא לפרוש מהמערך, ואז התברר כי גם המפד"ל מערימה קשיים. משה חיים שפירא התריע ש"ענייני חינוך והיתרי עבודה בשבת לא התבררו עד כה, והדבר אינו מבשר טובות". 

בינתיים הציעו במערך את תיקי המסחר והתעשייה, התחבורה, הפיתוח והדואר לגח"ל. נציגי המפלגה - יוסף ספיר, יוחנן בדר וחיים לנדאו - אמרו כי ההצעה אינה משקפת את הפרופורציות הנכונות. "האווירה של הפגישה הייתה טובה", אמר אחד המשתתפים, "אך מצב הרוח היה רע".

ב-28 בנובמבר, בסערת הוויכוח בין המערך למפד"ל, אמרה מאיר בזעם כי היא עשויה להחזיר את המנדט לנשיא המדינה. שפירא הזהיר כי "מפלגתו לא תשתתף בממשלה שתקפח ותהרוס את החינוך הדתי, שהוא נשמת תנועתו". הוא תבע שוב את תפקיד סגן שר החינוך עם סמכויות ביצועיות. כשנשאל אם יסכים שסגן שר מהמערך יהיה במשרד הפנים, שבראשו עומד שפירא, הוא אמר כי יעדיף להחליף בין שני המשרדים. נציגי המערך שאלו אותו – "כיצד תוכל לישון בלילה עם ממשלה שאיננה ממשלת ליכוד לאומי בשל היעדר המפד"ל ממנה?"

בינתיים ניסו 12 צעירים מהתנועה הקיבוצית לשכנע את מאיר להקים ממשלה ללא גח"ל, כדי למנוע את דחיקת מפ"ם אל מחוץ לממשלה ולשמור על אחדות המערך. ראש הממשלה השיבה להם כי פירוק המערך עם מפ"ם יהיה יום שחור לתנועת הפועלים ולמדינה.

מאיר נאלצה לבקש ארכה מהנשיא להרכבת הממשלה, וב-3 בדצמבר היא פתחה בסיבוב שיחות נוסף להקמת ממשלה, שהוגדר כמכריע. היא הודיעה לנציגי המפלגות כי החליטה להקים ממשלה באופן מיידי, ולהציגה בפני הכנסת בתום עשרת ימי הארכה שנתן לה הנשיא. התוכנית הייתה שאם המשא ומתן לא יניב תוצאות, היא תקים ממשלה צרה עם 56 חברי הכנסת של המערך, הארבעה של הרשימות הערביות הקשורות למפלגה וארבעת חברי הליברלים העצמאיים. במקרה כזה התכוונה מאיר להשאיר מקומות "פנויים" לתקופת זמן מוגבלת עבור נציגי גח"ל והמפד"ל.

מנחם בגין. מפ''ם לא התלהבה לשבת איתו (צילום: האנס פין)

מאיר אמרה לחברי מפלגתה כי למעשה יש בלוק בין גח"ל למפד"ל: "ישיבה זו נקרתה לאחר שבגין הודיע כי בלעדי המפד"ל לא תצטרף גח"ל לקואליציה, ובעקבותיה הודיע השר משה שפירא כי המפד"ל מצדדת בהקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, ולשם כך תפעל".

למחרת, האיומים בהקמת ממשלה צרה ככל הנראה השתלמו. ב"ידיעות אחרונות" פורסם אז כי למרות כמה "מכשולים זוטים" הניצבים עדיין בדרך להקמת ממשלה רחבה, טענו אישים בכירים במערך כי גולדה מאיר תצליח להרכיב ממשלה. מאיר נפגשה עם בגין ואמרה בפגישה כי תבדוק אפשרות להחליף את תיק הדואר בתיק אחר. בגח"ל העלו גם תביעות לחופש הצבעה בשורה של נושאים עקרוניים.

בינתיים פרץ משבר נוסף, הפעם בתוך המערך, כשיגאל אלון סירב לקבל את תיק החינוך. מאיר הודיעה כי אם הוא יעמוד בסירובו, היא תסרב להרכיב את הממשלה החדשה. "לי אין פתרון אחר (לתיק החינוך). אם יש מי שיודע לעשות זאת – יבוא לנשיא ויציע לו להרכיב ממשלה. אני אשלח לו פרחים ואסדר לו מסיבה", אמרה גולדה מאיר.

