שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פתאום ביום קר, הילדה נעלמת: פרק ראשון ממותחן

    נערה צעירה, בת למשפחה מקושרת, נעלמת באורח מסתורי בחג המולד. הבלשית מאנון בראדשו יודעת ש-72 השעות הראשונות הן קריטיות: או שמוצאים את הנעדר, או שמתחילים לחפש גופה. קראו את פתיחת הספר "הנעדרת" מאת סוזי סטיינר

    18 בדצמבר 2010

    שבת

    מאנון

     

    מאנון מרגישה איך תקוותה דועכת, כמו נורות חג המולד המתעמעמות בזול-בו. היא אומרת לעצמה להתמקד בגבר שיושב מולה, שכנראה נקרא בריאן אבל באותה מידה יכול להיות קית. הוא מניח רגל על רגל, וכף רגלו חובטת בשוק שלה בדיוק במקום שבו העצם הכי קרובה לפני השטח. היא מושיטה יד כדי לעסות את השוק, אבל הוא לא שם לב.

     

    "רגיש", אמר הפרופיל שלו, בצירוף עניין במטוסים צבאיים. עכשיו היא תוהה מה לכל הרוחות חשבה לעצמה כשקבעה את הדייט, אבל מצד שני, התאמה לא מבטיחה שום דבר. לדייט האחרון עם מתכנן ערים נתנה ציון 78 - היו לה כאלה תקוות. הוא אפילו אהב את תומס הארדי - אבל היא העבירה את הערב בזינוקים אחורה בכל פעם שרוקו נחת על פניה, וזה קרה לעתים קרובות להפליא.

    שנתיים של אתרי דייטים. אפשר לומר שהן לא חלפו ביעף.

     

    הוא הפנה את פניו כך שהאור נופל על טביעות האצבע שעל משקפיו; ביצי נפט סגולות, מין לולאה אליפטית שהם חולמים למצוא בזירת פשע. הוא מדבר על העבודה שלו ברָשוּת הלאומית להגנה על הנהרות, בעוד היא מביטה בהכרת טובה במלצר שממלא את כוסות היין שלהם - טוב, את הכוס שלה, כי בן לווייתה לא שותה.

     

    עטיפת הספר (ידיעות ספרים)

    ברור שהיא סבלה דברים הרבה יותר גרועים מזה, כמו הדייט שלמענו נסעה כל הדרך ללונדון. "תשמרי על ראש פתוח," דחקה בה בְּרַיי. "את לא יודעת איפה יצוץ גבר חלומותייך." הוא היה גבוה ורזה מאוד, והשתופף כמו קברן כשעלה במדרגות הנעות במוזיאון טֵייט מודרן - בחיקוי מושלם לאוריה היפּ מ"דיוויד קופרפילד". מאנון חשבה שהעלייה במדרגות הנעות לא תיגמר לעולם, וכשסוף־סוף הגיעה למעלה, פנתה בלי לומר מילה וירדה בחזרה, והשאירה אותו עומד שם למעלה, בוהה בה. היא עלתה על הרכבת הראשונה מקינגס קרוס בחזרה להאנטינגדון, כאילו נמלטה מריח של גופה מרקיבה. כל שוטר בצוות החקירה המיוחד הכיר את הריח הזה, את האופן שבו דבק בבגדיהם.

     

    הבחור הזה - היא מביטה בו עכשיו, לא משנה איך קוראים לו, דארן או בארי - לא מדכא, אלא כנוע. הוא מדבר על סלמנדרות, היא מודעת לכך במעורפל. עכשיו הוא מרים את גבותיו - "כמו זבל!" - והיא מניחה שהוא מציין במרירות באיזו תדירות זורקים אותן לנחלים. היא באמת חייבת לענות.

    "אז נשאר עוד שבוע עד חג המולד," היא אומרת. "איך תבלה את החג?"

    הוא נראה מעוצבן על כך שהטתה אותו משֶטֶף הנהרות שלו. "יש לי אח בנוריץ'," הוא אומר. "אני נוסע אליו. יש לו ילדים." הוא נראה מאוכזב לרגע, ולכן היא מחבבת אותו עוד יותר.

    "לא תקופה קלה, החגים. אם אתה לבד, זאת אומרת."

