"אני חיה בגיהינום" | המשפחות שמאחורי נתוני הקטל בכבישים

איתי מרגי בן ה-8 נהרג ביום כיפור האחרון כשרכב עם אופניו בצומת הרחובות ז'בוטינסקי ונמיר בתל אביב בתאונת דרכים שזעזעה מדינה שלמה. עוד מעט יחלפו שלושה חודשים מאז האסון הכבד ואימו מירל עדיין מתקשה להתמודד ולהמשיך הלאה. "אני מרגישה גיהינום, אין לי דרך אחרת או מילה אחרת לומר את זה", אמרה הערב (שלישי) ל-ynet. העשור הנוכחי נסגר עם שנה מדממת במיוחד בכבישים. 350 בני אדם נהרגו בשנה האחרונה בתאונות דרכים, כמעט הרוג בכל יום. מאחורי המספרים והנתונים, שפורסמו הבוקר עומדים מאות בני משפחה נוספים, שאובדן יקיריהם גובה מהם מחיר קשה בכל יום מחדש.

רגע לפני תום 2019 חזרנו אל כמה מהמשפחות שיקיריהן נהרגו בתאונות דרכים כדי לשמוע כיצד ממשיכים הלאה אחרי הטרגדיה שחוו.

350 הרוגים בתוך שנה. חלק מההרוגים השנה בכבישים

למנוע את התאונה הבאה: כל הפתרונות לקטל בדרכים

"ילדים לא אמורים להידרס ביום כיפור"

"אנחנו נלחמים כל בוקר לנשום, לצאת מהמיטה ולהתמודד עם העולם. אנחנו בעיקר שורדים, עוד לא חזרנו לחיות", כך הגדירה מירל מרגי את מצב משפחתה אחרי מותו של איתי. 

משפחת מרגי תכננה לעבור דירה עוד לפני האסון, אך לאחריו כבר לא יכלה להישאר במקום שהזכיר להם בכל רגע את איתי האהוב. "לשמחתי, יונתן (האח הגדול) ואיתי עוד זכו להיות יחד באותו חדר לעוד חודש, אבל אחרי האסון אי אפשר היה כבר להישאר בבית", ספרה מירל. "יונתן כבר לא הצליח להכנס לחדר. לי היה נורא קשה להסתכל מהחלון, לראות ולחפש את איתי בחוץ משחק ברחבה".

מירל מרגי(צילום: אבי חי)

בכוונת הפרקליטות להגיש נגד הנהג הדורס אמיר אבו לבן מרמלה כתב אישום המייחס לו עבירה של המתה בקלות דעת. במשפחת מרגי מצפים שישב שנים ארוכות בכלא, כך שאולי ימנע האסון הבא. "הייתי רוצה שהוא ישלם על זה בשביל שאנשים אחרים יפחדו ושתהיה הרתעה", אמרה מירל. 

היא הוסיפה בכאב: "ילדים לא אמורים למות ביום כיפור בגלל שמכונית דרסה אותם. לצערי הרב כל יום יש תאונות. צריך לדעת שהמכונית זה כלי רצח. האסון שקרה לאיתי לא הרתיע, כי לפני פחות מחודש פגעו בשני רוכבי אופניים והרגו אותם. אולי אם הדורס של איתי יקבל עונש חמור זה ישפיע".

בכוונת עיריית תל אביב לחסום בימי כיפור אזורים לתנועת כלי רכב כדי שיהיו בטוחים לילדים שרוכבים על אופניים ומירל מקווה שהדבר יקרה בכל הארץ. "אני מקווה שזה לא יהיה רק בתל אביב ושעוד ראשי ערים יעשו את זה בשביל לשמור על הילדים שלנו", אמרה.  

"השמחה נעלמה לנו, המון רגעי בכי והתפרקות"

רועי אברהם ז"ל נסע ב-9 בנובמבר עם חברים בקורקינט חשמלי במהלך בילוי לילי בתל אביב. "קיבלנו טלפון ברבע לארבע מחבר שלו שבישר לנו שהם בדרך לטיפול נמרץ", שחזרה השבוע אמו דורית. "כשהגענו אמרו לנו שהמצב לא טוב. מהר מאוד הבנו שמכינים אותנו לסוף". עד היום לא ידוע כיצד קרתה התאונה.

רועי, אח בכור לשני אחים ואחות, הותיר אחריו לא רק את בני המשפחה הקרובים, אלא גם בת זוג, אם חד הורית מאוקראינה שהמשפחה מנסה עכשיו לסייע לה לעלות ארצה ולהתגייר. "אם הייתה לו קסדה אולי הוא היה פה. אולי פצוע, אבל חי", סיפרה האם.

"השמחה נעלמה לנו ויש המון רגעים של בכי והתפרקות. אי אפשר לאחות את הקרע", שיתפה דורית. לאחרונה ציינה המשפחה יום הולדת 60 לאבא, אך הבית לא קושט ובמשפחה הבהירו שהם לא חוגגים. "אני מתעוררת בשלוש בבוקר והולכת לחדר שלו ומחפשת אותו. זה כאב שאי אפשר להכיל ואני לא מאחלת לאף משפחה להרגיש אותו".

