פאלי: "מבין את הספורטאים שעזבו את הארץ"
ב-2006 היה ניקי פאלי סגן אלוף העולם לנוער בקפיצה לגובה. היום הוא נוסע מדי יום מחיפה לתל אביב כדי לאמן ילדים עבור שכר של 1,500 שקל: "למאמן אתלטיקה בארץ אין שום זכויות, רק רוצים ממנו הישגים"
"כל מי שרוצה להיות אתלט ואחר כך להפוך למאמן בארץ, צריך לדעת שגם אם יהיה לו כישרון להצליח, אין מצב שיוכל להתפרנס מזה. בטח שלא לפרנס משפחה. לא רק בכדורגל או בכדורסל, אלא במה שנקרא הענפים 'הקטנים'".
בגיל 19, לפני 14 שנה, הקופץ לגובה ניקי פאלי סיים במקום השביעי באליפות אירופה בגטבורג. עוד לפני כן הוכתר כסגן אלוף העולם לנוער, ונראה היה שכישרון מיוחד צומח באתלטיקה ישראלית. אבל במעבר חד להווה, פאלי מביט לאחור על קריירה מבוזבזת ולומד על הקשיים בענף גם מהצד של המאמן.
"אני בהחלט מבין את קונסטנטין מטוסביץ', שסיים חמישי בקפיצה לגובה בסידני 2000 והיה קרוב למדליה אולימפית, ואת מיכאל קולגנוב שהשיג מדליית ארד בחתירה", ממשיך פאלי במונולוג כואב על מצב הספורט בארץ. "שניהם עזבו את ישראל מחוסר ברירה. זה היה הסיכוי היחיד שלהם לעשות את מה שהם יודעים ואוהבים".
חמש שעות בדרכים
בפוסט שפירסם בסוף השבוע בפייסבוק, כתב בין השאר פאלי: "למאמן אתלטיקה אין שום זכויות, רק רוצים ממנו הישגים. לא הטבות סוציאליות, לא שכר הוגן, כלום".
אתלט העבר בן ה־33, שעדיין מתגורר עם הוריו ומגדל את בתו אלינור (9), מדבר כמובן גם מניסיונו האישי. כיום הוא משמש כמאמן קפיצה לגובה במחלקת הנוער של מכבי ת"א. "אחרי שנתיים כמאמן", כתב פאלי בפוסט הנוקב, "המשכורת היא כאילו אני עובד כמדריך".
כמה אתה מרוויח?
"1,500 שקל לקבוצה של עשרה ילדים. אילו היו מגיעים יותר הייתי מרוויח יותר, אבל מי יביא אותם אלינו, להתאמן ולעסוק באתלטיקה? אני לא מאשים חס וחלילה את מכבי ת"א, אלא את מערכת הספורט במדינה. אין שום תוכניות עבודה מסודרות כמו בארצות המתקדמות. הכל מקרי. כשהגעתי להישגים חשבו שיש אתלטיקה, אבל זה לא היה נכון כי הייתי רק אחד. כמו שקרה גם עם דימה קרויטר, שהיה כישרון יחיד יוצא מהכלל".
אבל עכשיו יש את יונתן קפיטולניק, קופץ בן 17, שמנבאים לו עתיד גדול. הנה, יש המשך.
"ואיך הוא היה מגיע לאתלטיקה אלמלא המאמן שלו, אנטולי שפרן? שפרן גם הביא בעצמו את הקופצות לגובה שלו. בשום מדינה שבה הספורט מנוהל בצורה רצינית, המאמן לא צריך לחפש את האתלטים. מביאים אותם אליו כדי שיטפח אותם. בארץ המאמן צריך לחפש אותם, כדי שיהיה לו את מי לאמן".
אז אתה נוסע חמש פעמים בשבוע מחיפה לת"א, כדי להרוויח 1,500 שקל?
"ברור שיש לי עוד עבודות קטנות נוספות, בבתי ספר, במגמות ספורט. זה משלים את השכר, עד כמה שאפשר לקרוא לכך 'שכר'. בחיפה אין עבודה באתלטיקה, אז אני מבלה כל יום חמש שעות בדרכים, ברכבות ובאוטובוסים".