    "אנחנו עושים חיים, אני וקוֹל, ברגע שאנחנו פותחים את הבירות. אנחנו ממש צמד חמד."

     

    אולי קוראים לו טרי, היא חושבת, בעצב. עכשיו מאוחר מדי לשאול. "שנבקש חשבון?" הוא אפילו לא שאל אותה לשמה - ורוב הגברים שואלים ("מאנון, זה שם מוזר. הוא וֶלשי?") - אבל במובן מסוים זאת הקלה, האופן שבו הוא ממשיך לדבר.

    המלצר מביא את החשבון, והוא נח, מסולסל קלות, על צלוחית לבנה עם שתי סוכריות מנטה.

    "שנתחלק?" אומרת מאנון וזורקת כרטיס אשראי על הצלוחית. הוא מוצץ סוכריית מנטה ומסתכל על החשבון.

    "את האמת?" הוא אומר, "לא שתיתי יין. הנה." הוא מצביע על הפריטים שלה בחשבון - קנקן יין אדום וסלט.

    "כן, טוב, בסדר," היא אומרת. הוא מוציא את הטלפון שלו ומתחיל לסכם. החלונות מכוסים אדים ומאנון מציצה בהילה המעורפלת של תאורת החג של האנטינגדון. זאת תהיה הליכה קרה הביתה, על פני החנויות המוגפות ברחוב הראשי, ריח הבירה המדכא הבוקע מקרוֹמוֶול'ז, לעבר הנהר, שריחו ירוק ומרענן ותנועתו זוחלת בחשיכה, אל דירתה שכל האורות בה נותרו דולקים.

    "שלך מסתכם ב-23.85 פאונד. שלי רק 11 פאונד," הוא אומר. "את רוצה לבדוק?"

     

    רוצים לקרוא את "הנעדרת" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    שעת חצות, ומאנון יושבת בברכיים מורמות על מושב החלון, ומשפילה את מבטה אל הרחוב המושלג, המואר בפנסי רחוב כתומים. פתיתי שלג מרחפים למטה במסעם האטי, מיטלטלים, קלים כנייר משי. רוח הפרצים הקפואה חודרת מבעד למסגרת השמשה, ומאנון מחבקת את ברכיה קרוב לחזהּ ומתבוננת בו - אלן? ברנרד? - כשהוא פונה מעבר לפינה ונעלם.

    כשהיא בטוחה שהוא נעלם, היא מסתובבת בסלון ומכבה את האור. לזכותו ייאמר, דירתה הפתיעה אותו - "וואו, פה את גרה?" אבל התעניינותו היתה קצרה, ועד מהרה הוא חזר למונולוג שלו. עכשיו היא תופסת שאולי שכבה איתו כדי להשתיק אותו.

     

    קירות הסלון הם בצבע כחול פרוסי. הכוננית שעליה עומדת הטלוויזיה היא משנות החמישים, עשויה עץ אגוז. הספה שלה עגולה, מרופדת בקורדרוי חום. שתי כורסאות קטיפה בצבע זית עומדות זו ליד זו, ולצד אחת מהן ניצבת מנורה עם אהיל צהוב משנות השבעים, שהרגע היא הוציאה מהשקע מפני שהמתג מקולקל. העיצוב הוא מחווה לסגנון המודרני של שנות החמישים ונראה כמו אתר צילומים, כשלכל פריט אותם מאפיינים. אולי כמו התפאורה לקומדיה מזרח-גרמנית פוסט-אירונית, או לַמחזה "המסיבה של אבּיגֵייל"; מקום שממש מתפקע מטעם מסוג כריזמטי, ואת הכול בחרו בעלי הדירה הקודמים. מאנון קנתה את כל העסק - רהיטים, מנורות והכול - יחד עם הדירה עצמה, מבני זוג שנסעו לחו"ל כדי "לפתוח דף חדש". לפחות זה מה שהגבר אמר. "אנחנו רק רוצים להתאוורר, קולטת?" ועל כך ענתה מאנון, "בבקשה. אני אקח את הכול." וחברתו הסתכלה סביבה והחניקה את דמעותיה. היא סיפרה למאנון איך אספה את הכול באהבה באיבֵּיי. "ובכל זאת, דף חדש," אמרה.

