"כבר העזתי להסתכל על עגלות ילדים, ואז הקרקע נשמטה לי"
זה היה החודש הקשה בחייהם של מיכל פוסמן ואמיר הירוש: זמן קצר אחרי שפרצו בריאליטי לצד חיים כהן ורותי ברודו, הם נאלצו לסגור את המסעדה שלהם וההריון של מיכל שנבט אחרי שנות טיפולים ארוכות נגמר בהפלה. השניים נותרו מרוששים ומותשים — אבל הם לא מוותרים ומגייסים כסף במימון המונים לטובת הליך פונדקאות: "בטיפולי פוריות אתה הופך למהמר כפייתי שכל פעם אומר — 'הנה, עכשיו זה קורה'. די, התעייפנו"
אחד בינואר 2020 היה אמור להיות היום המאושר בחייהם של מיכל פוסמן ואמיר הירוש. במאי האחרון, אחרי טיפולי פוריות אינסופיים, קיבלה פוסמן את הבשורה שהיא הרה. מחשבון ההיריון סימן את היום הראשון בשנה החדשה כתאריך היעד, יום הלידה. אלא שבחודש יולי, כשהם בשבוע העשירי להיריון וכבר נצפה הדופק, שוב הוטחו לקרקע המציאות. הדופק נדם, צריך לעשות גרידה. "באותו היום", היא משחזרת, "הגעתי לרופא כדי לקבל מרשם לתרופות, כי היו לי הקאות חוזרות. אמיר בא איתי כי הוא רצה לשמוע שוב את הדופק. אני מזהה כבר את המבט של הרופא, מה קרה? 'אני לא מוצא את הדופק'. הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. לא הצלחתי לנשום. כבר העזתי להסתכל על עגלות ילדים, ולהפליג בפנטזיות על איזה חדר נסדר לו. הרשינו לעצמנו להרגיש חלק מהמועדון האקסקלוסיבי של ההורים, הרשינו לעצמנו להיות מאושרים. וכשזה לא הצליח הייתה לי תחושת עלבון נורא חזקה מהחיים".
למה?
"הרגשתי מטומטמת. מה עפת? מה עגלות? מה את מגזימה? כולה היית שבוע עשר. כל הזמן זה ככה. את רוצה לשמוח אבל כל כך מפחדת שזה יתפוצץ לך בפנים. מצד שני, את רוצה להרגיש נורמלית. זה היה אחד מרגעי השפל שלנו". אחרי שבוע של אבל במיטה, ניסתה פוסמן למלא את הריק בהרבה עבודה במקצועה, מאפרת. ואז הגיע הסילבסטר. "הייתה לי כלה", היא משחזרת, "וכולם לידה דיברו באיזה תאריך מיוחד היא מתחתנת. ולי זה עשה צביטה בלב, כי זה היה היום שבו הייתי צריכה ללדת. וגם עכשיו, כשאנחנו מדברות, אני חושבת איך במקום להתראיין לך על כמה בא לנו ילד, הייתי צריכה להיות כבר אחרי, במלונית".
"אמרתי לעצמי שנכשלתי"
הם פרצו לחיינו לפני כשנה וחצי בתוכנית הריאליטי "MKR המטבח המנצח". היא מאפרת וקונדיטורית, הוא מסעדן בהתהוות. שם, בנוסף לאוכל איטלקי שבישלו, סיפרו על הקשיים המשמעותיים בדרכם להפוך להורים. באוקטובר 2018 נראה היה שהעניינים מסתדרים: בבית החולים חיכו להם ארבעה עוברים שנוצרו מתרומת ביצית ומהזרע של הירוש, שלהם קראו בחיבה "להקת העובי'ז". גם מבחינה מקצועית נראה היה שהם לקראת פריצה, שתמנף את הופעתם בתוכנית. "אספטה", קראו למסעדה שפתחו אז בדרום תל־אביב, ובאיטלקית: צפי לזה. והם בהחלט ציפו. אלא שבחיים, ממש כמו במטבח, לא כל תבשיל מצליח. חודש לאחר ההפלה הטראומטית של העובר האחרון מתוך הארבעה, גם המסעדה נסגרה.
