הצמדים ב-NBA הפכו לבודדים

עם זכייתה ההיסטורית של קבוצת דינוזאורים מקנדה באליפות, והתפרקותה של המפלצת הארבע-ראשית מהמפרץ, הסתדרו להם כוכבי ה-NBA אט אט בצמדים והפכו את הליגה לצמודה ומרתקת יותר משהייתה כבר זמן רב, לפחות על הנייר. כמעט חצי עונה כבר עברה לה, ומסתבר שבניגוד להנחה הרווחת בתחילת העונה, ה"אני" לגמרי קיים בקבוצה ואפילו מצליח לסחוב אותה די לבדו למאזן די מרשים.

שלוש ההתקפות הטובות ביותר בליגה סובבות כרגע סביב שחקן אחד. הארדן ובידודיו האינסופיים ביוסטון, דונצ'יץ' שהופך כל פיקנ'רול לחצי סל בדאלאס, והרכבי יאניס והקלעים במילווקי. נכון, קבוצות אלו השתייכו גם הן בתחילת העונה לטרנד הצמדים, אבל בזמן שקבוצות רבות מהמרות על האחוזים הרעים משלוש וניהול המשחק הבעייתי של ווסטברוק, ומביאות דאבל טים קבוע מהשומר שלו על הארדן, ופורזינגיס קולע 0.58 נק' לפוזשן מהפוסט על שומרים שנמוכים ממנו ב-30 ס"מ וגורם שוב לשאק ולבארקלי לפתוח את הפה ואת הדיון בקשר לגבוהים, קשת השלוש והכדורסל המודרני, וקריס מידלטון הוא בסה"כ קריס מידלטון, חלילה לא לזלזל באולסטאר אבל ממש לא סופרסטאר, נשארו להם שלושת הפרשים די לבדם, והם עושים הכל - ולא רע בכלל.

הארדן(צילום: רויטרס)

הם נמצאים במקומות אחת, שתיים ושלוש בנקודות למשחק ובאחוזי השימוש, כולם מעל 36%. לשם השוואה, היחידים שחצו את רף 36 אחוזי השימוש בעשור האחרון הם ווסטברוק פעמיים והארדן עצמו שעשה זאת בשנה שעברה. הם נמצאים בטופ 10 בבידודים למשחק, הארדן כמובן ראשון בפער עצום עם 14.9 כאשר השני אחריו בפער עצום הוא מי אם לא אחר מאשר ווסטברוק עם 6.8. תוסיפו לכך את העובדה שהם מדורגים בטופ 11 בנגיעות בכדור, ואפשר לקבל מושג כללי על רמת המעורבות שלהם בנעשה בכל פעולה התקפית על המגרש. אני בכלל לא מדבר על היעילות שלהם בבידודים או במהלכי פיק'נרול, רק על כך שהם שלושת השחקנים הכי דומיננטיים כרגע במשחק ובעובדה שמדובר בשלוש ההתקפות הכי טובות בליגה.

אצל הארדן ולוקה תופעת השליטה, בהתקפה לפחות, הרבה יותר קיצונית. הם הרכזים, הסקוררים והיוצרים המרכזיים לעצמם ולאחרים. במילים אחרות, הם מרימים את הקרן ורצים לנגוח אותה לעבר השער. למעשה, הם מדורגים בעשירייה הראשונה כמעט בכל נתון במשחק בו מעורב משהו שקשור או לנקודות או לכדור. הם מחזיקים הכי הרבה בכדור (למעט טריי יאנג מאטלנטה, שפשוט אין לו למי למסור), מובילים את הליגה בנקודות מחדירות, אסיסטים מחדירות, זריקות

עונשין ועוד שלל קטגוריות. השליטה של יאניס מתבטאת באופן מעט שונה. הוא ראשון בליגה בסיום התקפות מעבר והוא לא יוצר כל הזמן. הוא צריך שהקבוצה תמצא דרכים להפעיל אותו במגוון מצבים: בפוסט, באלבואו (מקום 6 בליגה בנגיעות בכדור באזור זה) ואחרי פיק'נרול. הנוכחות והמשמעות של יאניס עבור הקבוצה שלו באה לידי ביטוי בשני צדי המגרש, דבר שהשניים האחרים לא יכולים להתגאות בו. במשפט אחד: יאניס הוא השומר הכי טוב בקבוצת ההגנה הכי טובה בליגה, וזה לבדו אומר הרבה.

