ליבת המאבק

זיוה גלאנץ ובעלה דניאל עלו ארצה מניו־ג'רזי לפני 12 שנה ובנו את ביתם במבשרת ציון שבהרי ירושלים. היא הפסיקה לימודי רפואה בשביל החלום הציוני, הוא רב העומד בראש ישיבה, עם תואר ראשון בפסיכולוגיה. שניהם חרדים מבטן ומלידה. אבל כשהגיעו ארצה, הם נדהמו לגלות שבארץ הקודש ישנם חרדים מזן חדש. פה ילדים חרדים לא לומדים מתמטיקה, אנגלית או היסטוריה. החינוך החרדי לא מפוקח ולא מקצועי. ובנוסף לכל - החינוך החרדי, כיוון שהוא לא ממלכתי, יקר להחריד. יותר מ־5,000 שקלים בחודש מוציא הזוג גלאנץ על חינוך חמשת ילדיהם, במוסדות חרדיים במבשרת ציון ובירושלים. אבל הילדים לא מקבלים מורים מקצועים ברמה גבוהה, לא מקבלים מספיק שעות של מתמטיקה ואנגלית, ולא יכולים להתאמן באולם ספורט. כעת זיוה, לצד עשרות הורים נוספים ממבשרת, החליטה לצאת למאבק. לאחר שקיבלו אישור מרב ידוע, פנו ההורים יחד עם אחד ממנהלי המקום לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשו שיעזור להם להגן על זכות ילדיהם לקבל חינוך ממלכתי מותאם. הם למעשה רצו שתלמוד התורה שלהם ייכלל בזרם הממלכתי־חרדי, שקיים רק שש שנים. בעזרת עו"ד הרן רייכמן, מנהל הקליניקה למשפט ולמדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, העתירה הוגשה. לתדהמת ההורים, בית המשפט זרק אותם מכל המדרגות.

"לא רוצים ילדים בורים"

לאורך שנים רבות למדו ילדים חרדים בשלושה מודלים של בתי ספר, אף אחד מהם לא ממלכתי: "לימודי פטור", "מוכר שאינו רשמי", והרשתות הגדולות שקשורות לשתי המפלגות החרדיות, החינוך העצמאי (יהדות התורה) ומעיין החינוך התורני (ש"ס). המשותף לכולם הוא המימון החלקי ופיקוח רופף, אם בכלל, מצד המדינה. לרוב אין במודלים האלו לימודי ליבה, ואם יש מדובר במעט שעות ורמה נמוכה. בקיצור, רוב הילדים החרדים בישראל לומדים במוסדות שלא יכשירו אותם לעולם התעסוקה.

מלחמות פוליטיות עזות התחוללו על רקע הדרישה ללימודי ליבה לחרדים, וכל יוזמה נתקלה בחומה בצורה. ברגע אחד נדיר בשנת 2014, כאשר המפלגות החרדיות לא היו חלק מהקואליציה, הקים הרב שי פירון, אז שר החינוך, את זרם החינוך הממלכתי־חרדי. כלומר: בתי ספר ציבוריים ומפוקחים, בחינם, שמתאימים לאורחות חייהם של חרדים. היוזמה לא עוגנה בחקיקה, ולכן כיום קל להערים על בתי הספר הללו קשיים. כרגע, למעשה, מדובר בזרם שקוף. למרות הביקוש, מספר בתי הספר הממ"חים (ממלכתי חרדי) עדיין קטן, והאחריות מתגלגלת בין משרד החינוך לרשויות המקומיות.

