בן 41, מחולון, צלם ועורך תוכן, סטרייט, רווק
בערך בגיל 8 הבנתי שאני לא רוצה ילדים. זה קרה כשראיתי אבות דוחפים עגלות עם תינוקות, מגינים עליהם ממכות של ילדים רעים או צריכים לשבת איתם על שיעורי בית. מאוד הפחיד אותי שיבוא יום וגם אני אצטרך לגדל ילד, לשמור עליו, להגן עליו מילדים רעים או סתם לחתל ולחנך. כבר אז החלטתי שאני לא רוצה להיות כזה.
מאז התווספו סיבות נוספות להחלטה שלי. אני חושב שהעולם הוא מקום לא טוב לגדל בו ילדים, בטח כשמדובר ביצור קטן שבכלל לא בחר לבוא לכאן. אבל עזבו את העולם, תראי מה הולך כאן. לאיזו מדינה אני אמור להביא ילד? למדינה שנסחפת אל הדתה, קיצוניות ולאומנות? הרי יש פה מבצע צבאי כל שנתיים וחצי, איזה מין חיים אלה בשביל ילד קטן עם מערכת חינוך רקובה?
וישנו גם הפן האקולוגי. לא להביא ילדים לעולם זה הדבר הכי אקולוגי שאני יכול לעשות למען הסביבה. יותר ירוק מכל מחזור של בקבוק פלסטיק.
אז כן, יש מגוון סיבות אבל הסיבה הראשונית, זו שהיכתה בי עוד כשהייתי ילד, הייתה ונשארה הסיבה העיקרית: טמון בי חוסר רצון במהות שלי להשאיר אחריי דור ולהשקיע את החיים שלי בחינוך וגידול. אין לי סבלנות לזה, אין לי ראש לזה, וזה פשוט לא מעניין אותי. אני מאמין שכדי להיות הורים צריך קודם כל לרצות להיות כאלה. אני לא שם.
לאורך השנים שמעתי עשרות תגובות על הבחירה הזו מהסביבה הקרובה, וגם מאנשים שפגשו אותי לשעתיים אבל התיימרו לדעת הרבה יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. "אתה לא יודע מה אתה מפסיד", "אתה אגואיסט" ו"אין דבר כזה אנשים שלא רוצים ילדים". לפני כמה שנים, כשהייתי באתר היכרויות וציינתי בפני מישהי שאני לא רוצה ילדים, היא כתבה לי "אתה חולה נפש, נכה רגשית". ככה היא קבעה. לפעמים גם קובעים עבורי שאני שונא ילדים, וזה פשוט לא נכון.
הרבה אנשים שואלים אותי מה יקרה אם אני אתחרט מתישהו. אני תמיד שואל בחזרה, "מה יקרה אם אתם תתחרטו?", ואז חלקם משקרים במומחיות, חלק מעגלים פינות וחלק מודים שקשה להם אבל סוחבים. התשובה היותר מפורטת שלי היא שעל ילד אני לא יכול להתחרט. אולי בלב כן, אבל לא במציאות. הוא כאן, הוא בעולם הזה, וצריך לעבוד בלגדל אותו, לחנך ולטפח. אין Undo, אי אפשר לחזור אחורה.
פעם תגובות כאלו הכעיסו אותי, אחר כך השלמתי עם זה כי ככה זה בישראל: נדחפים, מייעצים, מחליטים. התגובה היחידה שעדיין מצליחה לעצבן אותי היא "אה, אתה מאלה? אתה בטרנד?". זה לא טרנד, זו תפיסת עולם שמביעה חוסר רצון להיות הורה.
דווקא המשפחה לא הגיבה בדרמטיות. אפשר לקרוא לזה יותר "אכזבה". אמא שלי שאלה אותי פעם אם לא הייתי רוצה משפחה משלי, וכשעניתי לה שלא היא הייתה קצת המומה. ההלם הזה התחלף בעצב. לעומתה, אבא שלי תמיד היה בגישה של "תעשה מה שאתה רוצה, העיקר שיהיה לך טוב בחיים", למרות שאולי גם הוא היה שמח לראות ממני נכדים.