     

    מאנון הולכת לחדר השינה שלה, שבשלב המכירה היה עוד יותר דרמטי: קירות בצבע כחול כהה עם רצפת עץ ותריסים לבנים; סוללה שלמה של ארונות לבנים, נטולי ידיות ונעלמים לתוך עצמם. היה צריך לעשות חיקוי למרסל מַרסו כדי לגלות את נקודות הלחץ ולפתוח אותם.

    לבעלים הקודמים היו מזרן מינימליסטי על הרצפה ושמיכת פוך לבנה, מבולגנת. אבל בחזקתה של מאנון איבד החדר הזה הרבה מקסמו: ספרים נערמים ליד המיטה, מכוסים בשכבת אבק; כוס מים עכורים; חוטים נגררים על הרצפה ממכשיר הקשר המשטרתי שלה עד לשקע, וביניהם מוך אפור ושׂער אדם, מסולסלים כסליל דנ"א. אוסף הנעליים המגוון שלה מקשה עוד יותר על פתיחת הארונות. היא בועטת במכנסיים שהושלכו על הרצפה ועכשיו הם כרוכים סביב עצמם כמו קרואסון, משליכה את החלוק שלה (מאה אחוז פוליאסטר, יש להרחיק מאש ומלהבה), ומוציאה את כתונת הפלנל שלה מתחת לשמיכה שמתחתיה נחה בחוסר הרמוניה.

     

    מקרוב היה לו ריח עבש. וקצת מתקתק. אבל מעל לכול, זר. האם זה היה הניסוי שלה - לקרב אותו, מתוך עולם הזָרים? האם מדדה אותו? או רחרחה אותו, כאילו האינטימיות תהפוך אותו למשהו פחות רגיל? אנשים שמכירים אותה - טוב, בעיקר בְּרָאיוֹנִי - מסתייגים מ"חוסר בשלותה" הרגשי, אבל זה נכון, בני אדם הם שונים מקרוב. בריח ובמגע מגלים יותר מאשר בשיחה על סלמנדרות או על זבל. היא חוזרת בימים אלה למצב חייתי, משתמשת בחושיה כדי לבחור בן זוג. באיזשהו מקום היא קראה שריח הוא הדרך היעילה ביותר לבחור ממאגר הגֵנים ולהבטיח את מערכת החיסונים הטובה ביותר לצאצאים. לכן היא "נותנת" בדייט הראשון! היא מדענית בחזית הרבייה.

     

    ברגעיה הקודרים ביותר - והיא מרגישה שהם קרֵבים ממש ברגע זה - היא תוהה אם היא פשוט ממלאה שתיקה מביכה בַּשיחה. במקום דשדוש רגליים זוועתי ו"טוב, היה נחמד, אבל כדאי שנרד מזה", היא מחישה את המשבר. כמו אדם שנדרס בכוונה כדי להימנע מלחיצת ידיים.

    בחדר האמבטיה היא מורחת חילזון של משחת שיניים על המברשת, ומתבוננת בעצמה במראה תוך כדי צחצוח. הנה הפגם בטיעון שלה: הסקס היה בעצם השתקפות השיחה הערב: כל הסלמנדרות והזבל והיעדר מוחלט של מפלי מים סוערים או אפילו פלגים מפכים, אם רוצים לשמור על אנלוגיית נתיבי המים.

     

    היא מביטה בקווצות שערה הקופצניות, תלתליה המיטלטלים, בעיקר חומים אבל פה ושם מבצבץ גם איזה תלתל בלונדיני, כמו פסטה מסולסלת סוררת - יריקה - מרדני ואנרגטי, כאילו היא איזו ילדה במגרש המשחקים, וזה לא מתאים עכשיו - יריקה - כשהיא עוד מעט בת ארבעים. היא מרגישה איך היא גולשת לתוך אותו שלב סמוי - גִרגוּר - של נשיוּת, לצד אלה שדוחפות עגלות תינוקות או עגלות קניות. היא נמשכת למידות הנעליים הרחבות יותר בקלארקס, החלה לפתח כאבי ברכיים ומוטרדת לגלות שקיצוץ ציפורני רגליה גורם לה קוצר נשימה קל. היא תוהה אילו עוד השפלות תפיל עליה הזִקנה. לפני כמה מאות שנים כבר היתה מתה בגיל עשרים וחמש, עם שמונה ילדים. הטבע לא יודע מה לעשות עם אישה חשוכת ילדים בת שלושים ותשע, מלבד להפיל עליה את פצצת הפוריות - מחוּשים וכאבים משולבים בהארכת זמן, כמו סוף מחריד למשחק כדורגל מכריע. 

