וירוס הסרבנות

רצינו להשלות את עצמנו שמדובר בסירוב למתווה שלום כזה או אחר. רצינו לחשוב שאם רק תהפוך תוכנית טראמפ לבסיס למו"מ, ולא תוכנית קשיחה, אז משהו ישתנה. אבל טעינו. כשהפלסטינים מקבלים מדינה פלסטינית, על 70% משטחי יהודה ושומרון, עם בירה במזרח ירושלים, עם תוספת של 30% בישראל – הם לא אומרים לא לתוכנית. הם אומרים לא לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

"טראמפ וממשלו רוצים שאכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית", אמר אתמול אבו־מאזן, כשנימק את התנגדותו לתוכנית, "אבל היא לא יהודית ולא שום דבר. יש בישראל כשני מיליון רוסים נוצרים ואפילו בין המהגרים האתיופים שהיגרו לישראל יש אחוז נמוך של יהודים. אז על איזו הכרה במדינה יהודית הם מדברים?" צריך לספר לאבו־מאזן שקודמו בתפקיד, יאסר ערפאת, כבר הסכים לקיומה של ישראל כמדינה יהודית. זה קרה ב־1988, בלחץ אמריקאי. זה היה התנאי של האמריקאים לשיחות עם אש"ף. ערפאת אמר. אבל זו הייתה הצגה.

זה לא שתוכנית שתעניק לפלסטינים 100% מהשטחים הייתה מספקת אותם. מדינה כזאת הייתה הבסיס ליוזמה הסעודית ב־2002. היא הוצגה בפסגה שהתקיימה אז בביירות. עוד לפני שהוצגה התוכנית, הוזמן עיתונאי ה"ניו יורק טיימס", תום פרידמן, לביקור בריאד. יוזמת השלום הוצגה לו שם, והוא בהחלט התרשם. אלא שכאשר הגיעו ראשי המדינות לביירות, חיכתה לסעודיה הפתעה. ראשי מדינות הסירוב – סוריה, לבנון ולוב – בעידוד הפלסטינים כמובן, הודיעו שהם יפוצצו את הפסגה אם סעודיה לא תכניס סעיף מפורש הקובע שלפלסטינים יש זכות שיבה לפי החלטה 194 של עצרת האו"ם מ־1949. אין למעשה זכות כזאת, גם לא באותה החלטה, אבל מה זה חשוב. פארוק קדומי, שהחליף את ערפאת כנציג הפלסטינים באותה פסגה, הבהיר אז: אני מעדיף "זכות שיבה" על פני מדינה. וכך הפך מתווה השלום הסעודי ל"יוזמת השלום הערבית", שהיא למעשה יוזמה שאומרת שהתנאי להסכם עם ישראל הוא נכונות של ישראל להתאבד.

קדומי לא היה לבד. גם ה"מתונים", הממונים על המשא ומתן מטעם הרשות הפלסטינית, הבהירו שהם לא מסתפקים ב־100%. קלינטון נתן לנו 90%, אולמרט נותן לנו 100% - "אז למה שנמהר", אמר סאיב עריקאת. נביל שעת הבהיר: "אני מתנגד לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אני מתכוון לכך שמדינה אחת תהיה פלסטינית והשנייה לא תהיה יהודית". העיקר, הוא הבהיר, הוא "זכות השיבה".

כך ששרי הליגה הערבית היו יכולים להפתיע את העולם – לו היו חורגים מהמתכונת הקבועה ואומרים כן. אבל אין הפתעות. גם כאשר פה ושם נשמעים קולות מתונים בעולם הערבי – הם חלשים. הסרבנות מנצחת. הם ממשיכים במסורת שהחלה בסירוב לחלוקה של 1937, ואחר כך לחלוקה של 1947, ואחר כך בשלושת הלאווים של ח'רטום ב־1967, וזה נמשך בסירוב להצעת קלינטון בסוף שנת 2000, וסירוב להצעת אולמרט ב־2008 ושוב סירוב להצעת אובמה וקרי במארס 2014.

שום ניצחון פלסטיני לא הושג אתמול, ודברי האיוולת של אבו־מאזן רק מחמירים את הבעיה. משום שרק כאשר מתקדמים להסכם שישפר את מצב הפלסטינים אפשר לדבר על ניצחון. אבל החלטה שמקבעת את המצב היא האסון של הפלסטינים. משום שכבר מאה שנים שהם מקובעים. הם תמיד מחליטים נגד עצמם. הם סובלים מתסמונת התמכרות לסרבנות שכולה תבוסה והונאה עצמית.

והשמאל הישראלי? היה יכול להיות לו תפקיד בחילוץ הפלסטינים ממצבם. אבל במקום להיות בעד שלום הוא מפגין נגד יוזמת השלום. אפשר לבקש שינויים בתוכנית טראמפ. אפשר לומר שזה בסיס, רק בסיס, משום שבכל זאת, לראשונה מציג ראש ממשלה מהימין מדינה פלסטינית על 70% מיהודה ושומרון (ועוד קרוב ל־30% מתוך ישראל). אבל במקום לעודד את השינוי הזה, השמאל נדבק גם הוא בווירוס הסרבנות. חזית הסירוב מנצחת שוב, בסיוע השמאל, הישראלי והעולמי. וזו לא בשורה לפלסטינים. זה האסון שלהם.