אליהו כהן, מיוזמי העתירה ועד לפני שנה בכיר בהנהלת תלמוד תורה "דברי יחזקאל" במבשרת ציון גר בביתר־עילית. הוא מייחל ליום שגם ילדיו יוכלו ללמוד בזרם הממלכתי. אליהו עתר יחד עם ההורים על מנת שתלמוד תורה "דברי יחזקאל" יהפוך לממ"ח, כיוון שהביקוש היה גבוה. המוסד החינוכי, שהקפיד על לימודי קודש ברמה מאוד גבוהה, שילב גם לימודי חול. אבל המורים היו חסרי הכשרה והוחלפו כמה פעמים במהלך השנה, לא היה פיקוח על ספרי הלימוד ולא הייתה דרישת סף מינימלית לקבלה לעבודה. "בהתחלה פנינו למשרד החינוך, הם באו לבקר, ראו שאנחנו עומדים בתנאים וביקשו שנפנה למועצה המקומית במבשרת. במועצה מרחו אותנו, עד שבסוף אמרו מפורשות שלא מעוניינים בממ"ח במבשרת, ואם אנחנו רוצים אנחנו יכולים ללכת לבית ספר ממלכתי־דתי. כלומר הכריחו אותנו לבחור בין הזהות החרדית שלנו, לזכות לקבל חינוך חינם כמו כל ילד בישראל. הבנתי, בין השורות, שבמועצה לא רצו ממ"ח כי ידעו שזה יהפוך לאבן שואבת של חרדים לאזור, ויש הפחדה שמבשרת מתחרדת".

"דברי יחזקאל" הוא תלמוד תורה יוצא דופן. הוא מקבל לשורותיו ספרדים ואשכנזים, חוזרים בתשובה וחרדים מבטן ומלידה. הבחירה של משפחות חרדיות להתאגד ולפנות יחד לבית המשפט כנגד המועצה ומשרד החינוך, היא חריגה בכל קנה מידה. בעוד שברוב הערים ההורים מסרבים להיות בחזית המאבק מחשש שישלמו מחירים חברתיים, במבשרת ציון הם אזרו עוז. אבל בית המשפט דחה את עתירת ההורים, בטענה כי מספר התלמידים נמוך וכי הקמת בית ספר ממלכתי־חרדי אינה מעוגנת בחוק, ולכן נתונה להחלטת הרשות המקומית. לא זו אף זו, הוחלט לגלגל על העותרים גם את הוצאות המשפט.

"השופט אמר שממ"ח זה רק נוהל ולא חלק מחוק חינוך חובה", אומר אליהו בכאב, "הוא בעצם הודה שאנחנו זרם שאין בו הכרה אמיתית. והכי גרוע זה שעלינו לשלם 12,000 שקל הוצאות משפט. אמרנו לשופט שמדובר בהורים קשי יום, ועונש כזה הוא לעג לרש. ברור שהפסיקה גרמה להורים להיבהל ולקחת צעד אחורה. ברחוב החרדי אין אמון במערכת המשפט, אז עד שיש אומץ לגשת ולעתור — מקבלים סטירת לחי. הזכות לשוויון ידעה לעלות על נס במקרים הרבה יותר אזוטריים משלנו".

דוד לוי, גם הוא אב לחמישה ממבשרת, מסרב לקבל את הבשורה. "אני בעל תשובה. בחרתי לחיות כחרדי, אבל אני רוצה לגדל ילדים שיכולים להגיע לבגרות עם כל הזכויות וכל החובות", הוא אומר. "אנחנו רוצים שהם ישתלבו הכי טוב שאפשר בחברה, בלי לוותר על הזהות שלהם. איפה אנחנו אמורים לקבל חינוך ראוי אם לא במדינת היהודים? אנחנו גם משלמים סכומים גבוהים וגם לא מקבלים את הרמה הנדרשת".

זיוה מתפרצת בכעס: "למי זה נשמע הגיוני שבשנה אחת מתחלפים חמישה מורים לחשבון כי אין שום פיקוח? הם מקבלים גרושים, אבל אני משלמת הון. אני משווה את זה לחינוך החרדי בארה"ב ורוצה לבכות. למה שם חרדים לומדים לימודי חול ברמה גבוהה בלי להזניח לימודי קודש? איך שם זה אפשרי? מאז שעלינו לארץ, עשרות משפחות עזבו חזרה לארה"ב בגלל הנושאים האלו. לא רוצים לגדל ילדים בורים, אז בורחים חזרה.