בשנתיים-שלוש האחרונות יש גם תגובות אחרות שלא שמעתי פעם. פגשתי כמה הורים שאמרו לי, "אם הייתי יודע שאפשר אחרת, לא הייתי מביא ילדים" או "טוב מאוד! הרווחת שעות שינה". אני מצדיע להם, כי במקום כמו שלנו להגיד משפטים כאלה מצריך הרבה אומץ.
בשנת 2011 יצא לאור הספרה פורץ הדרך של הסוציולוגית אורנה דונת, "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל". הספר הציג מחקר סוציולוגי-אנתרופולוגי ראשון מסוגו בישראל שביקש לערער על אחד המיתוסים המקודשים בחברה הישראלית - הבאת ילדים לעולם. שנה קודם לכן יזמה דונת תהליך מציאת שם בעברית למה שמכונה באנגלית childfree - אנשים שלא רוצים ילדים - בפורום באתר תפוז. השם שנבחר היה אלהורות, אולם האקדמיה לא הכירה במונח הזה עד היום.
בת 33 מירושלים, מאמנת כושר אישית לנשים בהיריון ולאחר לידה, סטרייטית, רווקה
התגובות הכי קיצוניות בדרך כלל מגיעות בשלב שאני מנסה להכיר גבר לזוגיות. גברים מגיבים לזה בזעזוע. אני עוד זוכרת את ההוא שכתב לי שההורים שלי צריכים להתבייש שהביאו אותי לעולם. לא מעט אנשים מתייחסים לזה כאל חטא עצום או כמחלה נפשית, ואלה שלא מטיחים בי את המשפטים הקבועים: עדיין לא פגשת את הגבר הנכון, זה ישתנה, זה רק שלב, ומה תעשי כשתהיי מבוגרת, מי יטפל בך?"
גם במשפחה הקרובה התייחסו לזה בהתחלה כאל שלב חולף. לקח להם זמן אבל בסופו של דבר הם הבינו שאני רצינית. לאחי כבר יש ילדה (ועוד אחת בדרך), ואחותי גם מעוניינת בילדים, כך שהלחץ לנכדים ירד ממני. הם מקבלים ותומכים ברצונות שלי, ובמה שיעשה אותי מאושרת. את החברים והחברות שלי אני יכולה לבחור, לכן אני לא משאירה בסביבתי מי שמקטין או מזלזל בהחלטות שלי, וכך אני בסביבה מאוד מקבלת ותומכת.
בעבודה שלי העניין קצת יותר מורכב. אני מאמנת כושר, ובחרתי להתמקצע באימונים לנשים אחרי לידה. המטרה שלי היא לחזק נשים, לסייע להן לחזור לאורח חיים תקין, בלי לפחד לצחוק או להשתעל. לרוב אני לא מצהירה בפני המתאמנות שלי על היותי אל-הורית אלא אם הן שואלות אותי במפורש. יש נשים שתוהות "איך זה בכלל אפשרי לסייע לאישה שעברה היריון ולידה כשאת בעצמך לא עברת את החוויה? הרי אין לך מושג!", ואני שואלת - איך גינקולוג יכול לבדוק את האזורים הכי אינטימיים שלנו אם מעולם לא היה לו אותם? רוב התגובות מפרגנות ותומכות, אבל יש נשים שמעדיפות לוותר על העבודה איתי אחרי שהן מבינות שאיני אם ושמעולם לא חוויתי לידה. זה לגיטימי בעיניי.
אני אדם נורמטיבי. הבחירה שלי היא לא עניין של אף אחד, והיא לא משפיעה על אף אחד. חשבתי הרבה מאוד לפני שהגעתי להחלטה הזו, והיא לא הופכת אותי לפחות טובה מאף אחד אחר. הבחירה הזו לא נובעת מלקות נפשית, פגיעה או טראומה שחוויתי. אני בסך הכול אישה שהחליטה שלא מתאים לה להיות אמא.
שיעור הילודה במדינות מערביות נמוך במידה ניכרת משיעור הילודה בישראל. במדינות האיחוד האירופי הממוצע עומד על 1.6 ילדים לאישה, ואילו בארה"ב הממוצע עומד על 1.9 ילדים. לעומת זאת, ממוצע הילדים בישראל הוא למעלה משלושה ילדים במשפחה. בהתאם למספרים אלו, גם אלהורות מקובלת יותר במדינות מערביות בהשוואה לישראל. בגרמניה, 22% מהנשים מגיעות לשנות ה-40 לחייהן ללא ילדים. גם בארה"ב ובבריטניה המצב דומה. בשנות ה-50, אחת מכל עשר נשים בחרה שלא ללדת. בעשור האחרון אחת מכל חמש נשים לא יולדת מבחירה.
