בת 90 פוקחת עין

רגע אחרי יום הולדתה ה־90, שולמית לבנת מבקשת שלא תאחלו לה "עד מאה ועשרים". בדירתה השכורה שבלב רמת־גן, בעודה רוכנת מעל ההליכון, היא מניעה את רעמת שיערה המתולתל, שפעם היה אדמוני כאש, ותוהה: "מי קבע שאריכות חיים היא ברכה?"

מה, את לא שמחה?

"לא", היא מוחה, "הייתי מעדיפה להיות בת 30".

לבנת חולמת לחזור בזמן, אבל כל מי ששומע אותה שרה פשוט נדהם. קשה להאמין שהאישה בעלת קול הפעמונים נמצאת בפתחו של העשור העשירי לחייה. השבוע הופיעה זמרת המחתרות בבית ציוני אמריקה ("250 אנשים ישבו באולם ועוד 50 עמדו בחוץ כי לא נשארו כיסאות") ודיסק משיריה הופק לרגל המאורע, אבל היא הייתה מעדיפה לבטל את החגיגות. "הבנתי שאי־אפשר", היא לוגמת מספל התה שמגישה לה יפה, המטפלת.

למה אי־אפשר לבטל?

"בשנה שעברה מרכז מורשת בגין ציין 20 שנה להיווסדו, והוזמנתי לשיר באמפי שוני. מקום נפלא. היה מלא עד אפס מקום, תזמורת סימפונט רעננה ניגנה, וכשסיימתי לשיר היו תשואות עד לשמיים. המנחה עלה לבמה והכריז 'שולה, אל תדאגי, אני מבטיח שגם את יום הולדתך ה־90 נחגוג בכבוד ובהדר'. אז מי אני שאפריע לו לממש את ההבטחה?"

אף חגיגה לא שימחה אותך?

"מי אמר?" היא כועסת. "נולדתי ב־26 בדצמבר, אבל משפחתי הולכת לפי התאריך העברי וחוגגת לי בערב חנוכה. התכנסנו, כל השבט, באלון מורה, שם גר בני נעם, שחזר בתשובה. אגב, מרגיז אותי כשקוראים לי 'אמא של לימור לבנת'. נכון, אני אמא של לימור, אבל גם נעם הוא פרי בטני והוא בן יקר. הוא בן 60, צעיר מלימור בתשע שנים, והוא נכה קשה מאוד, נפצע בצבא. אמנם לא בקרב, אלא ברשלנות צבאית, אבל יש לו מאה אחוזי נכות וחצי גוף משותק. סליחה, איפה הייתי?"

שולמית לבנת

במסיבת יום ההולדת באלון מורה.

"נכון. כולם באו לשם. יש לי שני ילדים, שישה נכדים, רק שניים מהם מלימור, והיית מאמינה שכבר יש לי 32 נינים? אף אחד לא מאמין, תמיד אמרו לי שאני נראית הרבה יותר צעירה. גם היום אומרים לי את זה, דווקא כי אני מסרבת לצבוע את השיער הג'ינג'י שכבר דהה. 32 נינים זה שבט, הנין הבכור יהיה עוד מעט בר מצווה, ואני מאוד מחוברת אליהם. הם אוהבים אותי כי אני לא מתנהגת כמו סבתא זקנה שיושבת על הספסל".

שכרתם אולם שיכיל את כל השבט?

"לא, בבית של נעם יש קומה שנייה שכבר התרוקנה. ובאלון מורה נהוג שכאשר משפחה נוסעת לסוף שבוע היא משאירה את ביתה לאורחים של השכנים. בבית הכנסת עשו לי אירוע מושקע, אבל לצערי לא יכולתי לשיר שם".

שולמית לבנת והבת לימור

למה?

"שאישה תשיר בבית כנסת?"

אסור לאישה לשיר בבית כנסת באוזני ילדיה, נכדיה וניניה?

"אולי מותר, אבל לא רק הם היו בבית הכנסת, היו הבעלים של נכדותיי ואנשים מהקהילה. אני, בעוונותי, לא שומרת שבת, אבל אני לא מוכנה שיגדירו אותי כחילונית, אני לא חול", היא אומרת. "אני מסורתית. ושם, בבית הכנסת, במקום לשיר שרקתי. זה בסדר, מפני שבשריקה לא מבדילים בין קול של גבר לקול של אישה".