דונצ'יץ' (צילום: AP)

כמו כל דבר בעשור האחרון ב-NBA, גם תופעה זו התחילה אצל לברון ג'יימס. הקאבס הגו שיטה די פשוטה בה הקיפו את לברון בארבעה קלעים, השיגו ריווח מקסימלי בהתקפה, מינימום עזרה בהגנת היריבות ונתנו ללברון ליצור מהלך ראשוני ממנו ההתקפה התחילה. יש לזכור שללברון היה את קיירי ביחד איתו ואפילו קווין לאב בא על תקן אולסטאר. ביוסטון, דאלאס ומילווקי של 2020 המצב די דומה: מקסימום קלעים על המגרש = מקסימום ריווח = מינימום עזרה הגנתית = כוכב אחד יוצר לעצמו ולאחרים וככה מתגלגלת ההתקפה. שיטה די פשוטה, משוואה עוד יותר פשוטה ויאללה לקלוע!

בפועל, הדברים קצת יותר מסובכים. אמנם שלוש הקבוצות הללו עושות עבודה נפלאה עד עכשיו, אבל בפלייאוף הסיפור מעט משתנה. היסטורית זה לא פועל. נקודה. בעשור האחרון אף שחקן שדורג טופ 5 באחוזי שימוש לא לקח אליפות, כשהיוצאים מהכלל הם לברון ג'יימס ודוויין ווייד ב 2012/13, אבל הם עשו את זה באותה עונה באותה קבוצה, ולכן העומס התחלק בין שניהם. קוואי היה סופרסטאר די יחיד בעונה שעברה, אבל ההתקפה של הרפטורס לא נשענה עליו באופן מאוד כבד, גם מספרית וגם בסגנון המשחק, כפי שההתקפות של דאלאס ויוסטון נשענות על לוקה והמזוקן.

שנית, ובניגוד לשימוש בניהול העומסים שמעלה הרבה הדים לאחרונה, הם מגיעים עייפים מאוד גם לרגעי ההכרעה במהלך משחק, וגם לפלייאוף. הנתונים שלהם יורדים דרסטית ברגעי הקלאץ' ומטופ 10 בכל הקטגוריות צריך לחפש אותם במקומות ה-20 וה-30 בקטגוריות של יצירת נקודות ומצבי קליעה (פרט להארדן שבמקום להיות ראשון בנקודות מידרדר ל-5-4). בפלייאוף המצב נהיה עוד יותר חמור, כאשר אפשר להתכונן ספציפית לשחקן מסוים עם הגנה מסוימת או עם שומר מסוים שיכול להקשות על שחקני העל יותר משאר שחקני הליגה. מספיק להיזכר בהצבה של קוואי על יאניס בשנה שעברה ששינתה את הסדרה, או בסדרות האחרונות של הארדן, בהן הוא פשוט נראה גמור בסופי משחקים ולא פגע בכלום.

יאניס(צלום: רויטרס)

לוקה עוד הולך להשתפר, למען השם, הילד רק בן 20. בשביל פורזינגיס זוהי שנת הרצה אחרי 20 חודשים ללא כדורסל מקצועני והוא באופן יחסי נראה די טוב, לכן דאלאס עדיין יכולה להאמין שתוך שנתיים התלות בלוקה תרד מעט ופורזינגיס יוכל להפוך לכוכב משני שהוא יכול וצריך להיות. יוסטון, עם כל הכבוד לעונה ההיסטורית של הארדן, סביר להניח שפיספסה את הרכבת עם אותה פציעה בירך של כריס פול וקשה לי להאמין שהיא תחזור להיות קונטנדרית, אלא אם דריל מורי ישלוף עוד איזה שפן מהשרוול, מה שלא נראה כ"כ לעין. מילווקי היא בעצם החלוצה היחידה במיני-עידן ה"הירו בול" שיכולה גם לאיים על התואר, והיא

מקרה הבוחן המעניין ביותר כרגע. אמנם השימוש ביאניס עדיין מרקיע שחקים, אך מדובר בקבוצה מחוברת ומאומנת היטב, הגנתית והתקפית, שנראית נהדר גם בדקות בהן יאניס לא נמצא על המגרש.

אז מה הלאה? האם מעידן הסופר-טים עברנו לצמדים ואז ליחידים? לא כ"כ מהר. כוכבים עדיין רוצים וירצו לשתף פעולה וכמה שיותר יותר טוב. לטעמי, שיטת ה"הירו בול" תפסיד בתשעה מתוך עשרה מקרים, אין מה לעשות. בסדרה של שבעה משחקים נגד הקבוצות הטובות ביותר, ההתקפה הופכת צפויה מדי וקבוצה מאוד טובה תמצא פתרון לקבוצה שמנוהלת ע"י איש אחד, לא משנה כמה טוב הוא. בסדרות גמר תמיד יש את הגיבור או ה"נבל" הלא צפויים. אם זה ואן וליט עם 22 הנקודות שלו במשחק מספר שש בגמר של השנה שעברה, או הריסון בארנס עם ה-1 מ-47 שלו אחרי שגולדן סטייט הובילה 1:3 בסדרה נגד קליבלנד. אמנם

הכוכבים מכריעים עולמות ומזיזים את השמיים, אבל דווקא האנשים "הקטנים" עושים את העולם למה שהוא באמת.

רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.