בת 37 מת"א, סטייליסטית, בלוגרית, מתרגמת וכותבת תוכן, סטרייטית, נשואה 15 שנה
אני זוכרת שבסביבות גיל 9-8 להרבה מהחברות שלי נולדו אחים קטנים, וכולן מאוד התלהבו ורצו להחזיק אותם, לשחק איתם וכו'. כבר אז לא ממש לא הבנתי מה ההתלהבות. לא היה לי בזה שום עניין. בעצם, כשאני חושבת על זה, עוד בגיל מוקדם יותר חברות שלי שיחקו עם בובות כאילו הן אימהות שלהן, בעוד שאותי עניין לעצב לבובות האלה את הבגדים.
כשהייתי בת 12 הצהרתי לראשונה בפני עצמי ובפני הסביבה הקרובה שאני לא רוצה ילדים. אף אחד לא לקח אותי ברצינות. אמא שלי אמרה לי שזה יעבור לי. כנ"ל רוב החברים. חלפו מאז 25 שנה וכלום לא השתנה. אני יכולה לתת מיליון הסברים רציונליים - סביבתיים, כלכליים, פמיניסטיים וכו' - אבל זה כל מה שהם יהיו בסופו של דבר, הסברים רציונליים. הסיבה שאני לא רוצה ילדים היא שזה פשוט לא משך אותי ולא דיבר אליי אף פעם. זה מבחינתי כמו שישאלו אותי למה אני לא רוצה לשחק כדורגל מקצועי. אני פשוט לא מעוניינת.
כיום אמא שלי בסך הכול מקבלת את זה. היא לא מאושרת מהעניין, וברור שהיא הייתה שמחה מאוד אם הייתי נכנסת עכשיו להיריון, אבל היא גם לא מציקה ובגדול די מכבדת את ההחלטה.
עם השנים הכרתי לא מעט אנשים שגם נמצאים במצב שלי, או לפחות במצב של התלבטות, כך שבמעגל החברתי הנוכחי שלי זה לא משהו מאוד חריג או מוזר. כן קורה מדי פעם שאני פוגשת אנשים ממעגלים פחות קרובים שנורא נדהמים, לרוב כי הם בכלל לא מכירים את האופציה הזו של לא לרצות. ואז לפעמים אני שומעת משפטים כמו "איך אפשר", "ילדים זו מהות החיים" וכמובן - "את עוד תתחרטי על זה".
מי שעושה ילדים לא עושה את זה מתוך איזה אלטרואיזם ורצון לתרום לעולם (לעולם כנראה עדיף שלא יביאו אליו עוד אנשים כרגע), אלא מתוך מענה על צרכים כלשהם שיש לו: רצון בהמשכיות, צורך לטפל, רצון להעביר חינוך וערכים מסוימים הלאה וכו'. באותה מידה מי שלא בוחרים לעשות ילדים עושים את זה מתוך מענה על צרכים כלשהם, כל אחד וצרכיו שלו כמובן, וזה לא יותר או פחות אגואיסטי מהבחירה האחרת.
אלהורות היא בחירה לגיטימית. כמו שלא הגיוני שכולם ירצו לעבוד באותה עבודה או לגור באותו מקום או לנהל אותו סגנון חיים, ככה לא הגיוני שכולם ירצו ילדים או אותו מספר של ילדים. אתם חושבים שאני אתחרט? יכול להיות, אני לא יודעת.
אני כן יודעת בוודאות שאם אעשה ילדים עכשיו אני אתחרט על זה. אני מעדיפה להתחרט על משהו שמשפיע רק עליי מאשר להתחרט על משהו שישפיע על ילד פוטנציאלי, שלא עשה שום דבר רע חוץ מלהיוולד לבן אדם הלא נכון. באופן כללי אני מאמינה שאנשים תמיד יתחרטו על דברים מסוימים בחיים שלהם, זה כמעט בלתי נמנע. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לבחור בדרך שאני מאמינה שהכי נכונה לי כרגע. אין לי דרך לדעת אם בעוד 30 או 50 שנה ארגיש אחרת.