אריק איינשטיין, בעקבותיך

השעה 12 בצהריים, אבל עבור לבנת זה מוקדם נורא ("הייתי ונשארתי חיית לילה. לפני שתיים לפנות בוקר אני אפילו לא מתקרבת לחדר השינה") וגם הניילון שעוטף את הדיסק מרגיז אותה. למה הוא לא נקרע? הדיסק, כמו המופע שלה, נפתח ב"יצאנו אט" של חיים חפר ודוד זהבי, שכבר זכה באינספור ביצועים. "אפילו אריק איינשטיין הקליט אותו", היא מתמרמרת, "ומי לא הקליט אותו? אני! הזמרת הראשונה שביצעה אותו! זה היה בתוכנית הראשונה של הצ'יזבטרון. חיים חפר תפס אותי בבית הקפה 'כסית' שבו ישבו כל הגדולים. אפילו אלתרמן ישב שם, בכבודו ובעצמו".

מה? את ישבת ב"כסית"? לא ליווית שיירות?

"ברור שליוויתי שיירות לירושלים, וגם הייתי אלחוטאית, אבל התחנה שבה שירתִּי הייתה של הפלמ"ח וישבה בתחנה המרכזית הישנה, אז בהפסקות הלכנו ל'כסית'. יום אחד ישבתי שם עם שלושה־ארבעה חבר'ה, ובשולחן אחר ישב אלתרמן ושתה ושתה. פתאום הוא קלט אותי וסימן לי עם האצבע להתקרב. התרגשתי מאוד. אלתרמן מזמין אותי לשבת איתו? עד שהתאוששתי הראש שלו צנח לשולחן מרוב שכרות וכך הפסדתי שיחה עם אלתרמן. חבל. ביום אחר, ב'כסית', הגיע חפר, ניגש אליי ואמר 'החבר'ה אומרים שאת שרה יפה'. חייכתי אליו ואמרתי 'נכון, אבל אני אלחוטאית ומלווה בשיירות'. חפר טען: 'יש לי כרטיס פתוח מיגאל אלון, הוא מרשה לי לקחת את מי שאני רוצה, לא משנה מה תפקידו'. וכך התגלגלתי לצ'יזבטרון. התוכנית הראשונה עוד לא הייתה כתובה, כל אחד עלה ונתן את ה'נומרו' שלו. הכי מצחיק היה שייקה".

לוי?

"מה פתאום, שייקה אופיר. נסענו להופעה באיזה בסיס באוטובוס אזרחי. בדרך שייקה אמר 'כאן זה לא ממוגן' והפחיד את כולם. בהופעה סחפתי את החיילים כששרתי את 'כדור בשר'. מה, את לא מכירה? זה שיר אמריקאי מתקופת השפל, על בחור שנכנס למסעדה ומבקש כדור בשר, אבל נותנים לו פרוסת לחם. כשהוא גומר ומבקש עוד פרוסת לחם אומרים לו שאין, אז הוא כותש את זרועו של המלצר. זה שיר חשוב מאוד בקריירה שלי".

והבחור במסעדה אוכל את זרועו הכתושה של המלצר?

"לא, חביבתי. התיאבון שלו עבר, נגמר".

את הגרסה העברית לשיר הזה כתב נחום אריאלי, "שהיה אחד מאגדות הפלמ"ח. בחור עם כריזמה בלת רגילה. הכרתי אותו בגבעת חיים, כשהגעתי להכשרה. הוא בא להדריך אותנו במשך עשרה ימים וכל הבנות התלהבו ממנו ובמקלחת הן התלחשו 'הוא הביט אליי, הוא צחק אליי', אבל נחום — שלימים נהרג בעלייה לקסטל — בחר דווקא בי. יום אחד התבקשתי להביא אוכל מהמטבח לילדים חולים. הלכתי עם המגש בחורשה די דלילה, נחום בא אליי מאחור ואמר 'אני אזרוק אבן על המגש ואם אפגע את תהיי שלי'. הוא לקח אבן, זרק, פגע, ובמשך שנה היינו חברים. כל הפלמ"ח ידע ששולה הג'ינג'ית ונחום אריאלי הם זוג משמיים. אמנם התראינו לעיתים רחוקות, בגלל המצב, אבל הייתה בינינו אהבה גדולה עם מכתבים שצריך להדפיס אותם בספר".

פוליטיקה זה לא בשבילי

את בעלה, עוזי לבנת, היא פגשה כשהייתה בת 18, ברחוב הרצל בחיפה. "הפלמ"ח העניק לי חופשה מיוחדת כדי לעזור לאמא שלי, שבגיל 42 נכנסה להיריון וילדה את אחותי בכ"ט נובמבר. כשכל עם ישראל יצא לרקוד ברחובות אנחנו חגגנו שמחה אחרת. טיילתי ברחוב עם חברה ומולנו באו שני בחורים גבוהים. כיוון שהכרתי אחד מהם עצרתי לדבר איתו, החבר שלו היה עזריאל וייס, שהתחיל לחזר אחריי. בפעם הראשונה שהזמין אותי לבית קפה עניתי, בתמימותי, שאין לי כסף והוא אמר 'זה בסדר'. אחרי שנה התחתנו במועדון בית החייל על הכרמל, אמא שלי בישלה את כל הכיבוד והתעלפה מרוב תשישות. נקראתי שולמית וייס, עד שאבא של בעלי אמר שכדאי לעברת והציע את השם 'לבנת', שעוד לא היה קיים. בעקבותינו גם הוא עיברת".