השניים, אפשר להבין, חוו סוג של דיכאון. הירוש ישב קצת בבית, אבל די מהר מצא עבודה כמנהל צוות במסעדה "הוטל מונטיפיורי" של רותי ברודו, אחת השופטות ב־MKR, ובזמנו הפנוי מייעץ למסעדה שנמצאת ממש מול ביתם ברמת חן. פוסמן לא יצאה מהמיטה שבוע, ראתה סדרות בבינג', וקבעה תור לרופא חדש, משם הביאה פתרון יצירתי להגשמת החלום. לפני חודש עלה באתר מימון ההמונים "גיב בק" פוסט כואב אך נחוש. "'הורים ללא ילדים', ככה אנחנו קוראים לעצמנו", כתבה וריגשה עד דמעות בסרטון שצירפה. "חמש שנים מאז התחלנו את המסע שלנו, הביאו אותנו היום לצעוד בכיוון המרגש של פונדקאות. היות שמדובר בתרומת ביצית ובהליך פונדקאות, הסכום גבוה במיוחד ומגיע קרוב ל־350 אלף שקלים. הוצאנו עד כה את מיטב כספנו, חסכונות, הלוואות ועזרה מהמשפחה. כרגע נותרנו ללא היכולת לממן את ההליך ולכן אנחנו פונים אליכם". בראיון השבוע הם נשמעים חדורי מטרה. אופטימים, יודעים לאן הם רוצים ללכת. "בהתחלה אמרתי 'נכשלתי'", אומרת פוסמן, "כי עשינו טיפולים ואחר כך תרומת ביצית שגם זה לא קל להכיל, ועכשיו פונדקאות, והכי רציתי בעולם צילומי היריון לעצמי, והבנתי שכבר לא יהיו. אבל גיסתי, אחות של אמיר, אמרה לי משפט שהולך איתי: פונדקאות זה הכל חוץ מלוותר, זה הכל חוץ מלהיכשל. זה לקחת אחריות על החיים. לא להגיד 'אני לא מצליחה, אני אבכה ואני קורבן'. זה לקחת שליטה ולהגיד: 'על אפכם ועל חמתכם, ילד יהיה כאן. לא יעזור כלום, אנחנו נהיה הורים'".
מאז נפתח המיזם תחת השם "המסע לילד — אמיר ומיכל" ושותף ברשתות החברתיות, נאסף כבר רוב הסכום. אבל לפי חוקי הפלטפורמה, אם לא יאספו לפחות את כולו, לא יקבלו ולו שקל אחד. זה הכל או לא כלום. בינתיים, יותר מ־1,600 תורמים כבר נענו לקריאתם. "אני פחות הייתי בעד", אומר הירוש, "כי אני לא אוהב לבקש עזרה. אני חושב שהרבה גברים יזדהו איתי. בעיניי זה גם היה לא ריאלי. אמרתי למיכל: 'מי ייתן לך כסף, מה, את חיה בסרט?' עכשיו סגרתי מסעדה שבשבילה גמרתי כבר את כל החיבורים לעזרות, ולא נראה לי הגיוני לבקש עוד כסף לתהליך, במיוחד שכשלנו בפעם הקודמת. אבל מיכל הייתה עיקשת. היא פירסמה בהתחלה רק בין בני משפחה וחברים ואחרי שתוך כמה ימים הצלחנו לגייס 50 אלף שקל, נשברה לי ההתנגדות. אמרתי: אולי יש פה משהו. אולי היא בכל זאת קצת יודעת מה היא עושה".
"אנשים יודעים שהשקענו את הכסף במסעדה מתוך מקום של לעבוד ולהרוויח את לחמנו. זה לא שהפסדנו אותו בבורסה", עונה לו אשתו. נכון להבוקר, השניים גייסו כ־323 אלף שקל מתוך המינימום הדרוש למימוש הסכום — שעומד על 350 אלף שקלים. יש עוד 18 יום.
"הרעיון לגייס את הכסף בצורה הזאת עלה לי בישיבה עם הרופא. מכיוון שנשארנו בלי אגורה, הלכתי לרופא חדש, דרך הקופה ולא בפרטי. ולפני הכל הוא אמר לי: 'יש את עניין הפונדקאות, ואני מניח אותו על השולחן'. אמרתי שנייה, רגע, אולי תשלח אותי לעוד בדיקה? כי בטיפולי פוריות אתה קצת הופך למהמר כפייתי שכל פעם מחליף שולחן, ואומר: 'הנה הנה, עכשיו בטוח, פה אני מביא את היד, עכשיו זה קורה'. אבל תוך כדי דיבור, כשאני שומעת עוד שמות של בדיקות ותרופות וזריקות ואפילו ניתוח, פתאום זה נחת עליי. 'שומע?' אני אומרת לו, 'די, יותר לא נוגעים בי. עייפתי. אז מה אמרת על הפונדקאות?' ואז חזרתי הביתה ודיברתי עם אמיר ועם עוד חברה שהביאה ילד בפונדקאות, ופתאום הרגשתי איך לאט־לאט הדבר הזה הופך להיות יותר נינוח ומוצא מקום נעים יותר במוח שלי".
