לקראת הבחירות ב־2008 חיבר בנימין נתניהו ספר — מנשר כלכלי — תחת הכותרת "הנמר הישראלי, מהפכת שוק חופשי", בו כתב: "במדיניות נכונה תוכל ישראל להצטרף תוך 10־15 שנה לרשימת 10 המדינות המובילות בעולם בהכנסה לנפש".

מאז ועד היום עמד נתניהו בראשות הממשלה ויכול היה להגשים את חזונו. החזון לא הוגשם. מקומה של ישראל לפי רמת התוצר לנפש מותאם לכוח קנייה נותר כמעט כפי שהיה ב־2008, קרוב ל־40 בדירוג. למרות שישראל לא נפגעה מהמשבר הפיננסי, קצב הצמיחה הכלכלית שלנו, במונחים של הכנסה ריאלית לנפש, לא היה מהיר במיוחד ולא קידם אותנו לצמרת המדינות העשירות.

אתמול, באספת בחירות לצידו של המועמד שלו לשר האוצר, ח"כ ניר ברקת, חזר נתניהו על אותה ההבטחה: אם רק תהיה ישראל כלכלת שוק חופשי שלוח־רסן, נגיע אל העשירייה הראשונה. מה לעשות, אבל מיחזור הבטחות ישנות כבר לא נראה משכנע.

אין בכך כדי להמעיט מההצלחות של הכלכלה הישראלית: הנתונים שהציג נתניהו ברובם נכונים. בעשור שחלף רמת החיים עלתה, השכר הריאלי עלה, היחס בין החוב הממשלתי לתוצר ירד, אי־השוויון התחיל לרדת, השקעות חוץ זינקו, הצמיחה חילחלה למטה. אך זהו רק הצד הוורוד של המטבע. הצד השני הוא המשבר במערכת הבריאות, הצפיפות יוצאת הדופן בדרכים, שיעורי העוני מהגבוהים במערב שמסרבים להצטמצם, פיגור ניכר ביישום רחב של טכנולוגיות מתקדמות, ומגזר ציבורי מוחלש ומורעב תקציבית.

באותו המעמד הציג ברקת את תוכניתו הכלכלית, המורכבת משני חלקים. האחד גובש יחד עם פרופ' מייקל פורטר, יועץ אמריקאי לעסקים, ועיקרו השקעה מאסיבית של המדינה (כן, המדינה) בהקמת "אשכולות של היי־טק ייחודי" בגליל, בנגב וביהודה ושומרון בשיתוף הרשות הפלסטינית. לא "רפורמות" אלא תוכניות פיתוח רב־שנתיות, שכה חסרו לממשלות נתניהו.

החלק שני בתוכנית ברקת נשמע כמו תעמולת בחירות נטו: הבטחותיו להוריד את מחירי המזון ב"עשרות אחוזים על ידי הורדת מכסים" לא מציאותיות: מדד מחירי המזון כיום נמוך ממה שהיה לפני שש שנים, ואחוז שולי בלבד משוק המזון חייב עדיין במכס. הבטחה דומה ביחס למחירי דירות, בהתבסס על "שיווק מאסיבי של קרקעות המדינה", מעוררת השתאות: הרי שום דבר לא מנע מממשלות הליכוד לשווק קרקעות ולהוריד מחירים בעשור שחלף. הם עלו ב־120%.

נתניהו וברקת נמנעו בעקביות בדבריהם מלהתייחס לגירעון המעיק בתקציב ולהכרח להעלות מיסים כדי לממן את ההשקעות הנדרשות בבריאות, בתחבורה, בהשכלה ובתקשורת. בלעדיהן לא יתחולל השיפור המקווה בפריון העבודה, ולפיכך גם לא סגירת הפערים בינינו לבין צמרת המדינות המפותחות. נתניהו, נזכיר, גנז את ספרו המצוטט: כבר ב־2008 חשש שלא יעמוד בהבטחותיו. אמינות הבטחותיו לא עלתה מאז, היא רק הידרדרה.