"השנה הייתה 2005, הייתי לוחם בגדוד נחשון של חטיבת כפיר. היינו בטולכרם בסיור שגרתי וקיבלנו התרעות על כוונה של מחבלים לבצע פיגוע. הקמנו מחסום ביציאה מהעיר ופיצלנו את הכוח. שני חיילים בתצפית, והמפקד ואני בודקים את הרכבים שיוצאים לשטח ישראל. היינו צריכים לעשות להם בידוק גופני, ואחד מהנוסעים, גבר כבן 30, סירב להוריד את המעיל. פתאום הוא חשף מולנו חגורת נפץ של 30 קילו שהייתה עליו. היה פיצוץ אדיר, המפקד אורי בינמו עף באוויר כמה עשרות מטרים ממני ונהרג במקום. אני עפתי לכיוון השני, בערך חמישה מטרים הצידה.
"הכול מסביב היה מלא עשן, בקושי הצלחתי לראות. בכוחות האחרונים יריתי את כל המחסנית שלי, נפלתי על הראש וחיכיתי לחילוץ. הגוף שלי היה מרוסק, דיממתי בכמויות והרגליים שלי עלו באש. שני הלוחמים ירדו מהתצפית, רצו לכבות את האש מהמדים שלי והזמינו חילוץ. החובשים שהעלו אותי על מסוק לבית החולים אמרו לי כל הזמן: 'אסור שתירדם! אם אתה עוצם עיניים עכשיו, אתה לא מתעורר יותר'. הספקתי להגיד לאחות במיון את השם שלי והמספר האישי ומיד קרסתי. איבדתי הכרה ובמשך שתי דקות הייתי בלי דופק. מת.
"פתאום ראיתי את זירת האירוע לפני הפיצוץ. הגוף שלי שלם ובריא שוכב על הכביש ליד ההאמר, נינוח, בלי אף אדם מסביב. ואני מתחיל לצאת ממנו, רואה את עצמי מתרחק מהגוף, מתחיל לרחף ולעלות למעלה. זאת תחושה מפחידה מאוד, כמו פרידה מעצמך, הגוף נשאר על הכביש ואני עוזב אותו. המכוניות והבתים נראו כמו נקודות, זיהיתי מלמעלה את קלנסווה, טייבה וההתנחלויות מסביב, עד שהכל הפך לקטן מדי. פתאום אני נתקע בענן, זה כאב כמו להיחבט עם הראש בתקרה, אני מנסה להיכנס אליו אבל לא מצליח, הראש נכנס רק עד לצוואר, כשכל הגוף מתחת נשאר תלוי באוויר.
"אני רואה רצפה שעשויה מעננים, ובאופק יש שמיים, כמו מה שרואים מהחלון במטוס. ואז הגיחה דמות ללא תווי פנים, שככל שהתקרבה אליי סינוורה אותי. היא נעמדה כמה סנטימטרים מעל הראש שלי ובקול בס כבד אמרה לי: 'אתה לא שייך לכאן'. הקול הזה בא לי אחר כך בחלומות. הדמות דרכה לי על הראש ודחפה אותי חזרה למטה. ריחפתי חזרה באיטיות, והשיחים, המכוניות והבתים הפכו לברורים. זיהיתי את עצמי שוכב באותה תנוחה וכנראה שהתאחדנו, כי זאת הייתה התמונה האחרונה שראיתי. כל זה נמשך בערך שתי דקות, אבל התעוררתי רק אחרי שלושה ימים של קומה.
"זה הרגיש כמו לקום משינה, ובגלל זה התייחסתי למה שראיתי כסתם חלום ולא סיפרתי עליו לאנשים, רק צחקתי קצת עם הרופאים שמרוב כדורים ומורפיום שדחפו לי פיתחתי הזיות. חצי שנה אחרי הפציעה, בביקור שגרתי אצל רופא, הוא אמר לי שחוויתי מוות קליני, ואז ירד לי האסימון שזה לא סתם חלום, זאת חוויית סף מוות.