     

    היא מנגבת בועת קצף מסנטרה במגבת. בסופו של דבר הוא שאל לשמה (רגע התהילה שלה!) והיא אמרה לו שפירושו "מרירה" ביוונית, ונשכבה על הכר, ונזכרה איך אמה לחצה את כתפיה בתיכון ואמרה לה כמה היא אוהבת את שמה; איך "מאנון" היה השיגעון שלה, וכמה אביה התנגד. השם היה כמו ממרח מַרמַייט, או שאהבת אותו או ששנאת אותו, ואמה אהבה אותו, לדבריה, מפני שהוא היה "מהודק", אותיות ה-N כמו יתדות אוהל באדמה.

    השתררה דממה, שבה היא הניחה שהוא רוצה שהיא תשאל לשמו, והיא לא יכלה, כי היא לא היתה בטוחה מה שמו. היא יכלה להגיד, "ומה עם השם שלך?" כדי לברר, אבל בשלב הזה, זה לא נראה הכרחי. היא רחרחה אותו וגילתה שהוא לוקה בחסר. מוחה ננעל על הבעיה איך להוציא אותו מדירתה, והיא פתרה אותה באומרה, "טוב, אני קמה מוקדם מחר," ופתחה את דלת חדרה.

     

    היא מחליקה יד על הכר והשמיכה במקום שבו שכב, תוחבת את רגליה מתחת לשמיכה ומושיטה יד כדי להדליק את מכשיר הקשר, שהמדבקה עליו מזכירה לה שהוא נותר "רכוש משטרת קיימברידג'שייר". מכשיר מסורבל, ששום שוטר בדרגת סמל בילוש לא אמור להחזיק בבית, אבל זה לא צעצוע. זאת שיטה שבאמצעותה היא מתגברת על נדודי שינה. אחדים סומכים על תחזית מזג האוויר; מאנון מעדיפה מלמולים חלשים על תאונות דרכים או קטטות שיכורים במועדון הלילה לֵוֶול 2 באול סיינטס פסג', שהיא יכולה להתעלם מהם בבטחה מפני שהם נחותים מדי לצוות החקירה המיוחד.

    "ו"ב, ו"ב, תשלחו ניידת למעקף הצפוני, בבקשה; כביש A141, בהצתלבות עם רחוב מיין. נלח"ב."

     

    ראשי תיבות של "נהיגה לא חוקית ברכב". מישהו גנב מכונית. צא לדרך, שוטר. הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצָצִי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכוּת, התגובה המהירה לפגיעוֹת ופשעים. זהו הטוּב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת.

     

    יום ראשון

    מרים

     

    מרים רוחצת כלים ומשקיפה על גינת החורף החשופה הדשא חלק כמו זיגוג על עוגיית חג המולד. היא רוצה גינה גדולה יותר, אבל זה המקסימום שאפשר להשיג בהמפסטד.

    היא חושבת על אידית, ידיה בכפפות גומי בכיור והיא רוחצת סיר "לֶה קרוּזֶה" אחרי תבשיל שֵד הים. הפַּנצֵ'טה נדבקה בקצוות, והיא תוקפת אותה בברזלית. איזה מזל, היא חושבת, שיש לה בת, כי בנות מטפלות בך כשאת מזדקנת. בנים פשוט עוזבים את הבית, ובסוף יגורו קרוב לחמיותיהם.

     

    ואז היא מקללת את עצמה, כי זה מנוגד לכל עקרונותיה הפמיניסטיים לאלץ את בתה, בתה החכמה, שלמדה בקיימברידג', לנגב את ישבנה הזקן והמקומט ולהביא לה אוכל וספרי שמע, בטח בעודה מלהטטת בתינוקות ובאיזה ניסיון פתטי לפתח קריירה. הקריירה שלה לא התאוששה מלידת הילדים, אותם שלושה ימים בשבוע במרפאה של רופא משפחה שהם כמו מילוי זמן בין בולמוסים של ניהול משק בית.