דורית אברהם(צילום: מוטי קמחי)

דורית אברהם ובנה רועי ז"ל(צילום: מוטי קמחי)

היא הוסיפה: "רועי חסר לנו בכל רגע, מהקידוש בשישי ועד לדברים הקטנים. החיים בלעדיו הם בלתי נתפסים ואי אפשר לקלוט כמה טרגי זה לאבד ילד. זה יוצר חור בלב. אנחנו מנסים להרים את הראש כמה שאפשר ולהמשיך קדימה כי ככה רועי היה רוצה".

בעקבות התאונה יצאה דורית למסע הסברה נגד הקורקינטים השיתופיים. "המלחמה היא בכאוס שקיים בכבישים. צריך לדאוג לתשתיות, חוקים ואכיפה שלא קיימת. אפשר לחיות בלי הכלים האלה, הם לא היו פה לפני כמה שנים ואפשר להסתדר גם בלעדיהם".

"אלוהים יודע מה הוא עושה"

הקפיצה הגדולה ביותר במניין ההרוגים השנה בתאונות דרכים הייתה אצל רוכבי האופנוע – עלייה של 55% מהשנה שעברה. אחד מההרוגים הוא שמואל קוסובסקי ז"ל, חסיד ברסלב בן 18 מירושלים. יום לאחר שהוציא רישיון נהיגה על אופנוע הוא יצא לנסיעה ברחובות העיר עם חבר ונהרג בתאונת דרכים. "הוא היה בחור מיוחד ואנחנו כולנו מתגעגעים אליו המון. הוא עבד בירקות במאה שערים. מדי פעם הוא למד, אבל העדיף לעבוד ולהביא פרנסה הביתה. הוא היה בן אדם מיוחד", סיפר אחיו נפתלי.

ממד השמחה בחסידות ברסלב ידועה לכל והיא ניכרת גם אצל נפתלי, למרות הטרגדיה הקשה שהוא ומשפחתו עברו. "אנחנו משתדלים לחייך, ועוד פעם לחייך - עד שיעלה החיוך האמיתי. חייבים להמשיך לחיות. ההורים לקחו את המקרה באופן קשה, אבל מתמודדים, אלה החיים. כולנו מתגעגעים אליו, הוא חסר תמיד".

שמואל קוסובסקי ז"ל (מימין) ואחיו נפתלי. "משתדלים לחייך ולחייך עד שיעלה החיוך האמיתי"(באדיבות המשפחה)

כמעט בכל יום נפתלי משתדל לעלות לקבר אחיו. "קברנו אותו בהר הזיתים כדי שבתחיית המתים הוא יקום ראשון. אני מתפלל שהוא יבוא כבר מחר. אי אפשר להסביר מה עובר עליי כשאני שם. זו תחושה שהוא איתי תמיד".

בסוף דבריו אומר נפתלי שאנשים צריך לדעת לנסוע בזהירות, אך מוסיף כי הוא מאמין שבסוף אלוהים הוא זה שמחליט על הכול. "אלוהים יודע מה הוא עושה – מעפר באנו ואל עפר נשוב. ה' נתן – ה' לקח".

"עשרות משפחות נהרסו, לא יודעים מה יהיה מחר"

אחת התאונות הקשות ביותר התרחשה בחודש האחרון. ציפי רימל ובתה נועם רחל, בת שלושה שבועות, נהרגו בתאונה המזעזעת בצומת גבעת זאב סמוך לירושלים. בתאונה נפצעו באורח קשה הבן איתי והאב אפרים. חקירת המשטרה העלתה שרכב שנסע בפראות פגע מאחור ברכב של משפחת רימל ובעוד ארבעה כלי רכב.

כמעט חודש אחרי התאונה מצבו של האב אפרים עדיין מוגדר קשה והוא מאושפז בבית החולים שערי צדק. "החיים שלנו התהפכו לגמרי", סיפר יוסף, אביו של אפרים. "אנחנו לא צריכים רק לדאוג לנכדים, אלא הפכנו להיות המטפלים של אפרים. הוא נמצא במחלקת כירורגיה ואיתי נמצא עדיין בטיפול נמרץ ילדים, ואנחנו רצים בין המחלקות כדי להיות איתם".

שולמית, אמו של אפרים, הוסיפה: "עד לפני חודש עוד עבדנו שנינו, היום אנחנו נמצאים בבית החולים כל יום כל היום – ממוקדם בבוקר ועד לשעות הערב. ברוך ה' העבודות שלנו מאפשרות לנו את זה, אבל בכל אופן צריך להשלים פה ושם שעות".

