''היינו אמורים להתגרש מזמן'': מה משאיר אנשים בנישואים ללא אהבה?

אני תמיד אומרת שההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי הייתה ההחלטה להתגרש. בזמנו הכרתי גרוש שאמר לי שאם אצליח לקבל את זה שלפעמים האהבה פשוט נגמרת, יהיה לי הרבה יותר קל, וזה בהחלט עזר. לי לפחות. אבל מתברר שיש מי שבכל זאת בוחר להישאר נשוי, לעיתים גם שנים אחרי שהאהבה עזבה את הבית. 

"אנחנו נשואים כמעט 10 שנים. בהתחלה היה הרבה רצון להילחם", אומר יניב בן ה-40 (השמות בכתבה שונו על מנת לשמור על פרטיות המרואיינים). "היינו בטיפולים זוגיים ואישיים, הרגשנו שנועדנו האחד לשני, אבל בשנים האחרונות אני מסתובב בבית נטול כל רגש. אני מבין שאנחנו כבר לא חברים ולמעשה אף פעם לא הייתה בינינו תקשורת". יניב משתף באכזבה שאחד הדברים שמפריעים לו מאוד הוא שאשתו לא מפרגנת לו לצאת ולבלות, אף שהוא כמעט לא יוצא, ובפעמים המעטות שהיא מאפשרת לו, היא לוחצת עליו לחזור מהר הביתה. 

"גם לי יש מגרעות", הוא מסייג. "אף פעם לא ידעתי איך להביע את הכאב שלי, אז היו לי התפרצויות זעם. היום אני מצטער על זה", הוא מודה באומץ. "אני נקרע. אני יודע שאני מוותר על עצמי, כי להיות חבר שלה אני כבר לא מעוניין. שנים אני כבר לא קונה לה מתנות, כבר אין לי את החשק לתת. כל מה שרציתי זה לאהוב ולהיות נאהב, אבל זה לא קורה איתה. למעשה, אני די משוכנע שאם לא היו לנו שתי נסיכות קטנות כבר מזמן היינו מתגרשים".

אבל אתה לא מתגרש מהבנות. 

"אני מודאג מהאופן שבו זה ישפיע עליהן. לגדולה יש הפרעות בוויסות החושי והרגשי, והקטנה מאוד קשורה אליי. בכל פעם שאני במשמרת לילה היא מבקשת שאבוא לישון בבית. אני גם חושב איך אשתי תסתדר ואיך היא תצליח לדאוג לבנות. בנוסף, יש את הפחד מכך שמערכת המשפט נוטה לטובת האישה". 

גם אלעד, בן 46, מספר שהוא מחכה שהילדה תגדל עוד קצת כדי להתגרש. "אני נשוי 10 שנים לאישה שמזמן הפסקתי לאהוב", הוא מכריז. "החלום התנפץ לי בפנים. זו לא האישה שהכרתי. רק אחרי שבתנו נולדה, הבנתי שהתחתנתי עם שקרנית פתולוגית. אבל הילדה הייתה קטנה ולא יכולתי לעזוב. מאז עברו כבר שש שנים קשות של נישואים ללא אהבה. אנחנו לא משדרים על אותו גל בשום דבר". 

אז מה בכל זאת משאיר אותך? 

"אני נשאר מהפחד לאבד את הילדה כי אלו הנישואים השניים שלי. עברתי גירושים קשים שבהם לא ראיתי את הילדים. הייתי גמור, ואשתי הנוכחית נתנה לי להבין שגם היא תעשה הכול כדי למרר לי את החיים", הוא אומר. "אז אני מראש מוותר וסולח כדי לא לפרק את התא המשפחתי. רציתי לעשות הכול כדי לתקן ולהוכיח לעצמי שאני לא נכשל בשנית". 