     

    לפמיניזם, היא חושבת, יש עוד כברת דרך לפני שהגברים יתמודדו עם השחיקה של חיי המשפחה לא פודינג הלחם והחמאה המרשים, שהוצג לקולות "אוּוּוּ" ו"אההה" (שתמיד מריחים מ"גבר הכין קינוח! מחיאות כפיים!"), אלא הַזמנַת שקיות אשפה ודְאגה שיהיו מספיק נורות. כשהילדים היו קטנים, הרגישה מרים כאילו היא נקברת מתחת לערימות חול מהסהרה: שיעורי מוזיקה, שיעורי בית, מסיבות ילדים, מכתבי תודה, פירות טריים וקריאת מונים. הם סתמו את הפינות במוחה, עד שלא נותר מקום לשום דבר. איאן התחמק מזה באוזלת יד אסטרטגית, כך שמוחו היה מסוגל להתרכז ב"דברים חשובים" (כמו עבודה, או קריאת ספר מעניין). זה היה ההלם הכי גדול בחיים הבוגרים חוסר הצדק ואף אחד לא הזהיר אותה, ודאי לא אמה, שחשבה שרק הוגן שמרים תתמודד עם המטלות הארגוניות של החיים מפני שהיא "כל כך טובה בהן". עדיף שהיא לא תחשוב על זה עכשיו, אחרת היא תתרגז יותר מדי.

     

    היא מרימה את הסיר אל מתקן ייבוש הכלים הלבן, ותוהה למה אנשים מתלהבים מסירי לה קרוזה אם בקושי אפשר להרים אותם והם שורטים כל דבר שהם נוגעים בו. איאן לא הגיע הביתה לארוחת הצהריים ולכן אכלה לבדה, ואחר כך התאמצה להרים את הסיר הכבד כדי לשפוך את השאריות לקופסת טאפרוור, והתאמצה גם לא להרגיש מוזנחת. היא לבדה כל כך הרבה בימים אלה, גם מפני שכאשר ערימות החול נסוגו, עם עזיבת הילדים, הן השאירו תוספת של זמן, ואילו קיומו של איאן התמיד במסלולו הקבוע, שבעיקרון היה "להיות עסוק בחשיבות עצמית". לעתים קרובות עליה להילחם בנטייתה להיפגע מפרידותיהם וגם בהיפוכה הגמור: לשמור על עצמיוּתה כשהם יחד. הרי כל קשר נישואים הוא משא ומתן על קרבה.

     

    הפיתוי שהיא מרגישה בתקופות שבהן הוא עסוק מאוד והיא נותרת לבדה הרבה, הוא להתריס ולהיות עצמאית, אבל אז קשה לה להניח לו להתקרב. היא חייבת להפשיר כדי לחזור להיות יחד. היא שואלת את עצמה לאיזה מרחק הגיעה אידית במסע המפרך הזה, או אם בכלל יצאה למסע הזה עם ויל קרטר. כשאת בת עשרים פלוס, אפשר לפתור במהירות את בעיית התלות עצמאות בפרידה מהחבר שלך, ויש לה הרושם שאידית נמצאת על סף הפתרון הזה.

     

    היא סוחטת מטלית ומנגבת את משטח המטבח בעיגולים אטיים ומהורהרים. זאת עבודת פרך, נישואים. איך תוכל לומר את זה לבתה בלי שזה יישמע גרוע יותר? הנישואים בנויים על עבודה קשה וכוח סבל, לא על איזה מושג של שלמוּת שאידית אולי פיתחה. מרים חשבה פעם שֶיפי תוארו של ויל קרטר הוא עדות לאמונתה של אידית בשלמוּת או לפחות לאמונתה ברושם. היא עדיין לא תפסה שהמראה לא אומר כלום, שהרושם לא חשוב כמו ההרגשה.

