בתעודת הלידה היא מישל - שם שנשמע טוב בעברית, בערבית, באנגלית, באיטלקית ובספרדית, אבל כולם קוראים לה מישמיש, "מפני שהיא כזאת קטנה ומתוקית". אמא שלה, עדי שילון, שנטשה את המיקרופון והמסך הישראליים לטובת נישואים לשחקן יוסוף סוויד בברלין, עדיין מתקשה להאמין שתינוקת בת ארבעה חודשים הצליחה לחולל מהפך בכל סדרי בראשית.
"דבר ממה שתיכננתי לא קרה", היא מספרת בעיניים נוצצות, "ומהרגע שהיא נולדה הכל השתנה. אמא שלי הגיעה אלינו לפני הלידה ומאז היא בשיאה. כל יום עם מישמיש גורם לה להיראות ולהרגיש הרבה יותר צעירה. אבא שלי עדיין לא הגיע, אבל מבחינתו היא מרכז החיים. אני מסמסת לו, 'אבא, מה נשמע?' והוא עונה, 'הכל בסדר, מה שלום מישמיש?' עד שלפעמים בא לי להזכיר לו שהוא הפך לסבא שלה בזכותי. יוסוף מכניס אותה למנשא ומסתובב איתה בבית כמו נסיך. אלכסנדר, בנו, מופתע מהעובדה שהיא מחייכת אליו ושואל איך היא יודעת שהוא אוהב אותה. הסברתי לו שמישמיש התינוקת מזהה אותו מפני שהיא שמעה את הקול שלו כשהייתה ברחמי".
ההסבר הזה מניח את דעתו של בנך החורג?
"אצלנו אין 'אמא חורגת'. אני 'אמא חורקת' והוא 'בן חורק'. המצאה של אלכסנדר בן העשר, ילד מהמם".
ומה השינוי הגדול שהתחולל בך?
"חוץ מזה שכל החיים שלי נעים סביבה, וחוץ מזה שאני מסוגלת לנהל שיחה של שעתיים על קקי גב, וחוץ מזה שהדבר האחרון שמעסיק אותי הוא איך הגוף שלי נראה, וחוץ מזה שרק אחרי שבועיים אני מגיבה לסמסים בענייני עבודה?"
כן!
"כבר לא אכפת לי מה אומרים עליי ועל יוסוף. בעבר ניסיתי להסביר שאין שום דבר שלילי בקשר שלנו, שאני לא פוחדת מהתבוללות, אלא משנאה ומגזענות, והסאגה הזאת נגמרה. אנחנו סיפור אהבה שממנו בא לעולם יצור מופלא וזהו. נקודה".
לידה קשה
הלידה, מספרת בתם של מירי ודן שילון, הייתה קשה. "הרגשתי שמשהו גדול מאוד צומח בתוכי ולא תיארתי לעצמי עד כמה היא גדולה. בשבוע 41, כשהגענו לבית החולים, הודעתי שאני חולמת על לידה טבעית. כשהיא נתקעה בתעלה והציעו לי זירוז, אמרתי לרופא שאני מסכימה בתנאי אחד - שלא אגיע לניתוח הקיסרי כשאני גמורה. סיכמנו על 12 שעות עם פיטוצין והן עברו עליי בהיי נעים, שמענו שלמה ארצי, ובשמונה בערב, כשהזמן הקצוב נגמר, גילגלו אותי לחדר ניתוח והיא יצאה. 4.150 ק"ג. 57 ס"מ, כאילו שהיא כבר בדרך לגן. מי שחושבת שקיסרי זה קיצור דרך לא יודעת על מה היא מדברת. במהלך ההיריון חברה אמרה לי: 'את קובעת תאריך, עושה פדיקור ומניקור ובאה ללדת', וזו שטות גמורה. מצד שני, אני לא מבינה את אלה שטוענים שקיסרי הוא תהליך פחות מרגש מלידה. היה קשה והיה נפלא".
כאדם ששונא הפתעות, שילון רקמה תסריט מדויק. "דמיינתי איך תיראה הלידה, ידעתי מה אלבש ואפילו קלעתי את השיער לצמה, אבל ברגע שהניחו אותה עליי הכל השתנה. מדי בוקר אני מתעוררת לבלתי צפוי. מצד אחד אני מוכנה לוותר על החיים שלי בשבילה, ומצד שני חשוב לי להיות הכי מאושרת שאפשר כדי שהיא לא תיפגע. זו הליכה על חבל דק שלא הייתי מודעת לקיומו עד שמישמיש נולדה".
הפכת ללוליינית?