אנשים רבים, בעיקר בישראל, יוצאים מתוך הנחה שהורות מסבה אושר או לפחות מגדילה את האושר הקיים, אולם מרבית המחקרים שבוצעו עד היום הגיעו למסקנה כי אין הבדלים גדולים במדד האושר, ולמעשה זוגות ללא ילדים מבחירה מרוצים יותר מחייהם מזוגות שבחרו להביא ילדים לעולם. אחד המחקרים המקיפים ביותר בוצע ב-2012 באוניברסיטת פרינסטון - נסקרו בו קרוב ל-2 מיליון אמריקנים גילאי 48-34 במשך ארבע שנים, ונמצאו הבדלים קטנים מאוד בין מידת האושר של זוגות הורים לבין זוגות אלהוריים.
בת 40 מירושלים, עורכת דין, סטרייטית, גרושה
בגיל צעיר היה לי ברור לגמרי שיהיו לי ילדים בעתיד, והסתכלתי על הנשים הבודדות שהכרתי שאמרו שהן לא רוצות כאילו הן משוגעות.
התחתנתי בגיל 27.5, ובעלי לשעבר מאוד-מאוד רצה ילדים. כשהתחלתי להתקרב לגיל 30 והנושא של הבאת ילדים התחיל להיות מאוד קונקרטי, הרגשתי שאני עדיין לא בשלה לזה. הייתי בתחילת הקריירה שלי כעורכת דין, עבדתי מאוד קשה והרגשתי שאין לילדים מקום בחיים שלי כרגע. בשלב הזה עדיין חשבתי שבטח מתישהו בעתיד כן ארגיש שזה מתאים, שפשוט הזמן הנכון עדיין לא הגיע.
התחלתי לנסות להביא ילדים עם בעלי לשעבר, כי הוא מאוד רצה וכי הנחתי שמתישהו הרצון הממשי יגיע ועדיף לא לדחות את העניין הזה יותר מדי, וגם הייתי תחת האיום שאם אני לא רוצה אנחנו ניפרד, ולא הייתי מוכנה לשאת את האפשרות הזו.
אבל לא הצלחנו להביא ילדים, ואפילו נכנסנו לטיפולי פוריות. זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי, פשוט לא ידעתי מה אני רוצה, והייתי קרועה מבפנים. לא ידעתי ממה אני יותר מפחדת – מכך שבדיקת ההיריון אחרי הטיפול תצא שלילית או מכך שהיא תצא חיובית. ביליתי הרבה בפורומים של טיפולי פוריות וראיתי כמה המצב שלי שונה משל הנשים האחרות שם, שמשוועות לילד, ואני ממש לא במקום הזה. נכנסתי למצב נפשי לא קל. הייתה חברה שאמרה לי בבוטות – את עושה טעות איומה בכך שאת מנסה להיכנס להיריון בלי שאת בטוחה שזה באמת מה שאת רוצה. בסופו של דבר, כשהיה צריך כבר להתחיל טיפולי הפריה חוץ-גופית (עד אז זה היה רק הורמונים + הזרעות), נשברתי. בשלב הזה גם הזוגיות הייתה כבר במצב לא טוב. פתאום משהו התהפך אצלי – אם קודם חשבתי שאני לא בטוחה שאני רוצה להביא ילדים, אבל אם כבר אז רק איתו, הבנתי שזה לגמרי הפוך – אני לא בטוחה שאני רוצה להביא ילדים, אבל גם אם כן אז בטוח לא איתו. אמרתי לו שאני לא מוכנה להמשיך בטיפולים כרגע. הוא שאל מתי כן, ואמרתי שאני לא יודעת, אולי אף פעם לא. הוא אמר שהמשמעות היא פרידה ואמרתי בסדר, וכך נפרדנו.
מיד אחרי הפרידה התחלתי לצאת עם אחרים. תמיד ראיתי בעצמי אדם מאוד זוגי. אבל הקפדתי להגיד שאני לא בטוחה שארצה ילדים, ואם למישהו זה מאוד חשוב – זה היה דיל-ברייקר מבחינתי. לא הייתי מוכנה להכניס את עצמי שוב למצב שבו בן הזוג ילחץ עליי כשאני לא מרגישה מוכנה. ככל שהשנים עברו והרצון בילדים עדיין לא הגיע, הבנתי שהוא כבר כנראה לא יגיע לעולם.