    לו אידית היתה פה עכשיו, ודאי היתה מדקלמת בצדקנות רבה את כל החסרונות שהיא עצמה מעולם לא היתה משלימה עמם בנישואים, כאילו יש איזה תקן שממנו היא לא יכולה לרדת. היא ירשה את זה מאיאן, כמובן. טוב, החיים הם לא כאלה. הם מלאים פשרות שכשהיית צעירה לא חשבת שתעשי. נישואים זה דבר טוב זה מה שהיא צריכה לומר לאידית: שאת מגיעה לגיל שבו כל הקשרים שלך נערמים סביבך ביציבות כזאת, כמו מדפי הספרים בסלון שמגיעים עד לתקרה, והם ארוגים כל כך במרקם חייך, עד שפּשרה היא לא סיפור גדול לעומת פירוקם. כן, היא חושבת, מרטיבה את המטלית ונהנית מחום המים מבעד לכפפות הגומי, עם הגיל מגיעה ההכרה שאת אסירת תודה על אהבה.

     

    היא שוב מסתכלת על הגינה וסוחטת את המטלית, ונזכרת איך בילו אמש בתיאטרון; בכל חבריהם השנונים שאוהבים לדבר על ספרים ופילוסופיה. היא שאלה את עצמה אם הם זכו ביותר כסף ויותר סקס (אין סיכוי שהם עושים פחות סקס) ובבתי קיט טובים יותר, או אם אולי (טוב, אסור לקוות לדברים כאלה) הם אומללים בחשאי ומנהלים רומנים.

    "כולנו פה?" שאל איאן על המדרכה המושלגת ליד תיאטרון אַלמֵיידה. "מוכנים ללכת?" מרים הביטה בו, בבעלה הנאה עם צעיף הקשמיר המושלם בקשר הכפול. הוא היה סמכותי טוב, כזה הוא איאן, כמובן אבל גם מוטרד קלות. עבודה, כנראה היא השתלטה על מחשבותיו לעתים כה קרובות. זה היה המחיר בנישואים ל"מנתח הדגול" והיא שמה לב, בו במקום, לגל של גאווה.

    הם יצאו לעבר מסעדת לֶה פּאלמיֶה, מדברים וצוחקים, זרועותיהם שלובות. מרים הלכה לבדה, אם כי במרכז החבורה. היא בכתה. "ליר" תמיד עורר בה בכי ובגופה פיעמה אותה תחושת שחרור מענגת ומתישה, בעוד בטנה נהמה בציפייה עזה לארוחת הערב. מישהו אחז בזרועה זאת היתה פאטי, שנצמדה למרים. למרות הקור, הוצפה בבושם של פאטי דיוֹריסימה.

     

    "חשבתי שזה היה פשוט נפלא, נכון?" אמרה פאטי.

    "לגמרי נפלא. אני מרגישה סחוטה, בצורה טובה," אמרה מרים. "אבל חשבתי שגלוֹסטֶר היה קצת צעקני."

    "כן, בהחלט. למה הם לא יכולים פשוט להגיד את התפקיד שלהם? צורת הנאום השייקספירית הזאת, היא כל כך מעצבנת. הנה, הגענו. אני גוועת ברעב."

     

    הם מסרו את מעיליהם למלצר הראשי, שקד קלות, הניח אותם על זרועו ואחר כך תלה אותם במלתחה. השולחן שלהם היה רחב ועגול, והאורות התנצנצו מהכוסות וציירו עיגולים בהירים על המפה הלבנה והמעומלנת. מרים היתה מרוצה מכוס היין הקר, היבש והארגנטיני (איאן היה המומחה ליינות). היא התבוננה בו מעבר לשולחן, מגשש בכיס הז'קט שלו ושולף משקפי קריאה במסגרת מנומרת משקפיים שקנתה ב 4.99 פאונד בבית המרקחת ריץ ברחוב הית. הוא הרכיב אותם על קצה אפו כדי לקרוא את התפריט. רוג'ר המשיך לדבר אליו, ואיאן צחק על משהו שרוג' אמר. המשקפיים נראו קטנים ונשיים על פניו האציליות.

    "חומד," אמרה לו ופשטה את ידה על פני השולחן, אבל פניה עדיין פנו לפאטי, שדיברה על המחזה.

