כשמדברים עם אסתר עופרים, התחושה החזקה ביותר היא שלווה. אפשר כמעט לדמיין אותה יושבת בביתה שבהמבורג, גרמניה, משקיפה מהחלון על האגם הסמוך לביתה, על נצנוץ קרני השמש החורפיות על המים, ועל אנשים בבגדי ספורט עושים ג'וגינג על השביל שממול. סתם יום של חול. "אני בעצמי יוצאת מדי יום להליכה של שעה על שפת האגם. בכל מזג אוויר", היא מכריזה.
ומה עוד?
"אני נושמת. וחיה. וקוראת, משחקת באייפד, קוראת עיתונים וחושבת על השירים שלי".
כבר עשרות שנים שאחת מכוכבות הזמר הגדולות שיצאו מישראל חיה בחו"ל, ועם זאת מקושרת לשירים הכי ארץ־ישראליים שיש. "ישראל היא כמובן אצלי ובתוכי", היא אומרת. "אני נמצאת בישראל מספר פעמים בשנה, לפעמים להופעות ולפעמים לביקור. אני אוהבת לשבת בתל־אביב ולהסתכל על הים. ים זה מרחקים. זה געגועים למשהו שעוד לא הגענו אליו. ים זה מטפורה לחלומות שלי".
איזה חיבור יש לך היום לארץ, אחרי כל כך הרבה שנים מחוצה לה?
"אני מרגישה שישראל היא בתוכי, ואני לא אהיה לעולם שום דבר אחר, גם אם אני לא מרגישה כמו אחת שמסתובבת בדיזנגוף. ההתנהגות שלי אחרת, השפה שלי זרה, יש ביטויים חדשים בעברית שהיום אני כבר מבינה, שאני לא ממש משם. ואני גם לא ממש מפה. בעצם שנים אני מרגישה שאין לי בית. ועם זאת, העולם הגדול הוא לא כל כך גדול בעצם, ומה זה בית? כמה קירות ורהיטים שאני כבר רוצה להיפטר מהם".
אז מה בכל זאת ישראלי בעינייך?
"פעם אמרו שחומוס ופלאפל זה הכי ישראלי. עכשיו בהמבורג טוענים ששקשוקה זה הכי ישראלי, אבל זה לא נכון. העולם התרבותי זה כמו שקשוקה, זה ערבוב של הכל, וטוב שכך. טוב שאנחנו לוקחים ונותנים ומתערבבים כל הזמן, אחרת לא הייתה אנושות".
שרה סיימון וגרפונקל
בחול המועד פסח עופרים תגיע אלינו, למופע שינעל את פסטיבל "ימי זמר" בחולון ב־16 באפריל. את הבמה היא תחלוק עם יוני רכטר, המשמש כמנהל המוזיקלי שלה בהופעות באירופה ובישראל.
מה תשירי?
"מה שהקהל אוהב לשמוע ומה שאני אוהבת לשיר. אני מניחה שאלה יהיו שירים שהקהל, איך קוראים לזה בארץ, הוותיק, מכיר ואוהב".
היא בת 79, ומודעת לכך שהקהל שלה הלך ו"התוותק" כמוה וכמו השירים שהיא בוחרת לשיר. כששואלים אותה אם לא בא לה לגוון את הרפרטואר, עופרים אומרת שהיא כן מוסיפה מדי פעם שירים בהופעות. רק לאחרונה היא ביצעה לראשונה את השיר היפהפה Scarborough Fair של סיימון וגרפונקל. "זה יצא יפה, אז אולי אשיר את זה גם בחולון".
אם תשאלו אותה, היא מעולם לא בחרה להיות זמרת. בחרו אותה. אחרי עשרות שנים על במות בכל רחבי העולם, אסתר עופרים מרגישה "נבחרת". "תמיד שרתי. מאז שהייתי ילדה. זה היה תפקיד שהוטל עליי, לא יודעת אם מלמעלה או מלמטה", היא אומרת. "אבל עשיתי את זה, וזה הצליח, וההצלחות היו אז די נדירות וגדולות, יחסית למישהי אלמונית שבאה מישראל. בשנת 1962 כבר יצאתי לעולם הגדול".
