סיפור עצוב על ספורט הנוער בישראל

בתום המשחק חגגה קבוצה אחת, היא לבשה כחול, והיא טרם הפסידה בליגה השנה. היא מובילה את הטבלה שלא קיימת, הטבלה הדמיונית!

בטופס המשחק, בקבוצה המנצחת היו רשומים 12 שחקנים. 2 נוספים ביצעו את החימום והיו לבושים בבגדי משחק, אך לא עלו למגרש. הרי הניצחון הוא מעל הכל, הוא המטרה הנעלה! אתה לא טוב, אז תשב בצד, תעודד, תתבונן בחבריך משחקים ומנצחים, אולי בעתיד תקבל הזדמנות. מי יודע, יש מצב, לא בטוח, נראה... וכן , המאמן גם ניסה לחרוג מהכללים, ולתת לשחקן מוביל שלו לשחק 3.5 חלקים מהמשחק. כי הלו, ברור שהמטרה הנעלה היא ניצחון במשחק.

כדורסל(צילום: סי די בנק)

אולי רק משפט אחד על הורי הקבוצה המנצחת, הקבוצה ה"אלופה": יושבים על הספסלים ולא מפסיקים להפנות את חרון אפם אל תחומי המגרש בתנועות ידיים זועמות. כמה תסכול כלפי השופט: הרי איך הוא מעז לעשות את מה שהוא עושה? למה לעזאזל הוא שורק רק נגד הקבוצה שלנו? אין לו מושג! אילו צרחות, אילו זעקות, נגד ילד בן 18. איך הוא מעז לעשות כל כך הרבה טעויות, ולגרום במו ידיו לגרום לקבוצתנו המדהימה כמעט להפסיד. הרי אנחנו הכי טובים, בלתי מנוצחים. כשניגשתי למאמן הקבוצה היריבה, לבקש ממנו בנימוס ובכבוד רב, שיפנה להורים בבקשה שיתרכזו בלעודד את השחקנים, הוא הגיב: "ההורים שלנו רק מעודדים, ואף אחד מהם לא מתעסק בשיפוט".

במשחק עצמו התחרו שתי קבוצות שנלחמו יפה האחת בשנייה, לרוב באופן ספורטיבי ומכבד. הקבוצה האלופה התרכזה בלתת את הכדור לשחקן המוביל שלה, שיוביל את ההתקפה וידאג ללכת לסל בכל הזדמנות שרק יש לו. מסירות? לא בבית ספרנו, מיותר, אנחנו רוצים לנצח - הלו, זאת המטרה הנעלה, אם הוא ימסור אנחנו עלולים לאבד את הכדור, אין צורך, השאר יעשו הגנה וישמרו, ובהתקפה הכוכב ייקח את הכדור וילך לסל.

אני כותב בזמן ישיבה על ספסל מחוץ לביתי, יום אחרי המשחק. האוזניות בווליום גבוה, ואני מהרהר בליבי: האם באמת "הפסדנו"? הקבוצה שניסתה והצליחה לשחק יפה יותר; הקבוצה שמסרה יותר בהתקפה; הקבוצה ששיתפה את כל השחקנים, לא משנה מה היא רמתם המקצועית; הקבוצה שנדרשה לא להוריד את הראש אחרי ששיחקה יפה לאורך כל המשחק, ולמרות שהפסידה הלכה לחגוג בסוף המשחק במרכז המגרש; הקבוצה שהורי הילדים שבה מתבקשים לכל אורך הדרך להתרכז בלעודד את השחקנים; הקבוצה שבה המאמן מבטל סל של שחקניו משום שהייתה אי הבנה בין השופט לשחקנים של היריבה.

רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.