כתבת בפוסט שהרווחת 12 אלף שקל בעבודות אחרות. אז למה לך אתלטיקה?
"כי זה מה שאני אוהב לעשות, ומה שאני יכול לתרום מהניסיון שלי".
במה עבדת מאז הפרישה?
"אולי בעשר עבודות. הייתי פועל בניין, עבדתי במתכת, הייתי שליח, אפילו עבדתי שבוע בבית קברות בחברה קדישא. אחרי אותו שבוע הבנתי שזה לא בשבילי. בסוף החלטתי שאני מתמסר לאתלטיקה והתחלתי בהפועל עמק חפר, ומשם עברתי למכבי ת"א. מה שכתבתי בפוסט הגיע מהכאב שלי מכך שבארץ אף אחד לא מתייחס למאמנים. בלי מאמן האתלט לא שווה כלום, אפילו כשיש לו את כל הנתונים".
"לך תסביר לילדים"
בעשור הראשון של המילניום היה ניקי פאלי אחד השמות המבטיחים בספורט הישראלי. יום לפני אליפות ישראל ב־2006, הוא לא חשש להכריז בראיון ל"ידיעות אחרונות": "היום אעבור 2.30 מטר". אמר ועשה, כשהקהל מריע לו בהתרגשות. זו הייתה התוצאה השנייה בכל הזמנים בארץ, אחרי שיאו המדהים של מטוסביץ' – 2.36 מטר.
הקפיצה המטאורית, תרתי משמע, הגביהה גם את רף הציפיות. באותו קיץ סיים כאמור פאלי כסגן אלוף העולם לנוער בבייג'ינג (קבע 2.29 מטר), בסיום דו־קרב מרתק עם יריב סיני. באותה תקופה הוא נחשב כמועמד רציני למדליה אולימפית כחול־לבן.
בחורף שלאחר מכן עוד הספיק להעפיל לגמר אליפות אירופה באולם במוסקבה, עם 2.27 מטר, אבל בגמר עצמו קרס. זו הייתה תחילת הנפילה. פאלי קבע אמנם את הקריטריון לבייג'ינג 2008, אך נשר שם במוקדמות עם 2.20 בלבד. לאחר מכן נאבק במשך מספר שנים בפציעות, והפיח פה ושם תקוות שנגוזו.
ניקי, איזו קריירה מפוספסת.
"לפני שלושה חודשים נותחתי בגיד אכילס הימני. זה היה הניתוח החמישי שעברתי בגלל הקריירה. שילמתי מחיר כבד של נכות. אני לא מצטער על זה שהייתי ספורטאי, אלא בעיקר על כך שלא הבאתי את מה שיכולתי".
ועדיין, בפוסט התייחסת בעיקר לנושא השכר.
"אתלטים מרוויחים ממש מעט, וגם השכר הנמוך הזה הוא לפי עשרה חודשים בשנה. השיטה היא שבסוף כל עונה מפטרים אותם, ואחרי חודשיים מחזירים לעבודה. יפה שיש היום התארגנות ראשונה של ועד האתלטים, אני מקווה שישיגו משהו".
אתה מאמן ילדים, ומסביר למעשה שלא שווה להם להקדיש את עצמם לעיסוק באתלטיקה.
"נכון. לך תסביר לילדים החמודים והמוכשרים האלה, שהאתלטים שהם מעריצים לא יכולים להתפרסם מהעיסוק הזה".
עם כל הביקורת שלך, אתה ודאי זוכר שקיבלת כאן אזרחות רק בזכות היותך ספורטאי.
"בוודאי שאני זוכר. מצד שני, החזרתי למדינה בהישגים באליפויות העולם ואירופה".
והאופציה לעזוב את הארץ קיימת?
"היא תהיה קיימת אם ארצה בכך. יש לי חברים בעלי השפעה בחו"ל, אבל אני מעדיף לחיות בארץ כי כאן המשפחה והחברים שלי. לא רוצה להגיע למצב שאתחיל לחשוב בכיוון הזה".
לפנייה לכתב/ת 