ציפי והבת נועם ז"ל יחד עם האב אפרים. "הכל מאוד לא ברור, מנסים לשרוד יום יום"

"עדיין קשה לעכל את כל העניין", סיפרה שולמית." אנחנו מסתכלים על הבן שלנו ולא יודעים מה הוא צריך מבחינה כספית, מבחינת שיפוץ הבית. גם הנכד יצטרך שיקום ארוך, אז אנחנו עדיין מתחילים לעכל את כל מה שמצפה לנו בעתיד והכל מאוד לא ברור. אנחנו מנסים לשרוד יום יום".

יוסף הוסיף: "אנחנו מתחילים להבין את העתיד של אפרים, אבל לאף אחד אין מושג מה יהיה העתיד של איתי. אי אפשר למדוד את הנזק שנגרם לו ולכן אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. זו לא רק משפחה אחת, כל הילדים שלי וכל האחים והאחיות של ציפי, כל החיים שלהם עכשיו השתנו ונהרסו. עשרות משפחות נהרסו, נהרס עולם שלם". 

"כל פעם שיש תאונה קשה זה מציף אותי"

איתמר מרמלשטיין ז"ל רכב על אופניים חשמליים בכביש 471, סמוך למחלף זרובבל, ב-16 ביוני השנה. נהגת בת 63 פגעה בו עם רכבה והוא נפצע באורח אנוש וכעבור זמן קצר נפטר בבית החולים. השבעה נערכה בבית האם באלעד ובסיומה נפטר אהרון, האח הגדול, שהיה הדמות האבהית בבית.

לפי המשפחה, מותו של איתמר כאב לו מאוד וביום שבו המשפחה הייתה אמורה לעלות לקבר, בתום השבעה, ליבו של אהרון הפסיק לפעום והוא מת שעות ספורות אחר כך. "היה אפשר להרגיש את הקשר המיוחד שהיה ביניהם", סיפרה מעיין שטרן, אחותם של אהרון ואיתמר. "זה היה קשר כמו של אב ובן".

את ההודעה הרשמית על מותו הם שמעו מאותו הרופא שטיפל באיתמר. "הם הסתכלו עלינו 'מה אתם עוד פעם כאן במחלקת הטראומה של בילינסון?'. זה היה הזוי", סיפרה האם דפנה בדמעות. "מאז אנחנו משתדלים להיות הרבה ביחד ולחזק אחד את השני, להיות רשת ביטחון אחד בשביל השני וזה לא פשוט בכלל. ברוב הזמן יש עצב, בכי וגעגועים".

איתמר מרמלשטיין ז"ל. "חזרנו לשגרה מאוד לא שגרתית"

"חזרנו לשגרה מאוד לא שגרתית, שיש אבן מאוד גדולה בפנים", שיתפה מעיין. "איזושהי ראייה קצת אחרת על החיים, שדברים חסרי היגיון יכולים לקרות, כי זה באמת היה חסר היגיון". מאז התאונה, בכל פעם שהיא שומעת על תאונת דרכים קשה, הזיכרונות והרגשות חוזרים אליה שוב. "זה מציף אותי. את מבינה שעוד משפחה הולכת לעבור את זה, עוד משפחה הולכת להיות משותקת, החיים שלה הולכים להשתנות מקצה לקצה, שום דבר לא אותו דבר".

מעיין אמנם שבה לעבודתה כמחנכת בבית ספר יסודי, אבל האם דפנה ובנה מאיר לא הצליחו לשוב לעבודותיהם. בימים אלה המשפחה מגייסת כספים בעזרת מימון המונים כדי לסייע כלכלית לדפנה והילדים.

"החיים השתנו והחיוך נעלם מהפנים"

עבד אלרחמאן אבו פנה, בן 22 מכפר קרע, נהרג לפני כחודשיים בתאונת דרכים ליד הכפר, ומשפחתו עדיין לא מעכלת את האובדן ומתקשה להתמודד עם החיים ללא בנם."הוא יצא מהבית בשעות הבוקר המוקדמות וחזר אלינו בתור גופה", סיפר גסאן אבו פנה, דודו של המנוח. "לא היה פשוט לקבל את הבשורה הכואבת שהוא מת. ההורים שלו עוד לא התאוששו וקשה להם לחזור לשגרת החיים, אנשים עוד מגיעים לבית לנחם אותם".

עבד אלרחמן אבו פנה. "ההורים שלו עוד לא התאוששו"

"עבד היה מוכר בכל הכפר, מאוד מפונק ואהב את החיים", הוסיף הדוד. "הוא היה מאוד מקושר למשפחה שלו ופתאום הוא נעלם לנו. הוא היה יושב כל יום עם ההורים שלו, מדבר וצוחק איתם. היו לו גם הרבה חברים שהיו מבקרים אותו והיום הם מבקרים את המשפחה. ההורים לא מפסיקים לבכות כל פעם שהם רואים את האחים והחברים בלי עבד. מאז שנהרג החיים השתנו ונעלם החיוך מהפנים".

בעקבות התאונה קוראים במשפחה לנהגים לנהוג בזהירות כדי ש"יחזרו לבני משפחותיהם כשהם בחיים ולא בארונות מתים. כל פעם שיש תאונה אנחנו מתעניינים ומתפללים שלא יהיו הרוגים".