"קהילה שלמה מקליבלנד, שעשתה יחד עלייה, נשברה אחרי כמה שנים וחזרה כמקשה אחת. אנחנו היינו מוכנים להיות החלוצים במגזר שלנו, כי אנחנו מבינים שזה לא קל, אבל המדינה זרקה אותנו. הבן שלי כבר גדול, הוא יודע שהמון דלתות חסומות בפניו בגלל החינוך המינימלי שקיבל. בצער הוא אומר לי: 'אולי אני אלך להיות שוטר, כי שם לא צריך תואר ראשון'. ילד בן 15 שכבר מבין שהוא מוגבל".

"אנחנו יתומי המערכת"

המאבק על הזרם הממלכתי־חרדי לא מאפיין רק את מבשרת ציון. בכל הארץ הורים נאלצים להילחם במועצה, בעסקנים החרדים ובמשרד החינוך, כדי להצליח להקים מוסדות שיעניקו לילדיהם השכלה בסיסית. כשרפי כהן, אב לארבעה ממודיעין־עילית, הגיע לקריה האקדמית אונו לקראת גיל 40, הוא גילה את ייסורי הלימוד. הפער שהוא נדרש לסגור בזמן קצר היה בלתי נתפס. "גדלתי בגבעת שאול בירושלים ולמדתי בבית ספר חרדי, וזה שמנעו ממני לימודי חול זה עוול", הוא אומר בזעם. "אנחנו מגיעים לאקדמיה בגיל מבוגר, כשעול הפרנסה כבר מכניע אותנו, ומגלים כמה נקודת הפתיחה שלנו גרועה. אני עוד דובר אנגלית מהבית, אז היה לי טיפה יותר קל, אבל עדיין ירקתי דם. הבנתי שאני לא מוכן שהילד שלי יסבול כמוני. זה עצוב שאני צריך להתחנן למדינה שתיתן לו רמה של שלוש יחידות מתמטיקה ואנגלית".

איתמר קהא ואביגיל קרלינסקי מירושלים הם מברי המזל שהצליחו, אחרי מאמץ רב, להכניס את ילדיהם ללמוד בזרם הממלכתי־חרדי. ילדיו של איתמר לומדים ברובע היהודי ושל אביגיל בנווה יעקב. "כשהבן שלי, נעם, גדל קצת, זיהינו שיש לו בעיה רגשית", מספר איתמר. "חיפשנו מוסד חינוכי שיידע לתת לו כלים, אבל לא מצאתי תלמודי תורה עם ליווי מקצועי אמיתי. רק בממלכתי־דתי הוא יכול היה לקבל עזרה רגשית, ליווי של מורה מקדמת ושל יועצת. מה שמובן מאליו לילד דתי וחילוני בישראל, עבור ילד חרדי זו פריווילגיה. במקום שהוא יקבל מענה בבית הספר היינו מסיעים אותו לטיפולים יקרים בזמן הלימודים, והחלטנו שזה לא הגיוני. אחרי שנים של מאבק, תלמוד התורה אליו הוא הולך ברובע היהודי נכנס לזרם הממלכתי־חרדי. פתאום יש אצלנו צוות מקצועי, יועץ, מנהל מקצועי, אוכלוסייה מגוונת. ההורים שמחים במקום ומשקיעים בו. אני יודע שאני לא לבד, בשנה שעברה שילמנו 450 שקל בחודש עבור כלום, השנה זה 70 שקל עבור עולם ומלואו".

אביגיל, שבנה לומד בתלמוד תורה "בית רבן", מוסיפה: "רק אחרי שנכנסתי לממ"ח הבנתי מה זה בית ספר נורמלי. הבן שלי היה בבית ספר בחינוך העצמאי וזה כמו בגלות. פתאום אנחנו במוסד שאין בו גזענות ואפליה, שיש בו תרבות אחרת לגמרי. תקעו את בית הספר בסוף העולם, למרות שרוב התלמידים מגיעים מהשכונות החרדיות במרכז העיר, ילדים נוסעים שעה וחצי בבוקר בשביל הזכות לחינוך נורמלי. זה ברור שעושים לנו בכוונה. אני כבר ארבע שנים במאבק הזה ואי־אפשר לא להצביע על הח"כים החרדים כאשמים. מההתחלה הם הראשונים ששמו לנו רגליים, כי כל ראש בממ"ח זה פחות כסף לחינוך העצמאי".