"את כל ההתמודדות הנפשית התחלתי שלוש שנים אחרי הפציעה. עד אז לא ניגשתי לפסיכולוג כי זה היה נראה לי לא מספיק חשוב, אבל אחרי כמה פעמים שהתעוררתי באמצע הלילה מסיוט וגיליתי שאני בתוך השתן של עצמי, הבנתי שאני חייב לבדוק את זה. זה היה המקום הכי נמוך בעולם. אמא שלי עשתה כאילו היא לא הרגישה מה קורה. עם אישה לא יכולתי להיות במצב הזה. ראיתי את הסדרה 'בשבילה גיבורים עפים' והרגשתי שמתארים בדיוק את ההתקפים שלי, הייתי מתפוצץ כמו הדמות של תומר קאפון, מפרק את הבית ומתחיל לשבור דברים.
6 צפייה בגלריה
''היתיי מתפוצץ כמו הדמות של תומר קאפון''. מתוך ''בשבילה גיבורים עפים''
(באדיבות יחסי ציבור קשת 12)
"אני לא חופר בקטע הזה שמַתִּי וחזרתי. אני לא אדם מיסטי או תיאולוגי, לא מחפש את המשמעויות. המשפט שאמרו לי בענן, ש'אני לא שייך לכאן'? אני מאמין שהתכוונו לומר שלא סיימתי את העבודה שלי פה, ונשלחתי חזרה כי יש לי עוד כמה דברים לעשות. אני לא סגור בדיוק מה זה, אבל כל יום מחפש".
"זה היה בחודש דצמבר האחרון, הבוקר הכי רגיל בעולם, אולי אפילו רגוע יותר כי התחלתי מאוחר. שמתי את הילדים במסגרות ויצאתי לעבודה, לא היו שום סימנים מקדימים. כשהחניתי את האוטו ליד בית הספר, עליתי על גבעה קטנה בדרך לשער ושם נפלה עליי חולשה פתאומית, עייפות כבדה, כל הכוחות שלי אזלו ברגע אחד והתחלתי לדעוך. התיישבתי על סלע לפני הכניסה לבית הספר במחשבה שאנוח כמה שניות ואז אעלה לשיעור, אבל מתברר ששם פשוט התמוטטתי. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שעמדו מעליי שלושה תלמידי כיתה י"א, אחד מהם הכיר אותי כי אני מלמדת את השכבה שלו וידע שאני בהיריון, בחודש החמישי. זה היה הדבר האחרון שראיתי.
"מורה שהייתה שם אומרת שהתלמידים קראו למורה לספורט שהרחיק את ההמולה סביבי וביצע עיסוי לפני שכוחות מד"א הגיעו. גם אליהם התלמידים התקשרו בעצמם. היא אומרת שכשנתנו לי מכות חשמל צרחתי כמו משוגעת, דיברתי לא ברור, לא הבנתי איפה אני ומה עושים לי, אבל אני לא זוכרת שום דבר מזה. הפלט של הדפיברילטור מראה שאחרי שקיבלתי שלושה שוקים, היה מוות לבבי ורק ברביעי הדופק חזר. סך הכל הייתי שבע דקות ללא דופק.
"התעוררתי על מיטה בטיפול נמרץ בהדסה עין כרם. מרגע שהתעוררתי בחדר הטראומה חשבתי על העובר, שאלתי איפה בעלי והילדים ואז מה עם התינוק. לא שאלתי מה קרה לי, מה איתי, איך אני נראית. הבנתי מה קרה רק כשמנהל מחלקת טיפול נמרץ אמר לי כמה שעות אחרי שהגעתי לבית החולים שעברתי אירוע לבבי, וש'אני רוצה שתביאי לפה את התלמידים שהחיו אותך ככה'. ואז התברר לי שאחד התלמידים עשה לי את ההחייאה הראשונית ביותר, כמו שלימדו אותם בקורס החייאה בבית ספר. אם הוא לא היה שם הייתי מאבדת דקות קריטיות, חוצה את עשר הדקות ללא דופק ויוצאת עם פגיעה מוחית. אני והעובר שלי קיבלנו כמה דקות חשובות של חמצן. הם קראו למורה לספורט שביצע בי עיסויים והחייאה ראשונית עד שהגיעו הצוותים. בימים הבאים גילגלתי בראש את כל הדברים שהם עשו שם כשהם ראו אותי מוטלת על סלע. הם גילו יוזמה, ידעו איך להזעיק את מד"א, לא הסתכלו בפיק ברכיים, לא עמדו וצחקו.