נטע נשואה לבעלה מזה 28 שנים. בשנים האחרונות היא מעידה שהיא לא מרגישה שהוא רואה אותה בכלל או מתחשב בצרכים שלה. "הוא לא מחמיא אף פעם ולא מחזר. גם הסקס לא מספיק לי, זה רק כדי לסמן וי", היא אומרת. "הוא לא מעריך דברים שחשובים לי, ובחלק מהמקרים גם מזלזל. כשאני רוצה להקריא לו קטעים שאני כותבת למשל, הוא דוחה אותי לאחר כך, או סתם לא מקשיב". 

בחלוף השנים ועקב משבר אישי אחר שחוותה, נטע החליטה שהגיע הזמן לטרוף את העולם, לחוות ולהרגיש. "הבנתי שאני חיה ברעב", היא אומרת, "קיוויתי שאולי נוכל לפתוח את היחסים. העליתי את הרעיון כמה פעמים, אבל לצערי זה רק דרדר עוד את המצב. בנוסף, היו גם אירועים של פגיעה באמון מצידי, שהוסיפו שמן למדורה. מאז גם הוא מרשה לעצמו לחפש נשים אחרות, להתכתב ולתכנן פגישות, שאני לא יודעת אם הן אכן יצאו לפועל". 

זה לא נשמע בריא. אז מה בכל זאת משאיר אותך שם? 

"יכול להיות שזה תלות ופחד מלהישאר לבד, והידיעה שהוא אדם שיהיה קשה מאוד להיפרד ממנו בטוב. בנוסף, יש לנו שלושה ילדים שמאוד נתמכים על-ידנו. נו, לפחות עדיין יש בינינו משיכה, גם זה משהו". 

רוני, בחורה אינטליגנטית ומרשימה, נמצאת עם בעלה כבר 16 שנים. הם הכירו כשהייתה בת 19, יש להם שני ילדים קטנים, אבל אהבה - אין. "בראייה לאחור, לא אהבתי אותו עוד לפני החתונה, רק חשבתי שכן. בדיעבד, הייתי לחוצת חתונה ופחדתי להישאר לבד", היא מספרת, ומוסיפה שהיחסים ביניהם היו טובים עד שנולדה בתם הבכורה.

ומה קרה אז? 

"הוא חשד בי שאני בוגדת בו בעבודה, והתחיל להתעלם ממני ימים שלמים. התחננתי על ברכיי שיגיד לי מה קרה. הוא דרש שאתפטר מהעבודה, לבסוף הסכים שאשאר, אבל מנע ממני להשתתף באירועים חברתיים. הסכמתי רק בשביל שלום בית. אחר כך כל כמה זמן היה ריב סביב הניסיון שלו לשלוט בי. נהג להתעלם ממני, לפעמים אפילו לחודש. אחר כך היינו משלימים ושוב המטרה שלי הייתה שלום בית כדי לשמור על התא המשפחתי, ומתוך פחד להיות לבד. ניקיתי, סידרתי, בישלתי והוא לא עזר בכלום. הפכתי למובנת מאליה. הצטברו אצלי משקעים, ולמרות הכול הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו ושלא אוכל לחיות בלעדיו". 

רוני משחזרת שכמה חודשים לפני הולדת הבן השני, האווירה בבית הייתה של אופוריה והיא האמינה שהמשבר הגדול חלף, אך לא לזמן רב. "אחרי הלידה השנייה כל האסימונים נפלו לי. הבנתי שאני מלאה בחרדות וחיה בביטול עצמי. גיליתי שלא הייתה לי דוגמה ליחסים בריאים בבית, ההורים רבו כל הזמן והייתי חשופה להתעללות נפשית, מילולית ופיזית. חשבתי שלספוג עלבונות זה נורמה. עוד הבנתי שבאהבה אין חרדת נטישה. אהבה זה רגש טהור כשרוצים את טובת האחר, ובעיקר כשיש משיכה. הגוף יודע הכי טוב", היא אומרת בבהירות, ומדגישה שהיא נפגעה כל כך עד שהעלבונות הרגו את האהבה והתשוקה שלה, והסקס הפך לנטול חשק.