ההורים שלי מאוד רצו שאעשה שימור פוריות (הקפאת ביציות) והיו גם מוכנים לממן את זה. התחלתי לבדוק את העניין, כי אכן קצת חששתי שאולי יום אחד אתחרט וכבר לא אוכל, אבל לא הייתה לי מוטיבציה אמיתית לעשות את זה, וכן היו לי זיכרונות גרועים מתקופת טיפולי הפוריות, ופשוט לא קידמתי את זה. בשנים האחרונות, כשהתחלתי כבר להתקרב לגיל 40, ולאחרונה גם עברתי אותו, הבנתי שזה כנראה כבר פשוט לא יקרה, וגם אם יום אחד אולי פתאום ארצה ילדים, זה כבר לא יהיה רלוונטי מבחינת הגיל (במיוחד בהתחשב בכך שגם כשמאוד ניסיתי להיכנס להיריון בגיל הרבה יותר צעיר לא הצלחתי).
במהלך השנים הרבות שהיו לי לחשוב על העניין הזה, ואחרי שיחות רבות מאוד עם חברות וקולגות וסתם נשים ברשת שהפכו לאימהות, גיבשתי תפיסה שלפיה ילדים צריך להביא רק אם מאוד-מאוד רוצים. ואני לא מאוד-מאוד רוצה. כן, אני מפחדת שאתחרט יום אחד, אבל פחד הוא לא סיבה מספיק טובה להביא ילדים.
אני חוששת מהשינוי העצום שילדים יביאו לחיים שלי. אני לא רוצה לוותר על החופש שלי (אפילו כלב לא לקחתי, למרות שלי ולבעלי לשעבר היו שתי כלבות ומאוד אהבתי אותן). אני חוששת מהפגיעה בקריירה שלי שהיא מאוד משמעותית לי, מהפגיעה בשעות השינה שלי (אני לא מתפקדת טוב בלי שינה, ולא יכולה לדמיין את עצמי עם שנים בלי שנת לילה רציפה), מהפגיעה בשעות הפנאי והתחביבים שלי, מכובד האחריות, מרגשות האשם התמידיים. אני יודעת שיש אימהות שמצליחות לעשות הכול, יש לי חברות כאלה, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה. וכאמור – זה פשוט לא מספיק חשוב לי.
אמא שלי שואלת (אותי ואת עצמה) איפה היא טעתה, מה היא עשתה לא בסדר שאני לא רוצה ילדים. היא חושבת שאני עושה טעות, שאני מפסידה חוויה מדהימה ונפלאה שאין עוד כמוה, שאין שום דבר אחר בחיים שלי שמצדיק את הוויתור הזה ושאני פשוט לא מבינה את זה. היא עצובה לא רק על עצמה שלא יהיו לה נכדים ממני אלא עליי, חבל לה עליי שאפספס את הדבר הנהדר הזה שנקרא הורות. אבל ככל שהשנים עוברות ואין שום שינוי, נראה שגם ההורים שלי משלימים עם זה שזה כבר לא יקרה, ואפילו הצלחנו לדבר על זה לאחרונה בלי שזה יגיע לבכי. הם עדיין לא מבינים, ואני לא בטוחה שהם באמת השלימו עם זה, אבל הם כבר לא מנדנדים לי.
בחרתי לא להיחשף בכתבה הזו בשמי ובתמונתי בעיקר כי במקרה הספציפי שלי קשה עד כדי בלתי אפשרי לנתק בין התהליך שעברתי בדרך למסקנה שאני לא רוצה ילדים, לבין האקס שלי, שהוא אדם שמאוד חרד לפרטיותו. אני לא חושבת שאלהורות זה משהו שצריך להתבייש בו ואני חלילה לא מסתירה את זה, אבל לא מתאים שפתאום הוא או מישהו מבני משפחתו או מחבריו יקראו על זה בעיתונות.
צוות חוקרים מאוניברסיטת היידלברג בגרמניה בחן את מדד האושר של 55 אלף בני אדם מעל גיל 50 מ-16 מדינות שונות באירופה. לפי הממצאים הורים נוטים להיות מאושרים יותר בהשוואה לזוגות ללא ילדים, אבל אך ורק בשלב שבו הילדים כבר עזבו את הבית ולא במהלך הגידול האינטנסיבי.