עציץ עם עורלה
לא כולם, הם יודעים, אוהבים לדבר על הדברים האלו. לחשוף ולהיחשף. את השתתפותם בריאליטי, שם נחשבו לזוג הביצ'י, המתנשא, התל־אביבי המעצבן, ועל הדרך דיברו על הקשיים, הם לא רואים כחדירה בוטה לפרטיות, כאילו מכרו את נשמתם לאלוהי הרייטינג. להפך: עבור פוסמן מדובר בשליחות. "זה לא שהטיפולים היו סוד כמוס לפני התוכנית ואמרנו 'בואו נחשוף את זה בשביל להיכנס'. הטיפולים היו בחוץ, היה לי בלוג על זה עם וידיאו, עשיתי קבוצות תמיכה, אירחתי בבית נשים שהיו בטיפולים, ומצאתי שבשבילי כל זה הוא הליך תרפויטי", מסבירה פוסמן. "ההסתרה הייתה עבורי משקל כבד, כי אני מאפרת וסוחבת ציוד, ותמיד הייתי ממציאה תירוצים: 'לא, זה הגב שלי', ו'אני לא יכולה להרים'. ויום אחד אמרתי: למה אני מתביישת? אפשר להגיד: 'אני בטיפולים ואחרי החזרה, ואסור לי להרים משקל'. לא כולם חשבו ככה. בהתחלת הדרך הייתה כלפיי ביקורת, גם מהחברות הכי טובות, שאמרו: 'למה את צריכה שכל העולם ייכנס לביציות שלך', ואני עניתי שזה עושה לי טוב. כמו שאמרו לי: 'סעי למערה בצפת, יש בחור שעושה משהו מחלב של עיזה ומזה נכנסים להיריון'".
ונסעת?
"אליו לא. אבל עשיתי דברים שלא בהכרח הם בדנ"א שלי. נסענו לרנטגן בנתיבות, ובגינה יש לנו עציץ עם עורלה של תינוק, כי אמרו שזו סגולה, ואני אמרתי שלהזיק זה לא יזיק. עשיתי מלא טיפולים, רפלקסולוגיה וכאלה. עזר? לא, אבל זה היה לי נעים, וגם על זה דיברתי בבלוג שלי".
שזה הפוך ממחאת "צאו לי מהרחם", שהובילו עכשיו כמה סלבריטאיות כמו אנה ארונוב, מאיה ורטהיימר, קורין גדעון ואחרות.
"ממש לא הפוך. במהלך הזמן גיליתי שאנשים יכולים לשאול בלי בושה: 'למה אין לך ילדים', 'מה, אתם לא רוצים?' אז קודם כל, ואם לא בא לי ילדים? מה זה עניינכם. הבעיה מתחילה כשאת כבר בוחרת לענות את האמת: 'רוצה, אבל לא מצליחה', ופתאום זה: 'אה, טוב, סליחה לא התכוונתי'. אבל שאלת! הרשית לעצמך להכנס לי לרחם ולשאול, אז לפחות תקשיב. מצאתי שנורא קל לאנשים לגעת למישהי בבטן, אבל הם לא אוהבים לשמוע שיש בעיות. ואני, כדי לפתור את הלחשושים בחרתי להוציא את הדברים החוצה. אבל זו אני, ולא כל אחת חייבת לשתף. ירדן הראל בחרה לא לשתף שנים רבות. זכותה".
וגם היא עשתה עכשיו פונדקאות, כמו שאת רוצה. התייעצת איתה?
"התייעצתי עם מישהי קרובה יותר. לא חסר עם מי. יש המון סלבריטאיות שנמצאות בטיפולים ואף אחד לא יודע. דווקא הן אלו שמתייעצות איתי".
אחת הנשים הדומיננטיות בחייהם, שאיתה הם מתייעצים גם על הקריירה וגם על עניינים אישיים, היא מסעדנית־העל רותי ברודו. אשת הברזל הכירה אותם בתוכנית ונדלקה עליהם, למרות משימת ההדחה שבה נשלחו הביתה. "הדיחו אותנו על זה שבאותו יום מיכל הייתה על 70 מיליון הורמונים", מתלונן הירוש, "ולא היה לי עם מי לדבר. תיכננתי את המשימה לבד והיו מלא שטויות. לא תיפקדנו במיטבנו. אני ניסיתי לסחוב והיא בכתה לי. אסון, אלוהים ישמור".
