תשוקה זה לא הכל: מחשבות על ווילבקין / תוכן גולשים

סיפור האהבה שלי עם סקוטי התחיל בעונה שעברה, כשישבתי בשורה השלישית בהיכל מנורה מבטחים וצפיתי בו קולע לסל. משהו באנרגיה שהוא הביא איתו למשחק לא הזכיר לי אף אחד מהשנים האחרונות, ותאמינו לי – בשנים האחרונות ראיתי משחק או שניים.

לווילבקין יש אגרסיביות ודיוק כמו שיש רק לאמריקאים, אבל נראה שהשנים שלו בטורקיה הותירו עליו חותם לא קטן. את הלהט שבו הוא משחק קל לשייך לזהוּת המזרח-תיכונית שסקוטי אימץ לעצמו בשנים האחרונות. הקרב נגד צסק"א, שבו מכבי השיגה ניצחון מזהיר בחודש שעבר, מדגים את זה היטב. לקראת הרבע האחרון היה נראה שהקבוצה מיצתה את היכולות שלה לאותו ערב. חוץ מווילבקין. את האנרגיות האחרונות שנשארו לו הוא הביא למגרש בשיא המרץ, ולא במקרה יצא שהוא קלע 22 נקודות ושבר את שיא הקריירה שלו באסיסטים ביורוליג.

סקוטי ווילבקין(צילום: גטי אימג'ס)

אז מה הקאץ'? האם מצאנו את מייקל ג'ורדן הבא? כמובן שלא. בוא נאמר שאם זה אכן היה המצב – אותו ג'ורדן-בהתהוות כנראה לא היה משחק העונה במכבי תל אביב. האנרגיה והלהט של ווילבקין מפצים לעתים קרובות על כישרון לא מי-יודע-מה. תשוקה למשחק ונאמנות לקבוצה הן לא יכולות שבהכרח נשארות לנצח. לא קשה לדמיין מצב שבו הקבוצה הבאה של סקוטי תהה אחת שהוא מרגיש פחות מחובר אליה, ולכן יפגין ביצועים הרבה פחות מרשימים מאלו הנוכחיים. נשאר רק לקוות שהצהובים יבינו איזו זכות נפלה כרגע בחלקם לקבל שחקן שנותן את כל-כולו לקבוצה, וישמרו את סקוטי קרוב אליהם בשנים הבאות.