אחרון גיבורי השיירה
חיים גורי נפטר | 31.1.2018
"מותו של אדם הוא כמו נפילת ממלכה אדירה אשר היו לה צבא לוחם, מנהיגים ונביאים" (צ'סלב מילוש).
ואכן, מותו של גורי, אחרון המשוררים הלאומיים, שחווה במהלך 94 שנותיו תהפוכות פוליטיות וחברתיות, שליווה בשירים, במאמרים, בעיתונות ובהגות את חיינו, הוא גם סופה של ישראל הציונית של דור המייסדים.
בשנים האחרונות התקשה גורי לעכל את דמותה של המדינה. "ישראל כואבת לי", נהג לומר מי שענה על השאלה לשלומו ב"שלומי כשלום עמי". כמוהו כאחד העומד ליד החלון בשירו של עמיחי: "משלושה או ארבעה בחדר, תמיד אחד עומד ליד החלון. מוכרח לראות את העוול בין הקוצים ואת השריפות בגבעה".
גורי לא הסתפק בלהיות זקן השבט, וכמו הנביאים המתנבאים בעל כורחם הפך גם הוא למצפן של מוסר, מוכיח בשער המנהל חשבון נפש נוקב מול העוולות, הפילוג והשיסוי, אחד מהשיירה הזוכר את הכל, זוכר את כולם, את יפי הבלורית והתואר, ביטוי שהפך לאחרונה, כמו גם 'יפי נפש' ו'אליטה' לביטוי של גנאי, מילה גסה. איך היינו נראים, זעק לא פעם, ללא האליטה, המדע, הרפואה, הטכנולוגיה וההיי־טק. לא צריך להיות אחד העם כדי להבין שעם אשר אינו מתייחס בכבוד למייסדיו ולעברו, גם עתידו מוטל בספק.
"אני מלחמת אזרחים", כתב על עצמו, מתייצב באומץ נוכח כל הקונפליקטים והפרדוקסים של המציאות בה אנו חיים ומבין בצער וכאב ש"הַשִֹנְאָה תִּמַּשֵׁך וְתִגְאָה לָהּ וּזְאֵב לֹא יַגוּר עִם כֶּבֶֹש וְנָמֵר לֹא יִרְבַּץ עִם גְּדִי".
גורי, שהעיד על עצמו כי נולד ציוני וימות ציוני, סירב לקבל את 'פרס היצירה הציונית' של שרת התרבות. ביקש להעניקו למי מהמשוררים הצעירים שכל כך סיקרנו אותו וכל כך אהב. לעולם לא אשכח איך עמד בשארית כוחותיו בשער הגיא, לוחם את מלחמתו האחרונה עם חבריו שנותרו מהפלמ"ח, שר בקול דומע את שירו 'באב אל וואד', כדי לבטל את ההחלטה לקרוא לדרך העולה לירושלים על שם רחבעם זאב ולא על שמם של פורצי הדרך לעיר.
אבל מעבר לכל, גורי הוא משורר גדול שמת ומוסיף ללכת. אצילותו וגדולת נפשו עלו בקנה אחד עם גדולתו כמשורר, ממש כמו הכיתוב על עטיפת ספרו האחרון, "אף שרציתי עוד קצת עוד": "וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִּמָּשֵׁך, עֲשֹוּי מֵאוֹתִיוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ בְּכֹל זֹאת יִשָׁאֵר מִמְּךָ".
