כשהגבר חזר להיות ילד: המהלך הקסום של טרנט
לתוך רגע אחד שובב שאותו אי אפשר היה לכתוב, התנקזו כל התשוקות של מגן ליברפול הצעיר מאז שגדל מעבר לכביש של מגרש האימונים במלווד. כך שלח אלכסנדר-ארנולד את ברצלונה הגדולה הביתה נגד כל הסיכויים. מסכמים עשור, פרויקט מיוחד
יש בכדורגל רגעים שבלי להכניס אותם לתוך הקשר של זמן, מקום, חשיבות ונסיבות האירוע - היו יכולים להיתפס כסתמיים. כאלה שהיו יכולים להתקיים במשחק בין כמה ילדים בשכונה באיזה יום משעמם, אבל האופן שבו הם התרחשו בפועל במציאות, הפך אותם לביטוי של שלמות קוסמית.
טרנט אלכסנדר-ארנולד הוא מקרה נדיר בצמרת הכדורגל העולמי של ימינו. כדי להגשים את החלום שלו, להיות כדורגלן של ליברפול, הוא לא עזב את הבית בגיל צעיר, לא נסע יום-יום דרך ארוכה לאימונים ולא התגלה על ידי סקאוט. הוא נולד וגדל בליברפול, כשמעבר לכביש נמצא מגרש האימונים של המועדון אותו אהד במלווד.
המילים "מעבר לכביש" לא באות לשמש כאן כסמל, אלא כנקודת ציון מדויקת – זה באמת היה מעבר לכביש מהבית בו גר וגדל. בערך מהיום שנולד הוא ידע מה הוא רוצה להיות וקיבל לזה תזכורת יומיומית במרחק נגיעה מהגיבורים הגדולים של ילדותו. הערבוב הזה בין חלום של ילד למציאות של אדם בוגר הוא כנראה הדרך הטובה ביותר להתחיל לתאר את הרגע הקסום בכיכובו של טרנט הצעיר שהתרחש ב-7 במאי 2019, בדקה ה-79 של גומלין חצי גמר ליגת האלופות בין ליברפול לברצלונה.
זה קרה לו בגיל 20 וחצי, כשהוא כבר עמוק בתוך הגשמת החלום: המגן הימני הבכיר של הקבוצה אותה הוא אוהד, שובר שיאי בישולים למגן בפרמייר ליג, שייך לסגל נבחרת אנגליה. במצב של 0:3 לקבוצה שלו, שסחבה פיגור בתוצאה זהה מהמשחק הראשון בקאמפ נואו, אחרי שכבר בישל את ה-0:2 של ג'ורג'יניו ויינאלדום ו-22 דקות אחרי שאותו ויינאלדום, שבכלל עלה כמחליף בהפסקה, השלים צמד והשווה את המאזן בשני המשחקים, 11 דקות לסיום - ליברפול קיבלה קרן.
זה הרגע להזכיר כמה מהנסיבות המשונות של המשחק הזה: על הדשא התרוצצו שני אקסים מיתולוגיים: הראשון - לואיס סוארס שכבש בקאמפ נואו, חגג באופן מוחצן והפך לשנוא האוהדים האדומים. השני - פיליפה קוטיניו, שמצידו חלם כל כך חזק על ברצלונה עד שלא שם לב שהוא נמצא בעיצומו של מסע חד-פעמי עם המרסיסיידרס ונטש אותם רגע לפני השיא רק כדי להגיע לשפל בקטלוניה.
ליברפול, לא קבוצה עמוקה ביחס לשאיפות שלה, הגיעה למשחק האבוד הזה בלי רוברטו פירמינו, מוחמד סלאח ונאבי קייטה הפצועים. מי שכן היה שם הוא ג'רדאן שאקירי, שבדקות המעטות מדי לתחושתו ששיחק בעונת 2019/20 שיתף פעולה עם אלכסנדר ארנולד באגף ימין - והיה אחראי בדרך כלל על ביצוע הקרנות משם. אלכסנדר-ארנולד היה זה שסחט את הקרן ההיא, וכשמסתכלים על הרגעים ההם שוב ומפרקים אותם לגורמים הקטנים ביותר - "מדרש קרן" אם תרצו - מגלים שזו הייתה ההתחלה של שרשרת אירועי בזק בלתי נתפסת, תרחיש שאדם שפוי לא יכול היה לדמיין או להמציא, בטח במעמד חצי גמר ליגת האלופות.
זו הייתה אחת מהקרנות האלו ששחקן ממש מתאמץ להשיג. הוא התקדם כמה מטרים טובים עם הכדור וכשהתקרב לדגל הקרן בעט אותו במכוון על גופו של סרג'י רוברטו. הכדור פגע בשלטי הפרסומת וחזר לתוך הרחבה של ברצלונה. אלכסנדר-ארנולד כבר קיבל כדור חלופי מנערי הכדורים, מיקם אותו בנקודת הקרן והשאיר לשאקירי שכבר ניגש כדי לקחת את הבעיטה. בינתיים, מי שהלך להוציא את הכדור הנוסף שהיה ברחבה אל מעבר לקווים היה דיבוק אוריגי, שגלגל אותו החוצה והתקדם במין אדישות משונה לכיוון תיבת החמש, מעיף מבט אגבי מעבר לכתף אל נקודת הוצאת הקרן, לראות שלא מתחילים בלעדיו. בזמן הזה, שוער בארסה מארק אנדרה טר שטגן כיוון את שחקני ההגנה שלו ועודד אותם במחיאות כפיים. אף אחד לא התייחס אל אוריגי, וגם אלכסנדר-ארנולד כבר התחיל לזוז מנקודת הקרן. אבל אז הוא שם לב למבט האגבי ההוא של אוריגי.
התחלנו בשכונה ונסיים בשכונה: באינסטינקט של חתול רחוב, או ילד רחוב, או סתם ילד חצוף, הילד חזר צעד וחצי אחורה אל הקרן, שלח כדור על הדשא אל אוריגי הפנוי שבעט בנגיעה לרשת מעל מחיאות הכפיים ההמומות של טר שטגן. ככה הגיע ה-0:4 של ליברפול שהעלה אותה לגמר בו ניצחה את טוטנהאם.
זה היה רגע העשור שלי.
לפנייה לכתב/ת 