"העולם הגדול" של אסתר ובן זוגה לחיים ולצמד — אבי עופרים — היה פסטיבל סופוט בפולין, שבו הופיעו השניים ב־1962, ביצעו את השיר "סתיו" ועוררו את סקרנותה של אירופה. "הזמיר מחיפה" קראו לה בגרמניה כשהשניים החלו להופיע בכל רחבי היבשת, קפצו לארצות־הברית, הוציאו את "סינדרלה רוקפלה" שהיה להיט היסטרי והגיע לראש המצעד הבריטי, הופיעו ברויאל אלברט הול בפני המלכה אליזבת, וכיכבו בתוכניות אירוח יוקרתיות. נראה שכל העולם פרש להם שטיח אדום, והמשיך בחיזורים גם אחרי שהשניים התגרשו ואסתר המשיכה בקריירת סולו, כשהיא מדלגת בין ביצועים לשירי־עם איריים, מוזיקה צוענית, שירי קורט וייל, ליאונרד כהן והביטלס. אבי עופרים שממנו התגרשה הלך לעולמו לפני שנתיים. מבעלה השני, פיליפ פון סל, נולד בנה דויד, מוזיקאי שחי כיום בניו־יורק.
השמיים יכולים היו להיות הגבול עבור עופרים, אלמלא היא שמה את הגבול קרוב הרבה יותר. נדמה שהיא מנסה להתרחק מהייעוד, שכפי שהיא עצמה הגדירה "הוטל עליה". ורק הלהט והריגוש שהיא משדרת לעבר הקהל כשהיא עולה על הבמה מגלה שהיא ככל הנראה במקום הנכון ביותר שבו היא אמורה להיות. עם כל זה, היא ממעטת להתראיין, ומסכמת את תקופת הזוהר של הקריירה הבינלאומית שלה ב"עברתי כל מיני סיפורים בחיים" וזהו.
מה יש לך נגד ראיונות?
"מה יש לי בעד? החיים שלי ארוכים, ועברתי המון בחיי, אבל התפקיד שלי, כמו שאני רואה אותו, הוא לבוא אל הקהל ולשיר. פשוט לשיר את השירים שהם אוהבים ושאני אוהבת".
בלי לחנך
השירים שלה, החל מ"היו לילות", דרך "ציוניוני הדרך" ועד "יצאנו אט" ו"לילה לילה", נצרבו בפנתיאון של המוזיקה הישראלית והפכו לנכסי צאן ברזל וחלק מהמורשת התרבותית והמוזיקלית שלנו. אבל לא בטוח שזה מה שאסתר עופרים מאחלת לעצמה.
"אני? מורשת? אין בי שום רצון וצורך כזה. זה לא התפקיד שלי לחנך, אני לא מורה. ואם באיזושהי דרך אני כן מורה — זה לא בכוונה", היא אומרת. "אף פעם לא הנפתי דגלים, זה לא העסק שלי, ולמען האמת התשוקה הזאת להיות נכס צאן ברזל נראית לי די פתטית. 'היו לילות' הוא שיר יפה והוא חלק מהתרבות הישראלית. הוא מספר את תחילת הדרך של ישראל, ולכן לדעתי, היסטורית הוא חשוב, כי זה לא רק חשוב לדעת מי היו החשמונאים. חשוב גם לדעת מי היה מרדכי זעירא. הוא כתב את השיר הזה".
עם כל המוזיקה שפופולרית היום בקרב דור ה־Y ודור ה־Z, את חושבת שיום אחד כבר לא יכירו את "היו לילות" ו"לילה לילה"?
"איך אומרים בארץ — זבש"ם!"
את "הרעות", היא אומרת, היא כבר לא רוצה לשיר בהופעות שלה. "אני לא רוצה שירי מלחמה", היא מסבירה, "אף שרעות כשלעצמה זה דבר טוב, ואהבת לרעך כמוך — זה המוטו שלי בחיים". אבל היא נזהרת שלא לגלוש מפה לשיחה על ישראליות ומיליטנטיות. "אני לא רוצה ללכת לשם".
אז אנחנו חוזרות לדבר על שירים ועל הגיוונים שהיא עושה בהופעות, שמתבטאים פחות ברפרטואר עצמו ויותר בהרכבי הכלים שמלווים אותה ובעיבודים שעושה יוני רכטר. "אני סומכת עליו ותלויה בו לגמרי", היא מכריזה.
רכטר, מצידו, מודה שנפעם ממנה מהרגע הראשון. "בשנת 1977 פגשתי אותה לראשונה, כשבאה לארץ וחיפשה קשרים מוזיקליים חדשים, אחרי שבנתה קריירה ענקית באירופה ובארצות־הברית", הוא מספר. "אני זוכר שמאוד התרשמתי מכך שהשירה שלה הכתיבה לנגנים דינמיקה מסוימת. הם התחברו אליה כבמטה קסם מרגע שהתחילה לשיר ויצרה עולם שקט, מהורהר, לפעמים על גבול המלנכולי. אני מאוד אוהב לעבוד עם אסתר. כשאני מלווה אותה אני מרגיש שאנחנו זורמים יחד בזמן, ולמרות המגבלות שהמוזיקה מכתיבה — אנחנו חופשיים".