יש לך מחשבות על גירושים? 

"כל הזמן, אבל אני מפחדת. ההורים שלי אמרו לי מפורשות שהם לא תומכים בפרידה, ושאין לי מקום אצלם. אין לי אחים ואחיות משלי, אבל אני מאוד אוהבת את המשפחה שלו. בנוסף, כל החברות שלי מאושרות בנישואים שלהן. חוץ מזה, כבר קנינו דירה. הילדים אוהבים לטייל בחיק המשפחה ולהתכרבל ביחד. 

"אני מפחדת להפר את השקט התעשייתי הזה. כשהוא משחק איתם, אני מרגישה שאין לי כוחות לפרק. אם הוא היה מרים עליי יד, לא היה לי ספק, אבל היום הוא כבר עוזר בבית, מקדיש זמן לילדים, לא שותה ולא מעשן. אפשר לסבול. אני עדיין נמשכת לביטחון הזה שלא היה לי בילדות. היום אני גם פחות מתרגשת מהפאסיב-אגרסיב שלו. שישתוק מצידי גם עוד מאה שנה.

"אנחנו אמא ואבא במשרה מלאה, לא גבר ואישה. הוא מבין שאני לא נמשכת אליו בכלל, אבל מקבל את זה וממשיך. כנראה שגם הוא פחדן", רוני אומרת ומביעה משאלה להפסיק עם יחסי המין ולחיות כמו שותפים בשביל הילדים. "הוא גם לא ייפרד יפה. הוא יכול להיות מפלצת. הוא יהרוס אותי".

לאה, חרדית בת 37, הכירה את בעלה בשידוך כשהייתה בת 19. היא מספרת שהגיעה לשידוך ממקום מאוד רציונלי. "הוא היה השידוך הראשון והאחרון שלי. הכירו לי בחור טוב, והלכתי עם זה. התאהבות לא הייתה שם", היא משחזרת. בהמשך גילתה שיש ביניהם פערים מהותיים, אבל מה שהרחיק אותה באמת היה היחס הביקורתי והמאשים שבעלה החל לגלות כלפיה. 

"הוא התחיל לדבר אליי מאוד לא יפה, גם מול אנשים, וזה הלך והתעצם. הבנתי שהוא לא מכבד אותי, נפגעתי מאוד והתרחקתי. מצד אחד, הוא המשיך לומר שהוא אוהב, ומצד שני צעק והתעצבן. מבחינתי זו כבר לא הייתה אהבה", לאה מסבירה. "אין לי אהבה", היא מודה בצער, "אני כבר לא מסתכלת עליו בעיניים, וכשאנחנו מקיימים יחסי מין, אני לא מסוגלת להתנשק איתו".

זה מאוד קשה. למה בכל זאת את נשארת? 

"יש לי חמישה ילדים. אני מפחדת לערער להם את העולם ודואגת מהסטיגמה החברתית. אין לי כוח להליך גירושים. יכול להיות שיבוא יום ויימאס לי, אבל בינתיים המצב נסבל. הוא אדם טוב, יש בבית הכול, אין מכות. אפשר לחיות עם זה גם בלי אהבה".

דנה, אישה יפהפייה בת 41, נשואה מזה 15 שנים לגבר שלא מביע אהבה כלפיה, ואף להיפך. "הכרנו בצבא", היא מספרת, "אהבתי אותו, אבל כבר אז ידעתי שאני לא מאוהבת. היום יש לנו שני ילדים שנולדו אחרי טיפולים קשים. עברתי הכול לבד". היא מתחילה בקטן, ומהר מאוד מגוללת סיפור קשה על מערכת יחסים מתעללת. "הוא לא אדם שמקלל או מרים ידיים, זו התעללות סמויה", דנה משתפת בכאב. "הוא לא נגע בי בכלל כבר חמש שנים, ולפני כן רק לעיתים רחוקות כשחזר שיכור מבילוי. בזמנו הייתי בוכה וצועקת, לא מבינה מה לא בסדר בי. חשבתי שהוא בוגד בי, הרגשתי משוגעת". 