"עוד לא, אבל אני כבר לא זוכרת מה זה קפה חם. התרגלתי לקפה קר שמכיל שאריות של משהו שפעם היה מוקצף. אמנם אמא גרה איתנו ודורשת להשתתף בתורנות הלילות, אבל צריך כפר כדי לגדל תינוק אחד ובמקרה של מישמיש צריך צבא. הקשיים שאיתם אני מתמודדת לא נובעים ממחסור בידיים, אלא מהעובדה שאני ביקורתית נורא, רמת הציפיות שלי מעצמי תמיד מוגזמת ומישמיש נתנה לי שיעור. בא לי לקעקע על הזרוע: 'אני הכי טובה שאני יכולה'. בפעם הראשונה בחיי הבנתי שבאתי לעולם כדי להביא אותה לעולם ולעשות לה רק טוב - ובבת אחת השתתקו אצלי כל קולות החרדה ששאלו אותי מה יהיה אם לא אהיה אמא מספיק טובה".
הביקורת שפחתה גורמת לה להסתכל באור חדש גם על הסביבה. "פעם, כשראיתי תינוק בוכה ללא הפסקה, או ילד בן שלוש שמשתרע על רצפת החנות וצורח, היה לי קל ונוח להאשים את האמהות. בלב, כמובן. אף פעם לא הערתי לאף אחת. חשבתי שאני, אילו הייתי בנעליה של אמא כזאת או אחרת, הייתי נוהגת אחרת. למה חשבתי ככה? מפני שככל שאת צעירה יותר נדמה לך שאת יודעת הכל, ורק אחרי שאת הופכת לאמא את מגלה שאת לא יודעת כלום. בטח שלא על איך לתפקד כהורה. לפני ארבע שנים למדתי אימון אישי והדרכת הורים במכון אדלר מפני שהתחום עניין אותי וגם מפני שרציתי עוד מקצוע לחיים. שיהיה. הגעתי להורות עם ספר חוקים של 'עשה ואל תעשה'. למשל, כשהילד בוכה בניסיון למשוך תשומת לב, אל תגיבי לבכי, אלא נסי להבין את הסיבה שמאחוריו. אבל מה את יכולה לעשות כשהתינוקת שלך בוכה מכאבי גזים מדי ערב, במשך שעות?"
מה עשית?
"הנחתי את ספר החוקים בצד ובכיתי יחד איתה בחוסר אונים מוחלט. ברור שניסיתי את כל התכשירים הקיימים, אבל הרופאים הטלפוניים שלי - ד"ר איה שילון וד"ר יובל שילון, שני הילדים הגדולים של אבא שלי מנישואיו הראשונים - הבטיחו לי שכאבי הקוליק יעברו בגיל שלושה חודשים והם צדקו. כשיוסוף ראה אותי ממררת בבכי, יחד עם מישמיש, הוא אמר לי, 'תשמרי קצת דמעות בצד, מה תעשי כשיגיעו הכאבים של בקיעת השיניים?' איזה מזל שהוא, בניגוד אליי, כבר מנוסה. כשאחותי דפנה נולדה הייתי בת ארבע וחצי, לא ממש טיפלתי בה, ומישמיש היא התינוקת בת יומה הראשונה שהחזקתי בחיי. התחלתי לגדל אותה כשאני בשיא טפשת ההיריון והמוח שלי כמו פירה".
למי מישמיש דומה?
"אמא שלי טוענת שהיא העתק מושלם שלי, בילדותי, אבל כשיוסוף מחזיק אותה היא נראית בול כמוהו. נראה לי שהיא לקחה מכל אחד מאיתנו את הטוב. יו, אני לא מאמינה שנפרדתי ממנה ל־48 שעות. הייתי מביאה אותה ארצה אילולא הפחד מקורונה. מטוס הוא חממה לחיידקים. גם בברלין אני מעדיפה לטייל איתה בפארק ולא במקומות צפופים".
נשמה תאומה
לבירת גרמניה הגיעה שילון (32) בעקבות אהבתה ליוסוף סוויד (43), שהחלה לפני כחמש שנים. "גם קודם לכן נפגשנו פה ושם, אבל לא ממש דיברנו, עד ש'מחוברים' עלתה ונסגרתי בדירה שלי. לא רציתי לצאת מפני שבפעמים הבודדות שהייתי חייבת לצאת לרחוב, אנשים זרים דיברו איתי על הדברים הכי כואבים בחיי, שצולמו חצי שנה לפני שהסדרה עלתה. עד היום אני מתחרטת ומבקשת סליחה מהוריי על כך שהכנסתי אותם ל'מחוברים' ולא כיבדתי את רצונם".