ב-10 בדצמבר נראה היה שהמשא ומתן קרוב לסיומו, ומאיר הגיעה שוב לבית הנשיא כדי לבקש ארכה נוספת של חמישה ימים. בגין הסכים להתפשר והציע להוריד את נושאי המחלוקת מסדר היום, ולהעלותם מחדש רק "אם יהיה צורך". זמן קצר לאחר מכן נפגשה מאיר עם הנשיא שז"ר ובישרה לו על הצלחתה להרכיב ממשלת ליכוד לאומי רחבה, שנתמכת על ידי 102 חברי כנסת – המערך, גח"ל, מפד"ל, ל"ע ושתי הסיעות הערביות הקשורות במערך. 

עזר ויצמן. שר התחבורה (צילום: שאול גולן)

ב-15 בדצמבר 1969, לאחר משא ומתן קשה וממושך, הציגה מאיר את ממשלתה לכנסת. עשרה חברי כנסת (אגודת ישראל, רק"ח, המרכז החופשי, העולם הזה ומק"י) הצביעו נגד. שלושה מחברי סיעתו של בן גוריון נמנעו. מאיר עלתה לדוכן הנואמים. היא נאמה בקולה השקט, הבוטח והנוסך ביטחון. היא עברה מפרק לפרק, הקיפה את כל הבעיות שבפניהן תעמוד הממשלה החדשה ואת מתווה קווי היסוד של מדיניותה. היא דיברה על המשא ומתן המדיני. היא אמרה כי הוויכוח עם המדינות הערביות השכנות אינו על גבולות או על שטח זה או אחר, אלא על כל השטח: "על כל סנטימטר של מדינה יהודית ריבונית. על עצם קיומה של מדינת ישראל", היא אמרה. "כל עוד זו המדיניות הערבית, אין טעם להשתעשע בחיפושי נוסחאות, בפעולות מתווכים, בהצעות פשרה".

ומי היו השרים? יגאל אלון הסכים לקבל את תיק החינוך, בנוסף לתפקידו כסגן ראש הממשלה. משה דיין המשיך בתפקידו כשר הביטחון ואבא אבן היה שר החוץ. גח"ל קיבלה בסופו של דבר שישה תפקידי שר. מנחם בגין מונה לשר ללא תיק, אלימלך רימלט היה שר הדואר, יוסף ספיר שר המסחר והתעשייה, חיים לנדאו שר הפיתוח, עזר ויצמן – שלא היה חבר כנסת – מונה לשר התחבורה ואריה דולצ'ין, שגם הוא לא היה ח"כ, מונה לשר בלי תיק. המפד"ל קיבלה בסופו של דבר את תפקיד סגן שר החינוך, בנוסף לתפקידי שרים במשרדי הפנים, הסעד והדתות.

האחדות, עם זאת, לא האריכה ימים. ב-6 באוגוסט 1970 פרשו מהממשלה חברי גח"ל על רקע יוזמת רוג'רס, שהכילה את רוב החלטת האו"ם 242, שקראה בין היתר לסגת מהשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. "הוויכוחים אז היו באווירה מאוד נינוחה ותרבותית", נזכר שר המשטרה באותם ימים, שלמה הלל, ומצביע גם על ההבדלים לעומת התרבות הפוליטית כיום: "היו חילוקי דעות עקרוניים בנושאים עקרוניים, היו ויכוחים קשים וסוערים מאוד בכנסת, אבל עדיין תרבותיים. אני לא חושב שאיבדנו את התרבות ההיא, אנחנו עוברים תקופה קצת בעייתית, אבל אני בטוח שנצא מזה כי זו החובה שלנו לנהל ויכוח מעמיק בצורה אחראית, עניינית ופחות מתלהמת".

ממשלת גולדה שרדה את עזיבת חברי גח"ל, ובסופו של דבר כיהנה עד מארס 1974. בסך הכול, בשל דחיית הבחירות לכנסת בעקבות מלחמת יום הכיפורים, זו הייתה הממשלה שזכתה לכהונה הארוכה ביותר – עד שממשלת נתניהו הנוכחית לקחה ממנה את התואר.