הקשר בין אושר להורות נבדק גם במסגרת מחקר אמריקני גדול של אוניברסיטת טקסס, שנערך על משתתפים מ-22 מדינות. המחקר פורסם ב-2016 בכתב העת האמריקני לסוציולוגיה, וחשף כי שתי קבוצות בני האדם שנטו במיוחד להציג חוסר שביעות רצון מחייהם לאחר לידת הילדים היו נשים חד-הוריות בעלות הכנסה נמוכה, וזוגות מהשכבות הסוציו-אקונומיות הגבוהות ביותר, שחוו חיים בעלי אפשרויות רבות במיוחד לפני הילדים, ודיווחו על פגיעה בחופש האישי.
בן 43 מברלין, עובד בתחום הרשתות החברתיות, גיי, רווק
מתישהו אחרי גיל 40 התחלתי להגיד בקול רם שאני לא מתכוון להביא ילדים לעולם.
אני עצמאי, בעל עסק בקידום רשתות חברתיות וזה תחום מאוד הפכפך. אין לי חסכונות, אין לי גב כלכלי, אני גר לבד, בדרך כלל יש לי במקרר וודקה, ריטלין וחלב סויה, אני לא ישן בלילות ומסוגל לישון בבקרים עד 12, אבל הסיבה העיקרית היא ילדות מאוד קשה וטראומטית, שפיתחה אצלי רתיעה שגובלת בשנאה כלפי ילדים. עברתי המון סוגים של התעללות בתור ילד. אני עם משקפיים מגיל שנה וחצי, שיער ליפה של אשכנזים, קול שהתחלף ממש מאוחר מדי וגשר על השיניים. פלא ששרדתי את החטיבה. בנוסף, היו לי המון בעיות רגשיות והפרעות למידה וקשב. אבל באייטיז בכפר סבא לא היו דברים כאלה, הייתה כיתה טיפולית.
ועם כל זה ש"ילדים הם ילדים" וכו', זה באמת היה עינוי, יום-יום, שנה-שנה. אלה דברים שלא עוזבים אותך, גם כשאתה חוצה את גיל 40. אני עדיין זוכר מצוין את המקרים, וזוכר שמות וזוכר פרטים וזמן ומקום גיאוגרפי, וזה נשאר בתור שריטה קשה מאוד במוח. המחשבה שהילד שלי יצטרך לעבור את זה או גרוע מזה, שיום אחד יקראו לי לבית הספר ויגידו שהבן או הבת שלי עשו חרם על ילד אחר או הכו אותו, בלי נסבלת בעיניי.
המחשבות האלה מחרידות אותי, במיוחד כשאני קורא עוד ועוד פוסטים על ילדים שסופגים התעללות וחרמות ומכות והטרדות, ומצד שני, גדלים באווירה שהופכת אותם למלאכי שרת ולחסינים מכל רוע, כשאני יודע על בשרי איזה מפלצות הם יכולים להיות בחסות ההורים, המורים או החוק. אני יודע שאני לא אוכל לאהוב ילד אף פעם, אז אין לי סיבה להביא אחד כזה לעולם.
מי שמכיר אותי באמת לא מופתע לשמוע שאני אלהורי. הייתה פעם אחת שאמרו לי "מה פתאום, אתה תהיה אבא נפלא!". צחקתי בקול.
אני לא מתעסק בשאלה מה יקרה אם אתחרט יום אחד. יש הרבה דברים שאני מתחרט עליהם, ויש הרבה דברים שלא. אלה החיים.
אנשים תופסים אלהורות כהחלטה לא רציונלית או ככזו שמרמזת על כך שמדובר בבן אדם קר וחסר רגשות. זאת החלטה שאנשים לוקחים אחרי חשיבה מעמיקה, כי הם יודעים בעצמם מה טוב ונכון להם, לא אף אחד אחר.