והמסקנה שלך מכל הדבר הזה היא דווקא 'בוא נפתח מסעדה'? הזוי קצת, לא?
"לא, כי במשימת הבתים יצאנו מקום ראשון מכל 15 הזוגות. באולפן עם 80 אנשי הפקה זה לא החזיק. מיד אחרי ההדחה נוצרה הזדמנות להקים מסעדה ב־300 אלף שקל במקום בחצי מיליון ואני חשבתי שזה היה הדבר הנכון, למרות שהחלל היה קטן ובדיעבד לא התאים. הייתי צריך לפתוח פופ־אפ לקיץ, כדי שאנשים יחוו אותי, ואז לחפש מקום. במקום זה סחבתי חורף ועוד קיץ. גם מסעדה מלאה של 25־30 מקומות ישיבה, זה לא מספרים שאפשר להתקיים מהם".
משני השופטים דווקא לרותי נדבקתם, ולא לחיים החם, המבין, המכיל?
"הוא היה פחות תקשורתי. נגענו בו רק בצילומים. אחרי כל כך הרבה שנים, חיים נהיה שחקן. הוא בא לעבודה. הוא לא התחבר לאף אחד וגם אם כן, אז בסדר. הכימיה שלנו הייתה עם רותי. היא הייתה יותר אנושית והיה לנו קל יותר להתחבר אליה".
פוסמן: "רותי אמרה לנו 'אל תפתחו מסעדה, היא צריכה לעשות ילד'. כשהגענו לצילומים של הגמר ובישרנו לה שבכל זאת אנחנו פותחים, היא אמרה: 'אתם לא פותחים מסעדה, אתה פותח מסעדה. היא צריכה לעשות דברים אחרים'. וזה מה שקרה. בתחושה שלי אמיר היה צריך סיפור הצלחה. הוא רצה בייבי אחר שיצליח לנו, שיכניס הביתה אור, כסף, נחת. בפועל, זה גרם לחיכוכים בינינו, כי אני התרכזתי בבייבי שלי והוא בשלו".
בראיונות איתה, רותי דיברה על הבחירה לא להביא ילדים לעולם, ואמרה שהיא מצטערת על כך. את חושבת שהיא רואה בך את התיקון שלה?
פוסמן: "לא, זה לא היה שם, אבל היא אישה מדהימה והיו לנו קשיים בשנה הזאת, גם בזוגיות, וכשדיברתי איתה היא אמרה שבתקופה שהיא פתחה את הקבוצה שלה R2M, היא הייתה 'אמיר' ואני הייתי 'מתי' (בן זוגה לשעבר של ברודו, א"א). היא ניסתה להסביר לי מה עובר עליו במטבח. היא הייתה שם כשהיינו צריכים אותה".
"פחדתי לקנא בפונדקאית"
היחסים הקרובים בעיקר בין פוסמן לברודו, גרמו לראשונה לא להתבייש ולבקש עזרה. "קצת לפני הסגירה", אומר הירוש, "מיכל אמרה לה את התאריך, ורותי אמרה לה: 'אוקיי, הנה הטלפון של מנהלת משאבי האנוש שלנו, ושיתקשר'. ומאז אני עובד במונטיפיורי. רותי יודעת על החלומות שלי, על השאיפות, שזה מגרד לי לפתוח מסעדה משלי, שוב. כשהיא שמעה על הפונדקאות, היא שאלה: אז למה ילדים בכלל? עניתי לה: אין מה לעשות, חייבים. אבל תני לי שנה, אני איתך במונטיפיורי, אנחנו מנהלים, לומדים את המערכת, אולי נעשה יחד משהו איטלקי. יש אנשים שרוצים לשים עליי כסף, לפתוח את אספטה במקום אחר, אבל עכשיו אני לא רוצה לקחת כסף לאף אחד. אני בתהליך עם עצמי ואחזור כשהכל יהיה נכון".