    "אה, כן, סליחה," אמר, הסיר את המשקפיים והעביר לה אותם כדי שתוכל לקרוא את התפריט שלה. "נו, חברים, אנחנו מוכנים להזמין? הרי רק לא כלום סופו לא כלום."

    וכולם צחקו.

     

    זַאנתי סיפרה שהיא קראה שוב את "דקאמרוּן" של בּוֹקאצ'וֹ. "הוא כל כך שנון! זאת אומרת, באמת, צחקתי בקול רם באוטובוס." והאופן שבו אמרה "אוטובוס" נשמע כמו איזה ניסוי שוויוני נהדר. צחוקם סביב השולחן הצטלצל כמו כסף.

    עכשיו מרים מקלפת מעצמה את כפפות הגומי ומחשבותיה שבות לבתה, כמו לפזמון חוזר אהוב הנושא האהוב עליה. כן, לבתה היא מאחלת יותר מכפי שהיא מאחלת לעצמה. עכשיו היא מזעיפה פנים. זה לא הגיוני. היא רוצה שאידית תמלא את חובותיה כבת (מתנות חג מולד מתחשבות, שיחות טלפון קבועות, בסופו של דבר ארוחות ביתיות כשמרים תהיה סנילית) אבל באותה עת היא רוצה לשחרר אותה; היא רוצה שתזכה לחירות מקצועית מוחלטת ולבעל פמיניסטי אמיתי שמרוקן את מדיח הכלים בלי שמבקשים ממנו. ובתוך כך, היא רוצה שבתה תחלוק את סבלה, את אותם קורבנות, והיא לא יודעת למה. האם זה רעב לתחושת אחווה, או פחד שאידית עלולה להצליח במקום שבו היא נכשלה? האפשרות שאידית באמת תתנער מהכבלים, ואילו מרים... טוב, בילתה כמעט שלושים שנה בניגוב משטחים במטבח ובחלוקת אנטיביוטיקה לדלקת שלפוחית השתן. זה כל כך מורכב.

     

    היא תרה בארון שמתחת לכיור אחר טבלית למדיח, וחושבת על בתה היפה שעדיין צעירה, שבטנה שטוחה וזרועותיה קטנות ומוצקות, שעדיין יכולה ללבוש ביקיני, שעדיין לא התאהבה, והיא מרגישה צביטת קנאה. נו, ויל קרטר בסדר גמור, הוא רק קצת חושב את עצמו, והיא חוששת שהוא לא "גבר החלומות". זה עוד מחכה לאידית כל העונג והכאב שבכך. מזלה. ככל שמזדקנים, החיים נהיים פחות סוערים. אבל מרים גם מתגעגעת לזה הקצוות המתערערים של הרגש המתלווה לעלומים. שום דבר כבר לא מלהיב עכשיו, אם כי מדבריה של זאנתי אפשר לחשוב שקריאת "דקאמרון" של בוקאצ'ו באוטובוס היתה אופורית. אולי רק בעיני מרים החיים נראים משעממים ועלובים יותר, כמו השיער הכסוף שעל ראשה.

    "איפה היית? התעוררתי ולא היית פה," היא אומרת בחיוך לאיאן, שנכנס דרך דלת המטבח עם שקית ניילון כתומה של סיינסברי ומביא עמו את הקור. הוא לובש סוודר עם צווארון גולף ומכנסי טרנינג. הוא ניחן באותו חוסר יכולת מוזר של המעמדות העליונים ללבוש בגדים יומיומיים בצורה משכנעת. היא תוהה אם הגיח מרחם אמו בז'קט.

     

    הוא ניגש אליה ליד השיש ומנשק את לֶחייה, והיא מריחה עליו את ריח החורף. "קמתי מוקדם והלכתי למשרד יש לי המון ניירת לגמור."

    "מסכן שלי," היא אומרת. "לחמם לך קצת דג?"

    "לא, לא, אני מסודר."

    "אני יכולה לחמם אותו במיקרו; זאת לא בעיה."

    "לא, אכלתי סנדוויץ'. אידי כבר התקשרה?"

    "לא, עוד לא."

    "את יודעת מה? בואי נדליק אש באח. קור כלבים בחוץ."