בני הזוג עבדו באחוזת ילדים בוויצו ולדבריה "לא היינו משופעים בכסף. לכן נעצרנו אחרי בת ובן. המשכתי להופיע, אבל בעלי, שנפטר לפני חמש שנים, לא כל כך אהב את זה".

כמה דיסקים הקלטת?

"פחות מיפה ירקוני. ובזמני זה לא היה דיסק, אלא תקליט, והיו גם תקליטונים. עכשיו, כשרבים נוהים לזמר העברי, התחילו להעלות כל מיני שירים שכבר שכחתי שהקלטתי".

אבל לא נתת פול גז על הקריירה.

"נכון. אמנם הופעתי עם יפה ירקוני ושושנה דמארי, ותמיד הוזמנתי להדרן ולעוד הדרן, אבל אחרי מלחמת ששת הימים, כשיונתן כרמון שמע אותי בחאן בירושלים, בהופעה לפני תיירים, והזמין אותי להופיע ב'אולימפיה' בפריז, לא הלכתי. היו לי שני ילדים קטנים. יש בי קצת צער על כך. היום אני חושבת שהייתי צריכה יותר לעמוד על שלי".

הקריירה שלך לא נפגעה גם בעקבות החרם שהוטל עלייך בגלל דעותייך הפוליטיות?

"גם. גאולה כהן הייתה חברת נפש שלי ודרכה הגעתי לאידיאולוגיה של אצ"ל ולח"י, שנקראו אז 'הפורשים'. שרתי את השירים שלהם, וברדיו המשיכו להשמיע אותי, אבל באותם ימים, לפני שהייתה טלוויזיה, פרנסת האמנים הייתה תלויה במופעים הגדולים שאורגנו על ידי מרכז התרבות של ההסתדרות ומרכז ההסברה של המדינה. ברגע שהתחלתי לשיר את 'שתי גדות לירדן' הפסיקו להזמין אותי. באתי לשאול ביבר, מהליצנים של הפלמ"ח, ושאלתי למה. התשובה שלו הייתה 'ככה'. אז מה יכולתי לעשות? הלכתי להופיע בבתי חולים. אחרי מלחמת יום כיפור הגעתי לתל השומר, באו כל הפצועים, היו כאלה שגילגלו אותם במיטות, עם האינפוזיות והעמודים, ובסוף התוכנית ניגשה אליי אחות ואמרה 'יש לנו פצוע בבידוד, הוא שמע שאת כאן והוא מבקש שתבואי לשיר לו. נכנסתי לבידוד וראיתי פצוע שהיה כולו לבן, עטוף בתחבושות מכף רגל ועד ראש. שרתי לו, לפי בקשתו, את 'תל אל קאדי'. ואת יודעת מי היה הפצוע? אמנון אברמוביץ'!"

במשך שנים היית פעילה במפלגות הימין. חשבת על פוליטיקה?

"מעולם לא. לא שיש לי משהו נגד פוליטיקה, אבל היא לא מתאימה לאופי שלי. ללימור פוליטיקה מתאימה. בגיל שמונה חודשים היא התחילה לדבר, והמילה הראשונה שיצאה מפיה לא הייתה 'אמא' וגם לא 'אבא', אלא 'את זה'. היא תמיד ידעה מה היא רוצה".

שולמית לבנת והבת לימור

גם היום את שרה את "שתי גדות לירדן"?

"כן. זה שיר יפה. אני גאה מאוד במדינת ישראל. זה לא אומר שאין מה לתקן, גם באמריקה יש מה לתקן, אבל לדעתי היא במצב פנטסטי. התחלנו כמדינה נחשלת והיום אנחנו מעצמה".

למי תצביעי?

"את באמת חושבת שאגלה?"

גם את "כשיבוא שלום" את שרה?

"כן, אבל לא יהיה שלום בישראל. האיסלאם הוא תרבות שמקדשת את המוות. למרות זאת אני תמיד אופטימית מפני שככה נולדתי. זה כמו שלא נולדתי פחדנית. לפעמים שואלים אותי 'את לא פוחדת לישון לבד?' ואני עונה שלא. לפני השינה אני נועלת את הדלת ולילה טוב". •