"זה בית ספר של תלמידים שרובם לומדים בכיתות אתגר. ביום־יום אנחנו רואים אותם מקללים, חוטפים עצבים, הולכים מכות אחד עם השני. את לא מצפה מהם לקור רוח, בטח לא שהם אלו שיצילו אותך. חילחלה בי ההבנה שטעיתי כל הזמן הזה כשחשבתי שהם לא מסוגלים.
"אני כל הזמן אומרת לעצמי, 'אל תכניסי את עצמך למקומות האלה של המבוכה. מה שקרה לך רק משדר לתלמידים שגם את אנושית'. אבל זה מביך, כל כך מביך. יום אחרי האירוע הם הגיעו לבקר אותי בטיפול נמרץ, עבדתי על עצמי שעות קודם כדי לשדר שאני בסדר. אבל בדקה שראיתי אותם פרצתי בבכי, לא ידעתי להביע במילים את מה שהרגשתי. זאת תחושה שהם עכשיו חלק מהחיים שלי, אבל איך אומרים דבר כזה בלי להלחיץ? הייתי 12 יום בטיפול נמרץ כי ההיריון סיבך את הכול והצריך בדיקות מיוחדות. בעלי אמר לילדים שאמא חולה בלב אבל תחזור עוד מעט. לא נתנו לעצמנו לחשוב כמה זה דרמטי, הדחקנו את זה. אני עכשיו בחודש שביעי בשמירת היריון, והאסימונים נופלים לאט.
"הנפילה שלי הייתה כשנכנסתי לבדיקת MRI לעובר. המכונה עושה המון רעש אז נותנים לך אוזניות והטכנאית שאלה מה אני רוצה לשמוע. אמרתי לה שתשים משהו של רמי קלינשטיין. היא שמה את השיר 'אנשים טובים', על מלאכים שמתהלכים בינינו על פני האדמה ושולחים לך יד. בתוך המכונה נשטפתי בדמעות, הוצאתי הכול. רק הקרדיולוג הסתכל עליי. לא הייתי צריכה להיות חזקה בשביל אף אחד. חשבתי על איך זה קרה לי. למה? מה עשיתי? קמתי בבוקר ובסך הכל הלכתי לעבודה.
"אני אדם בריא שעלה על האוטו כמו בכל יום, וכמה שעות אחר כך הפכתי לחלשה, פתחו לי את הלב, ההיריון שלי היה בסכנה. אני מנסה לגרש את המחשבות האלה, לקחת את זה למקום של 'את לא יודעת מה יכול לקרות לך, אז תנצלי כל יום', אבל זה לא מספיק. אם פתאום הייתי נעלמת לילדים שלי ולבעלי, ולעצמי? אני בת 29, מורה רק שנתיים ואמא מגיל 22, לא הספקתי הרבה בחיים. לא הייתי בחו"ל חוץ ממשלחת לפולין עם התלמידים. אני לא יכולה שלא לחשוב אם זה קרה לי בגלל סטרס נפשי, האם העבודה הזאת משתלטת עליי, מה שקורה בבית ספר מטריד אותי מדי? אבל אני מסופקת ממה שאני עושה. אז למה?"
"מילדות הייתה לי מחלה של שריר הלב. לפני ארבע שנים, כשהייתי בכיתה ה', בחופשת פסח קמתי בבוקר ואמרתי להורים שאני לא מרגיש טוב. כמה דקות אחרי זה איבדתי את ההכרה לכמה שניות. אבא לקח אותי לקופת חולים ואמרו שאני מיובש, 'תכניס קצת נוזלים'. אמא הכינה לי בבית מרק צח, אבל בפינת האוכל איבדתי שוב את ההכרה. כשחזרנו למרפאה אמרו שאני בקריסת מערכות, הדופק שלי ירד ל־22 וישר העלו אותי על אמבולנס למחלקת טיפול נמרץ בסורוקה. ביציאה מערד ראו במוניטור קו ישר. אומרים שזה היה למשך חמש דקות.