שאר החברים בשיחה מסתייגים מההאשמה של אביגיל. "אני מעדיף להגיד מה טוב בנו, לא מה רע באחרים", אומר אליהו בהיסוס.

"אני לא מסכימה", מתפרצת אביגיל. "כל מדינת ישראל צריכה לדעת מה הם עושים לי בבית. אי־אפשר לפתור את זה בלי לומר את האמת. כל תלמיד בממלכתי־חרדי פוגע בכיס של המוסדות החרדים, שמחוברים בחבל הטבור למשפחות של הח"כים החרדים. כשפניתי לחברי הכנסת כמו איילת שקד ונפתלי בנט, אז בהתחלה התלהבו מאיתנו ואז נעלמו והסתייגו. אני יודעת שהורים רועדים לעשות את הצעד. הם מסתכלים מבחוץ איך אנחנו מנהלים את המאבק בתקווה שנצליח עבורם. הם יודעים שיזרקו להם את הילדים מהמוסדות אם הם יזדהו עם הממ"ח. לילדים שלי כבר יש איפה ללמוד, אז אני לא מפחדת".

"פתחתי קובץ באינטרנט וקראתי לכל הורה שמעוניין בממ"ח להירשם", מספר איתמר. "מאות רבות של הורים כתבו לי, אבל ביקשו שלא אפנה אליהם עד שאין כבר מוסד מוכן להירשם אליו. הביקוש לממ"חים הקיימים בשמיים. ורואים שאלו חרדים מכל הקשת - גם מקריית ספר וביתר־עילית. ברגע שהמדינה תגַבה את החלוצים, יגיעו כל השאר".

"אם המאבק על הממ"חים יצליח, זה יהיה יותר גרוע מחוק הגיוס מבחינת החרדים", מעיזה אביגיל לומר. "יהיו על זה מלחמות ברחובות. ממ"ח בנות בירושלים התחיל מתשע תלמידות בשכבה, ותוך שש שנים הפך ל־240 תלמידות. והיו נכנסות עוד אם היה מקום. בבני־ברק יש רשימות של יותר מ־40 משפחות לשכבה, אבל מאיימים על התקשורת החרדית לא לכתוב על זה".

אליהו מנסה להיות קצת יותר ממלכתי: "אני לא מבקש מהפוליטיקאים החרדים עזרה. רק שלא יפריעו לנו ויאפשרו לנו לבחור. לפי נתוני הלמ"ס, ב־2065 החרדים יהיו 32 אחוז מהמדינה. איך המדינה אמורה להתמודד עם קבוצה כזו ללא השכלה בסיסית? כרגע אנחנו הבנים היתומים של המערכת".

"כשיאיר לפיד אמר שהוא רוצה ליצור את החרדי החדש, צחקנו", אומרת זיוה. "אנחנו כבר קיימים! רק צריך לתת לנו לצמוח, לתת לנו תנאים. במקום להיכנס ראש בראש במי שלא רוצה, תתחילו עם מי שכן רוצה".

במבשרת לא אומרים נואש. למרות הקנס הכבד שקיבלו, ההורים מנסים לגייס את כוחות הנפש ושוקלים לעתור לבג"ץ. "אני קודם כל אדם חרדי, אבל אני מבקש ממדינת ישראל לתת לי את המינימום בשביל לגדל ילדים שיתרמו לה ולעצמם. אני יודע שאם אנחנו ננצח בבג"ץ, זה ירים את המורל לכל ההורים שיושבים בשקט ומסתכלים. אבל בשביל זה אנחנו צריכים לדעת שהציבור איתנו".