מבט חטוף באתר "גיב בק" מגלה שאפילו ברגע זה ישנם עוד שני אנשים לפחות שמחפשים מימון לפונדקאות, ובכל זאת נראה שרק פוסמן־את־הירוש הצליחו לגייס כסף. אבל לא רק כסף והצעות מנשים להיות הפונדקאיות שלהם הביא הפרסום בטלוויזיה, אלא גם טוקבקים ביקורתיים מאנשים זרים. "היו כאלו שכתבו לנו שזה ניצול נשים, סחר באיברים וכל מיני דברים", אומרת פוסמן.
ומה ענית?
"שכתפיסת עולם אני עושה רק דברים שאני מרגישה איתם טוב, וביררתי והשתכנעתי שזה לא ככה. היו כאלו ששאלו 'אז למה את לא מאמצת'. זו שאלה שחוזרת המון. כולם נורא טובים בלייעץ ואני אומרת: 'בואו תעברו שש שנים בטיפולים, ואז נוכל לנהל דיון שהוא כאילו לגיטימי מבחינתי'. עניינית אני רוצה להגיד שגם לאמץ זה לא כזה פשוט, ואם מדברים על חו"ל, אז גם לא זול. שנית, התחתנתי עם גבר שאני אוהבת ושבררתי את הגנים שלו בקפידה, ואם כרגע אני יכולה להשתמש לפחות בחצי מהדנ"א שקיים אצלנו במשפחה, אז למה לא? ושלישית, לא שללנו כלום".
ויהיו שיגידו: מה זה, כל אחד שרוצה ילד שיפתח מימון? למה אני צריך לממן את הבעיות הרפואיות שלך?
"אף אחד לא צריך ולא חייב", אומרת פוסמן. "יש באתר פרויקטים מצילי חיים וזה, תודה לאל, לא אחד מהם. בסופו של יום, אנחנו מתעסקים ביצירת חיים. אבל מניסיון, מי שאומר 'למה אתם מבקשים כסף', זה אלו שלא ישימו כסף. מי ששם, זה בגלל שהוא עבר את אותו דבר, ושמתי לב, רוב האנשים שתורמים לנו, אלו שאני מכירה כמובן, זה דווקא אלו שאין להם".
ולמה לא בארץ?
"בארץ", הם מסבירים בסבלנות אין קץ, "מדובר בתהליך ארוך עם ועדות וביורוקרטיה. לוקח שנה עד שמתחילים, בעוד שבחו"ל זה יכול לקרות תוך חודש, וכמעט באותו מחיר".
"בתור חולת שליטה שמנסה כל חייה לשחרר", מוסיפה פוסמן, "הקרבה הפיזית לפונדקאית בארץ הפחידה אותי. ידעתי שתשעה חודשים אני אתנחל לה עם שק שינה מתחת לבית, וזה ייקח אותי למקומות לא טובים. ועוד דבר", היא מחייכת לעבר בעלה: "שבהתחלה התביישתי להגיד שחששתי שאקנא בה. המוחשיות של התהליך מולי, והידיעה שהיא נושאת את הילד שלי, יביאו אותי למצב של 'למה היא כן ואני לא', 'אני רוצה להיות בבדיקה הזאת במקומה'. בחו"ל, יש יכולת לשלוט על הריחוק".
ובכל זאת, בעולמנו שכל מדור רכילות וגיא פינס נפתח ב"סמסו מזל טוב ל..", לא חסרות הזדמנויות לקנא.
"זה לא מעצבן אותי או מבאס. אני זוכרת שבהיריון הראשון של בר רפאלי, שהיא בישרה עליו בסטיק עם שני פסים כחולים, אמרתי שכשאני אכנס להיריון, גם אני אשים סטיק, וארשום: 'אין יור פייס, בר רפאלי'. אבל זה לא קרה, כי גם כשהיינו בהיריון לא הגענו לשלב מספיק בטוח, שאפשר לשתף. ואחרי שלוש הפלות את לא עושה את זה, כי את אומרת: אני שומרת לעצמי. לא בגלל עין הרע, אלא כי לא נעים לעשות שוב סבב ולבשר שבעצם אין תינוק. יומיים אחרי שהשתחררתי מבית החולים בהפלה השלישית, הייתה לי כלה בחודש חמישי שכל הזמן ישבה וליטפה את הבטן, חמודה כזו, ואני הייתי מפוצצת הורמונים — אבל חייבים לשחק את המשחק. בסוף הערב חזרתי לאוטו — ובכיתי את נשמתי. אבל זה לא קשור אליה. זה היום שלה, וגם לי יש ימים מאושרים משלי". •
לתמיכה במסע לילד של אמיר ומיכל לחצו כאן - http://bit.ly/2MDLEop