זה תמיד היה כך?

"כן. מתחילת הדרך למשל הוא הרחיק אותי מהמשפחה שלי, לא הגיע להורים שלי, וחגים היינו עושים רק עם המשפחה שלו. הוא חבר, אח ובן מדהים אבל בעל מזעזע. הוא כמו אדון בבית. אני עושה הכול ממש כמו עבד - מבשלת, מנקה, הילדים מתוקתקים, אבל לא זוכה למילה אחת טובה. אין לי בעיה לפנק, אבל כשהוא לא מסתכל עליי זה כואב ובלתי נסבל. פעמיים-שלוש בשבוע הוא נמצא עם חברים, אני לא רואה אותו בכלל, ובימי שישי אחרי הקידוש הוא שוב יוצא איתם למועדון. הוא מבלה וטס לחו"ל, אבל כשאני רוצה לצאת הוא מאיים עליי שלא יהיה לי לאן לחזור. לא אחת הוא גם קיים ונעל אותי מחוץ לבית". 

זה מטורף. לא חשבת להיפרד?

"נפרדנו שלוש פעמים במהלך השנים, והיה לי מאוד קשה. אני כל הזמן חוזרת אליו, למרות שהוא לא נותן לי כלום. אני לא יודעת להסביר את זה, אני מרגישה מכושפת. חברות אומרות לי לברוח. לפעמים אני רוצה שהוא ירביץ לי מכות רצח כדי שיהיה לי אומץ לקום וללכת במקום שאמשיך להרגיש מכוערת וטיפשה כשהוא לא מסתכל עליי בכלל". 

ובכל זאת, למה את נשארת בבית כזה? 

"אני מפחדת להיות לבד ושהילדים שלי יישברו. כבר התרגלתי למצב. יש לי נטייה לשכוח ולמחול, ורצון לשמור על התא המשפחתי".

את מפחדת ממנו?

"כן. כבר קרה שהוא השתגע. הייתה פעם שהוא כמעט חנק אותי, אבל יותר מזה אני מפחדת מהלא נודע והלבד". 

אבל את לבד לגמרי.

"נכון".

"לכולנו כבני אדם יש התגוששות בין העזה ופחד, והרבה פעמים הפחד להיות לבד מנצח", אומרת ציפי סלומון, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול זוגי. לדידה, הדימוי העצמי משחק תפקיד חשוב בקבלת ההחלטה להתגרש. "רבים מתקשים להתגרש כיוון שהם מאמינים שלפרק משפחה זה כישלון. בנוסף, מי שיש לו חשש עמוק שהסיכוי להצליח בניסיון הבא נמוך מאוד, ירגיש שמוטב כבר להישאר בזוגיות הנוכחית. 

"למען האמת, זה חשש מבוסס", היא טוענת. "מחקרים מראים שנישואים שניים נכשלים בדיוק מאותה סיבה שבגללה נכשלו הנישואים הראשונים. כלומר, אדם שלא עשה עבודה עצמית עמוקה יחזור לאותו מקום גם בקשר הבא שלו. חשוב, אם כן, להבין שפרידה לא מסתיימת בגירושים. צריך גם להיפרד מתפיסות לגבי אהבה וקשר ולשנות דפוסים חשיבתיים והתנהגותיים. זאת עבודה נפשית עמוקה, אבל היא הכרחית לכינון קשר אחר המבוסס על חוויה שונה במקום לשכפל זוגיות מהעבר. לא חייבים להישאר במעגל סגור וחתום".