     

    "רעיון טוב, זה יהיה נהדר," היא אומרת, והבית שוב שלם כשהוא בתוכו. ריחו, גודלו, חֶברתו. האהבה בחיי הנישואים היתה התגלות בעיני מרים לא הקצוות המתערערים של הרגש, לא, אלא עומק האהבה ומרקמה. כל זיכרונותיה שלושים שנה, במיוחד הזיכרונות הממש חיוניים, כמו לידת הילדים כרוכים בו. והאהבה לילדים. הוא האדם היחיד עלי אדמות שיכול לדבר על הילדים באותה התלהבות ממצה כמוה, כאילו שניהם בוחנים את רוֹלוֹ ואידית בזווית של 360 מעלות. והיא עושה לו עוול כשהיא מתמלאת בזעם פמיניסטי. הרי הוא כן עושה משהו: למשל, ספל התה שהוא מביא לה כל בוקר למיטה; הבדיקה האחרונה שהוא עושה בבית בלילה (נעילת דלתות, כיבוי אורות); איך שהוא רץ למעלה לחפש את נעלי הבית שלה כשהיא נאנחת באפיסת כוחות ואומרת, "חומד, אתה מוכן...?" אלה מעשי אהבה קטנים שחוזרים על עצמם.

     

    הם מבלים את אחר הצהריים במחנק ביתי אופייני ליום ראשון, האש בסלון פולטת גצים ואחר כך דועכת. היא מחזירה אליהם את ריחו המעושן והכפרי של דיפּינג, שם יבלו את יום השנה החדשה. (צריך לקנות נורות לקחת לדיפינג, היא מזכירה לעצמה.) מרים יכולה להתבונן בלהבות במשך שעות עד שפניה יתבשלו ועיניה יתייבשו. איאן נכנס ויוצא מחדר העבודה שלו, וצלילי קונצ'רטו לפסנתר של מוצרט מרחפים בבית ממעגן האייפוד שלו. גם היא מסתובבת, בעיקר מסדרת, מפעילה מכונת כביסה או קוראת את מוסף הספרים בעיתון.

     

    בערב הפעמון מצלצל, ומרים פותחת את הדלת לשליח מחנות הפרחים שמביא שלוש מאות גבעולי נרקיסים ריחניים ואת זר הצינית לחג המולד לקישוט הדלת. זה והיין החם המתובל, והתפוזים שהיא תקשט בציפורנים, ימלאו את הבית בניחוח חגיגי. בדיוק כשהיא סוגרת את הדלת כנגד הלילה, הטלפון מצלצל והיא עונה, עדיין עם הנרקיסים בידה, כמו זמרת אופרה בתום ההופעה.

    "תירגע, ויל... לא, היא לא פה... ממתי?" היא אומרת כשאיאן מצטרף אליה בפרוזדור ומשרבב את צווארו לשמוע. "אז רק עכשיו הגעת הביתה?"

    "מה הוא -" אומר איאן, אבל מרים מזעיפה אליו פנים, שישתוק.

     

    "טוב, היא בטח אצל חברה או נסעה לדיפינג," היא אומרת לטלפון ומביטה בעיניו של איאן.

    מרים מקשיבה, מניחה את הפרחים על השולחן בפרוזדור, ואחר כך מסוככת בידה על פיית הטלפון. "הוא אומר שהוא מצא את הדלת פתוחה ואת האורות דולקים. היא השאירה הכול בבית את המפתחות, הטלפון, הנעליים שלה. המכונית שלה בחוץ. אפילו המעיל שלה שם."

     

    איאן דוחק אותה הצדה כדי לקחת ממנה את הטלפון. "ויל? זה איאן. מתי דיברת איתה בפעם האחרונה? התקשרת להלנה?"

    היא מביטה בו כשהוא מזעיף פנים ליד השולחן בפרוזדור, ומקשיבה. אחר כך הוא אומר, "טוב, תתקשר למשטרה. תכף ומיד, ויל. תגיד להם מה שאמרת לנו. אחר כך תתקשר מיד בחזרה." הוא מניח את השפופרת.

    "לא," אומרת מרים, מביטה בעיניו של איאן ומנענעת בראשה וידה מכסה את פיה. "לא, לא, לא, לא."

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    סוזי סטיינר, "הנעדרת", תרגום: אסנת הדר, ידיעות ספרים, 406 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים