באמצע היום נשמע קול מוכר בטלפון. 13 שנה חלפו, אבל קל לזהות. חברה טובה מהתיכון צילצלה, נסערת. "אתם חייבים לעזור לנו", אמרה. "לא לי, אני כבר לא שם, אבל למי ששם". לנו - כלומר, לרופאים ולרופאות. שם - בסורוקה. בית החולים שבו כבר ארבעה רופאים איבדו עצמם לדעת.
הקשבתי. בסורוקה היא עשתה סטאז' והתמחות. ברגע שסיימה היא עברה לבית חולים מרוחק, למרות שהיא גרה בדרום.
גם היא, כמו רבים, הייתה על הסף והחליטה שככה היא לא ממשיכה, שהיא מסרבת לשלם את מחיר הטירוף.
שניים מתוך ארבעת המתאבדים היא הכירה. החברים שלה עוד שם והם על הקצה. מוצפים, זועמים, מיואשים. המוות השבוע היה הקש ששבר אותה.
אז היא התאמצה לאתר את מספרי, אחרי כל השנים האלה, ומצאה כוח לחייג, ופשוט תיארה מציאות בלתי אפשרית. היא מספרת כי חייבים לספר. מספרת בשביל שאנחנו, מעל הדפים הללו, נישא את קולה. את קולם של כל הרופאות והרופאים שמפחדים לדבר. אבל זה דחוף להם ממש, הם כבר עולים על גדותיהם מרוב זעם ומצוקה.
למערכת הבריאות הקורסת יש כל מיני מופעים: זקנות במסדרון, תורים בלתי נגמרים לרפואה מקצועית, אחיות מותקפות ורופאים שעובדים מתוך שינה.
לתוך הרשימה המביכה הזו מצטרפים כעת ארבעה שמות של מי שלא יכלו עוד. הדרך היחידה לתיקון שאיננו קוסמטי היא ההבנה שלבעיה מערכתית נדרש פתרון מערכתי.
ההכרזה של משרד הבריאות כי תקים ועדת חקירה לבירור המצב בסורוקה גרמה לחברתי לצחוק. איך יכול להיות שבית החולים מתחייב לתהליך בדיקה כשרק אתמול הוא עוד הכחיש שיש כל קשר בין המקרים? כמה מההחלטה הזו הוא מופע כלפי חוץ וכמה בדק בית אמיתי?
ראוי לומר שהתאבדות היא כמעט אף פעם לא תוצאה של דבר יחיד. בדרך כלל מדובר במעשה נואש שהוא תוצר של מורכבות ומצוקה. דווקא משום כך חובה על מערכת הבריאות ועל בית החולים לקחת אחריות, להבין שאין אפשרות לצאת נקיי כפיים כשרצף כזה של טרגדיות קורה במשמרת שלהם.
תהליך הבראה יכול לקרות רק כשהרופאים עצמם יהיו שותפים מלאים לשיחה. לא מטרד שצריך לנפנף או לרצות, אלא כוח האדם הכי מחויב והכי איכותי, שיכול לענות בכנות מה יכול למנוע את האסון הבא.