רועי סמנה, פסיכולוג קליני, מחזיק גם הוא בדעה שפחד מבדידות משחק תפקיד חשוב בקבלת ההחלטה להתגרש. "הפחד להישאר לבד הוא אחד הפחדים הגדולים, במיוחד ברוח התקופה של ימינו, בה קשה לאנשים להיות לבד", הוא אומר. "זה בא לידי ביטוי כבר בדברים הקטנים, כמו מי ישלם חשבונות או יחליף נורות אם נתגרש, ועד לפחד מבדידות. לפעמים יש תחושה שמיטה עם בן זוג, גם אם אין יחסי מין, עדיפה על מיטה ריקה. תוסיפו לזה את הלבד מהילדים בחלק מהזמן, וזה באמת מאוד מפחיד", אומר סמנה, ומסביר כי ברוב המקרים מדובר בזוגות שהתחתנו בגיל מאוד צעיר, לא מכירים את עצמם לבד, ולא יודעים איך יוכלו להסתדר. במקרה כזה אנשים יעדיפו את המוכר הרע על פני הלבד המאיים. 

"בנוסף, כבני אדם יש לנו פחד משינוי", אומר סמנה, "ככל שהשינוי משפיע על יותר תחומים, הפחד יותר עוצמתי, וזה המקרה בגירושים שמשפיעים על תחומים רבים: כלכלי, רגשי, ילדים ומשפחה מורחבת. מרוב פחד אנחנו משתמשים בכל מיני תירוצים כדי להסביר לעצמנו למה זה עוד לא הזמן להתגרש ולמה בן הזוג הוא בסך הכול בסדר, הורה טוב, ואפשר להישאר גם אם אין אהבה. זה יכול להגיע עד למקרים קיצוניים, שאנשים מוכנים לספוג אלימות נפשית, מילולית או כל מיני סוגי התעללות, רק כדי לא לטלטל את הסירה". 

סמנה מסביר שהרבה פעמים יש הכחשה של החוויה. נשים רבות אומרות, "הוא לא מרביץ לי", כלומר כל עוד אין אלימות פיזית, אין סיבה מוצקה לעזיבה, ומאוד קשה לקבל החלטה. "דווקא במקומות האפורים האלה זה מטיל על מי שבוחר לצאת הרבה אחריות. לפעמים לא נוכל להסביר את הצעד לאחרים ואולי אפילו לא לעצמנו. במקרים כאלה עולה המחשבה שאולי אנחנו מפונקים, שאין סיבה מספיק טובה לעזוב ולגרום נזק לילדים, למשפחה המורחבת ואפילו להכאיב לבן הזוג", מסביר סמנה ומוסיף שבדרך כלל, אנחנו משחזרים טראומות מהעבר עם ההורים או עם בני זוג אחרים, ויש תקווה לא מודעת שאולי הפעם הדברים יסתיימו אחרת. 

"לא פעם אנחנו יכולים לתרץ לעצמנו שאף אחד לא באמת מאושר בנישואים היום, ואפילו להתפלסף על 'מה זה בכלל אושר?'. המזל הוא שהיום יותר ויותר אנשים לא רוצים רק לשרוד כמו בעבר, אלא באמת לחיות וללכת אחרי הייעוד שלהם. אדם כזה יהיה מוכן להפוך את פירמידת הצרכים שלו, להקריב למשל את תחושת הביטחון, מתוך הרגשה שהוא עושה משהו נכון עבורו".

מה יכול לעזור לעשות את הצעד? 

"אמונה, בראש ובראשונה. היכולת להאמין ולדמיין שהחיים ייראו טובים יותר. הבעיה היא שהרבה פעמים קשה להאמין שיש משהו טוב יותר בחוץ או שאפילו מגיע לנו יותר, ולכן נעדיף את השטן שאנחנו מכירים על פני הלא מוכר והלא ידוע שבחוץ. סביבה תומכת במובן הזה תעזור לנו לראות מעבר להרי החושך - איך המחר ייראה", אומר סמנה וחותם בשורה התחתונה: "צריך להאמין שמגיע לנו יותר, ולא פחות מזה - להאמין שהיותר אכן אפשרי".