בתקופת ההתבודדות הלא־זוהרת היא נתקלה בפוסט של סוויד. "משהו קטן וחמוד, אל תצפי מאישה אחרי לידה לזכור מה בדיוק זה היה. אז הגבתי על הפוסט ויוסוף ענה והתכתבנו המון זמן, איזה חודשיים. הוא היה בברלין ואני לא רציתי לצאת מהבית, אבל הרגשתי שהוא הנשמה התאומה שלי. כמו בספר 'רק האהבה היא ממשית' שכתב איזה פסיכיאטר סלב מאל־איי. לפי התיאוריה שלו, אם אתה נפגש בפעם הראשונה עם אדם שאתה יודע איך לדבר איתו - זה לא סתם, אתם מכירים מגלגול קודם. אני הייתי הראשונה שהרגישה את הקשר העתיק בינינו, ליוסוף לקח קצת זמן להיזכר".
שלושה דייטים בתל־אביב הספיקו להם כדי להתחבר. "בפעם הראשונה שטסתי אליו זה נראה לי מוזר לשכור חדר במלון, אז ממצב של אפס קרבה, כשאנחנו גרים בשתי מדינות ומנהלים רומן טלפוני עם המון געגועים, שהם משהו מעולה ליחסים, עברנו למצב של לגור יחד. מהרגע שהתחברנו לא הבנתי איך בכלל היו לי חיים לפני יוסוף. הגעתי אליו בתחושה של 'אני חייבת לשמור על עצמי', בגלל גברים שפגעו בי, כל מערכות היחסים שהיו לי לפניו היו הרסניות ופתאום היה לי נורא נעים לחיות עם בן אדם שמביט בי כאילו הייתי אחד משבעת פלאי תבל. הרגשתי שהוא המשפחה שלי, כאילו שבעורקים שלו ושלי זורם אותו הדם. גם היום זה ככה. אנחנו קובעים באיזה מקום הומה אדם, ולפני שאני מתחילה לחפש אותו הוא פתאום עומד מולי".
שנה אחרי רומן בשלט רחוק, שהומתק בביקורים הדדיים, היא עקרה לברלין ונקלטה בסצנת הקולניריה. "הגרמנים קנאים לפרטיותם וכתוצאה מכך אין להם מושג בפייסבוק. כשדמי השכירות היו נמוכים, המסעדות שרדו בזכות לקוחות מזדמנים. כיום כל מסעדה מבינה שהיא חייבת לייחצן את עצמה ומשרד יחסי ציבור זה פאסה והתיירים שמגיעים לעיר מחליטים לפי האינסטגרם לאיזו מסעדה להיכנס. אז אני מלמדת עסקים קולינריים איך להשתמש באינסטגרם לצורך שיווק, וכאוהבת אוכל זה ג'וב החלומות".
עד מתי?
"לא נישאר בברלין לנצח, זה בטוח, אבל אני שמחה מאוד על ההזדמנות לטעום חיים אחרים. זה מרתק".
חודש אחרי הלידה סיפרה שילון לחברה ישראלית שהיא מתגעגעת לשמפו ולקרם הרגליים של קבוצת MORAZ המתמחה בפיתוח וייצור מוצרים פרא־רפואיים ומוצרים קוסמטיים לטיפול וטיפוח העור. חברתה מיהרה לקשר אותה עם חברתה, מאיה גרינברג, מנהלת השיווק של המותג. "בשיחה השנייה היא בישרה לי 'אנחנו רוצים שתהיי הפרזנטורית שלנו' ונבהלתי. שאני אצטלם חודש אחרי ש-57 ס"מ יצאו מתוכי? ביקשתי לדחות את זה, אבל בדיעבד זה הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי בעיטה בתחת - קומי, לכי למספרה, תעשי גוונים, תתלבשי, תתאפרי, תטוסי, תעבדי ותחזרי".
את כבר חיה בשלום עם הגוף שלך?
"אני עובדת בלחיות בשלום עם הגוף שלי. בהיריון לא עליתי הרבה מפני שהקרייבינג שלי היה לסלט. זללתי ירקות ולא התקרבתי להמבורגר, אבל לא מטעמי דיאטה, שהיא הדבר הכי משמין בעולם, אלא מפני שאני אוכלת בריא. בעבר קיטרתי על זה שיש לי רגליים ארוכות וחלק עליון קצר. היום הגוף שלי ממש לא בשיאו כי הוא עשה דבר על־אנושי, הוא ברא אדם. בקיסרי חתכו אותו מצד לצד ויש לי צלקת, אבל כשאני מסתכלת במראה אני אוהבת את הבטן. היא זו שהביאה לי את מישמיש". *
