במקום לדבר על ניקוז צריך לדבר על חילחול

הגשמים של סוף השבוע וההצפות הגדולות בתל אביב, שלצד ההרס הרב לתשתיות ולרכוש גבו גם חיי אדם, מפתיעים אותנו בכל פעם מחדש. נכון, זו לא הפעם הראשונה שחווינו "שבר ענן", כלומר מטח חזק של גשם שמוריד כמויות גדולות של מים בזמן קצר ובאופן ממוקד. רק לפני כחודש ראינו הצפות דומות באשקלון, ביבנה ובחיפה, וגם בחורף הקודם היו כמה אירועים שכאלו. גם אי אפשר להתכחש לעובדה שהתדירות של אירועים מסוג זה הופכת להיות תכופה יותר במחוזותינו, כחלק משינויי מזג האוויר הפוקדים את העולם כולו וכחלק ממשבר האקלים, ולפי כל התחזיות אירועים דומים צפויים לנו עוד בחורף הקרוב, לא כל שכן בעתיד לבוא. ובכל זאת, אנחנו מופתעים ועומדים חסרי אונים.

האינסטינקט הראשון, במקרה של הצפה שכזו, שמשתקת את השגרה, הוא להאשים את מערכת הניקוז. נכון, במקומות רבים יש מערכת ניקוז ישנה והיא לא תמיד מתוחזקת היטב, אבל גם אם הייתה מתוחזקת להפליא, היא לא יכולה להכיל כמות כזו של גשם. גם הוויכוח האם צריך או לא צריך להקים מערכת ניקוז שתוכל להתמודד עם אירועי קיצון שכאלה, על אחת כמה וכמה כשהם הופכים להיות שיגרתים יותר, הוא לא ויכוח על יכולות טכנולוגיות, אלא ויכוח על עלות ותועלת, כלומר כמה כסף אנחנו מוכנים להשקיע בתשתיות לאירוע חד פעמי כזה או אחר? ומה יקרה אם נכין תשתיות ל-100 מ"מ גשם שיורדים בשעתיים ובפעם הבאה יירדו 150 מ"מ? אמנם כאשר נכנסים לתוך החישוב הקר גם חיי אדם, המשוואה הולכת ומסתבכת, ובכל זאת ברור שהפתרון לא יכול להיות רק אחד ורק כזה שמתמודד אם התוצאה ולא עם הבעיה במקור.

בואו נשים לרגע בצד את הצורך בפעולות להפחתת פליטות גזי חממה-מיטגציה, ומיתון שינויי האקלים, ונדבר על הצורך בהיערכות לשינויי האקלים-אדפטציה, ובתוכניות לחוסן או חסינות (resiliency) עירונית. להיערכות לכמויות גדולות של גשם ולהצפות יש חשיבות רבה, הן במובן של איכות החיים והן במובן של איכות הסביבה. תכנון רגיש למים, המשלב בין תכנון עירוני לבין ניהול משאבי מים, כחלק מפיתוח בר קיימא, יכול להפחית ואף למנוע את הנזקים שאנחנו רואים היום, אך גם להיטיב עם משק המים בישראל ולשפר את המערכת האקולוגית בתוך העיר.

שדרות רוטשילד בתל אביב(צילום: עומר דוד)

כחלק מתוכנית שכזו, הניהול של הנגר העירוני לא צריך להתבסס על ניקוז, שכל מטרתו להרחיק את המים במהירות מהשטח הבנוי, אלא דווקא על ניצול של הנגר ושימור שלו, הן של הכמות והן של האיכות, על ידי החדרה שלו למי התהום או התוויה שלו אל אגם או אל נחל. תכנון שכזה צריך לאזן בין השטחים האטומים בעיר, שהולכים ומתרבים: בניינים, כבישים ועוד, לבין השטחים הפתוחים. הוא מבוסס על שטחי חלחול טבעיים במרקם העירוני, על גגות ירוקים שיכולים לספוג מים, ועל שיקום והסדרה של נתיבי המים הטבעיים בעיר, כלומר הנחלים, שמן הסתם תפקידם הטבעי לנקז את המים.

גם בגזרת התשתיות וכיסוי הקרקע ניתן להוסיף מערכות של מדרכות וכבישים החדירים למים (כן יש כזה דבר). דרך אגב, אם כבר מדברים על ניקוז, אז בישראל לרוב אין הפרדה בין ביוב לניקוז, ולכן לא רק שמים טובים רבים פשוט הולכים לביוב ומתבזבזים, אלה שהם גורמים לפריצות של ביוב או לביוב שמשוחרר אל הים.

הצפות ביפו

את הבעיה הזו הבינו כבר בערים רבות בעולם, שם הכינו תוכניות לטיפול בנגר העילי והחלו ליישם אותן. בטח לא תתפלאו לשמוע שגם בישראל יש לא מעט דו"חות ותקנות שמבקשות להסדיר את הנושא. בתוכנית המתאר הארצית למשק המים, למשל, יש התייחסות לניצול של מי הנגר והעשרת מי התהום, והיא מחייבת להוסיף לכל תוכנית בנייה נספח העוסק בניצול מיטבי של הנגר באמצעות תכנון שטחים ציבורים פתוחים ובאמצעות שמירה על 15% מהשטח כמיועד לחלחול, או על ידי התקנת בורות חלחול וקידוחי החדרה. יש גם תקנות המחייבות הפרדה בין צינורות הביוב לניקוז. אבל בטח לא תתפלאו לשמוע גם שתקנות אלה לא נאכפות בפועל ולא מיושמות כמו שצריך.

העיסוק בנגר העילי בישראל, קצת דומה לעיסוק בפקקים, שהם בעיה יומיומית. כיום ברור לכולם שהפתרון לפקקים הוא לא לבנות כבישים נוספים ועוד מחלפים, שכביכול ינקזו את התנועה ביעילות ויתנו למכוניות לנוע, אלא שצריך למצוא פתרון אחר: תחבורה ציבורית, נתיבים מעודפים, חסימה של מרכזי הערים ועוד. במקרה של גשמים הבעיה קשה שבעתיים, כי הם, איך אומרים, "לא עוצרים באדום". לכן הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה היא חלחול של מי הגשם אל המאגרים התת קרקעיים, שיסייע הן בהזרמת המים בעיר והן בשמירה על משק מים תקין.