"אני זוכר שנפתח מולי עולם יפה שלא הייתי בו אף פעם. גינה מלאה בפרחים בכל הצבעים ומכל סוג, עם אור לבן בוהק שמגיע מלמעלה, ואני הולך שם בביטחון. היו כמה מדרגות שירדתי בהן ולידן עמדה דמות של רבי, גדול ממני. זיהיתי אותו כרבי מלובביץ'. אנחנו חב"דניקים אז ההורים שלנו דיברו איתנו על הרבי מלובביץ' הרבה כילדים ויש תמונה גדולה שלו בבית שלנו. ראיתי את הפנים שלו זורחות מולי והוא מניח לי יד על הכתף ואומר לי: 'שלום דב, הכול יהיה בסדר איתך'. הרגשתי את החום של כף היד שלו, הוא הרגיע אותי. הייתי שם ואז התעוררתי, וראיתי בבת אחת את התקרה של האמבולנס. חזרתי לחיים.
"אמא שלי אומרת שנתנו לי מכות חשמל ולא הגבתי אליהן, וכשהפרמדיק בא למושב האחורי באמבולנס לומר לה שהם ניסו הכול אבל לא מצליחים להחזיר אותי, ופתאום שמעו אותי בוכה. התחלתי לצעוק, 'אמא, את פה? איפה הכיפה שלי?'. הפרמדיק מיהר אליי ואמר, 'לפני כמה דקות היית בגן עדן, איך חזרת כל כך מהר?' הם היו בהלם.
"בבית אומרים על המוות הקליני שעברתי: 'אלוהים לקח, ואלוהים נתן חזרה'. מבחינתי זה לא חלום ולא הזיה, אלא התגלות. אנחנו אנשים מאמינים וככה אנחנו מתייחסים לזה היום בבית. הראשונה שסיפרתי לה הייתה אמא שלי והיא חשבה שאני מדמיין. אמרה לי, 'שלום דב, אתה תחת השפעת תרופות, אתה הוזה'. אחרי שבוע, כשחזרתי על זה מילה במילה, היא האמינה לי.
"הייתי מאושפז חודש בשניידר וכשבאו החברים מבית הספר לבקר אותי שם, הם התחילו לשאול שאלות: 'איפה הוא נמצא?' 'איך נראה המקום הזה?' בפורים בשנה שעברה השתילו לי לב חדש, שהוא תרומת איברים של ילד בן תשע מרהט שנהרג בתאונת דרכים. קראו לו מוחמד ולא פגשנו אף פעם את ההורים שלו. הודיעו לנו על זה תוך שלושה שבועות ובאתי לניתוח כשאני מחופש לפרמדיק של מד"א. אני עדיין לא ממש בריא, לוקח 40 כדורים ביום שאני לא זוכר מה כל אחד עושה. יש מדללי דם, משהו לכליות, קורטיזון שמנפח לי את הפנים, עוד משהו שאמא נותנת לי עם מיץ. ומצד שני, התחילו חיים חדשים שבהם אני יכול לשחק כדורגל 20 דקות שלמות, אחרי שמכיתה א' הייתי יושב בצד. אני לא אומר לעצמי שאני ילד מיוחד, כי כשאתה חושב ככה על עצמך אתה מאמין שמגיע לך לקבל כל מה שאתה רוצה. שזה כיף, אבל לא נכון".
"יצאתי להביא משהו מהסופר־פארם ולקנות גלידה בלילה, הליכה של עשר דקות מהבית, ומיהרתי קצת שהגלידה לא תימס. כשהגעתי הביתה הרגשתי עייפות, התיישבתי על הכורסה והראש הפך לכבד. איבדתי תחושה ביד, חום הגוף טיפס וירדו ממני טיפות של זיעה קרה. הורדתי את החולצה ולא עניין אותי מי לידי, הייתי חייבת אוויר. העיניים התגלגלו ולא הצלחתי לייצב את המבט. אמא שלי ואחי היו שם, הספקתי לומר לאמא שלי שאני מאבדת שליטה בסוגרים, שיוצא לי, היא הביאה מהר שמיכה וכיסתה אותי. אין לי רקע לבבי אבל חליתי בלוקמיה ב־2016 וקיבלתי השתלת מח עצם מאחותי.