מפורסמים רבים בחרו בחיים ללא ילדים מסיבות שונות. השחקנית הלן מירן אמרה בעבר "זה לא היה בגורל שלי. כל הזמן חשבתי שזה יקרה, חיכיתי שזה יקרה, אבל זה לא קרה ומעולם לא היה אכפת לי מה אנשים חושבים". אופרה ווינפרי הסבירה שההצלחה בחייה הייתה צריכה לבוא על חשבון משהו וסיפרה כי עוד בילדותה, בזמן שחברתה הטובה פנטזה על השמות שהיא תעניק לתינוקות שיהיו לה, היא פנטזה על להפוך למרטין לותר קינג.
רשימת האלהוריים המוצהרים כוללת גם את קים קטרל, ג'ון האם ודינה דילייני. בישראל ישנה השחקנית בת ה-92 ליא קניג, שאמרה שמאז שבעלה הלך לעולמו היא חשה מפעם לפעם בדידות, "אבל אני מכירה גם הרבה כאלה עם ילדים ובכל זאת הם בודדים", ואשת התקשורת רינה מצליח שאמרה בעבר: "זה שאין לי ילדים פחות מפריע לי. תמיד אומרים שילד זה הבן אדם שהכי תאהב בעולם, אבל הוא גם הבן אדם שהכי מגביל אותך בעולם, לא רק מבחינת הקריירה, בכלל. זה מגביל מבחינת היומיום. אני בן אדם שקם ועושה 90% מהזמן מה שבא לו. אחרי שעשית ילד אתה כבר לא יכול להגיד שהוא מיותר. אני קנאית מאוד גדולה לחופש שלי ומשלמת על זה מחיר. תמיד שואלים אותי על הנושא הזה של ילדים, ואני מרגישה שליחה של נשים שבחרו לחיות ככה".
בת 43 מרמת גן, מלחינה, זמרת ועובדת בחנות פרחים, סטרייטית, במערכת יחסים
הכי קשה לי עם המבט.
המבט של האנשים משתנה ברגע שהם נחשפים לעובדה שאני לא מתכננת להביא ילדים. ברור לי שהם כבר לא רואים אותי. הם רואים משהו אחר.
שנים חיכיתי שהרצון לילדים יגיע, והוא לא הגיע.
אני מאוד רוצה לרצות, אבל המחיר הכבד של גידול ילדים לא מפתה אותי.
לא מפתה אותי להיכנס למסע של חרדות ודאגות, ולא מפתה אותי לדעת שאני מפילה על מישהו שלא בחר בכך את המחירים הכבדים של לחיות בעולם המשוגע הזה. לא מפתה אותי אובדן הזמן והאנרגיות שאני זקוקה להם עבור עצמי, ולא מפתה אותי הלחץ הכלכלי האינסופי.
להורים שלי קשה עם זה. המחשבה שלהם שאצטער על זה בהמשך מענה אותם. במשפחה הקרובה זהירים עם התגובות. הם משתדלים לכבד את ההחלטה.
דווקא אנשים זרים הם אלה שמרשים לעצמם להיכנס לי לווריד. אני עונה להם בסבלנות ובעדינות אבל יש לי הגבולות שלי.
מישהי הציעה לי להביא ילד לעולם ושהיא תגדל אותו עבורי. אין לי מושג מה היא חשבה לעצמה. באמת נדמה לה שאתן לאדם אחר סתם כך לגדל את הילד שלי? אפילו לתפקיד בייביסיטר לכלבה שלי היא צריכה לעבור מבחנים לא פשוטים.
מישהי אחרת חשבה שכשתשלוף את תמונת הנכד החמוד שלה, זה יגרום לי לרצות אחד משלי. ביקשתי ממנה לחסוך ממני את האקט המשעמם הזה של לצפות בתמונות, ואמרתי לה שאין לי ספק שהוא מתוק, כי ככה זה - ילדים הם מתוקים.
לאנשים יש כל מיני דרכים להגיב, אבל הם לא מצליחים לשנות דבר. אני יודעת שלשקט הנפשי שלי אין מחיר.
לא אתפלא אם יבוא יום שבו ארגיש תחושת עצב, חוסר או אפילו געגוע לילדה שאין לי, אבל אני מכירה את עצמי ואת הצרכים שלי מספיק בשביל לדעת שאם זה מה שבחרתי, אז זה מה שהיה לי נכון. נכון לעכשיו, לא לזמנים שאולי לא יגיעו בכלל.
פורסם לראשונה: 11:13, 29.01.20