"בעקבות זה יש לי תופעת לוואי של עור צלקתי ומכווץ. ההתכווצות של העור נכנסה פנימה לתוך העורקים וזה גרם למה שחוויתי, פרפור חדרים. בבת אחת הפסקתי לראות, לשמוע, להרגיש, כמו שהולכים לישון ומתנתקים מהסביבה. נזלתי על הכורסה כמו ארטיק, המחשבה האחרונה שלי הייתה שאני מתעלפת, לא שאני עומדת למות. ראיתי שחור עד שנעלמתי ואז לא ראיתי כלום.
"הפעם הבאה שהתעוררתי הייתה בחדר הטראומה. היו שם אולי תשעה רופאים. את שומעת אותם מדברים עלייך, אומרים: 'יש פה בחורה צעירה בת 32, חוותה דום לב וקיבלה מכת חשמל', וישר אני מבינה שזאת אני. אמרתי, 'או־מיי־גאד, מה קרה כאן כשנרדמתי?' אמא שלי ואחי אומרים שהם ראו את הפרמדיק מחוויר ומבין שזה עניין של כמה דקות קריטיות אם הדופק והנשימה יחזרו. לפי הדו"ח הייתי בלי דופק ארבע דקות.
"בבית חולים לא סיפרו לי בשבוע הראשון שזה מה שבאמת קרה, ראו שאני בלחץ מההשתלה של הדפיברילטור ורק כשעברתי אותה הם התחילו טיפה לשחרר. ד"ר שוורץ מהמחלקה באיכילוב בא ואמר לי שזה היה אירוע קטלני. רק אז הבנתי שהייתי בצד השני. זה הרגע שגם הבנתי מה המשפחה שלי עברה. ההדחקה עוזרת לי, אני מעדיפה את הכותרת 'פרפור חדרים' מ'מוות קליני'. לעבור דבר כזה בגילי ה־30 זה הלם, ועוד אחרי שניצחת סרטן, זה אבסורד ענק. נלחמת במלחמה הכי גדולה וניצחת, והשאריות של תופעות לוואי זה מה שמאיים על החיים שלך בסוף?"
ואיך זה שהמחלה הארורה הלכה ושוב את סובלת בבתי חולים?
"אחרי שעברתי את האירוע חזרתי לגור אצל ההורים וזה אומר הכול. אני צריכה עכשיו עזרה אפילו בלהתקלח, אמא שלי נכנסת להשגיח כדי שאם יקרה משהו לא נבזבז זמן. אני מסדירה נשימה אחרי שאני מדברת, בשביל לקום מהרכב אני מקבלת יד. בתקופה של האשפוז נפגשתי עם מישהי שעושה דמיון מודרך והילינג. היא לימדה אותי שכשאני נמצאת במקומות מפחידים אני יכולה לנייד את עצמי בעזרת המחשבה, למקומות שהיה לי בהם טוב. בחדר הניתוח דמיינתי טיול שעשיתי לפני כמה חודשים עם האחייניות שלי בתאילנד, דקות שלמות התרכזתי בערסל. התחלתי לקחת ציפרלקס כדי שיכסה את הכול. במקום שתגיעי לתהומות ותחפרי בזה, את מקבלת תמונה מרוככת ופרקטית, עוברת לשאול את עצמך, 'איך מתמודדים עם התנאים הקיימים', במקום, 'למה קיבלתי עונש כזה?'
"החיים הרומנטיים שלי קפאו, הפסקתי לצאת לדייטים. כשעוד נהגתי הייתי עם תו נכה שקיבלתי בגלל הסרטן, והיו לי המון מחשבות סביב איפה לחנות, מה יקרה אם הוא ילווה אותי לאוטו ויראה? אני לא כל כך יכולה לשתות אלכוהול בגלל הכדורים, ואם הוא ייקח אותי לשבת בפארק, אני לא יכולה לשבת בישיבה המזרחית הרגילה בגלל בעיות בפרקים. רק התחלת לצאת עם הבן אדם וכבר תגידי לו 'תן לי יד' כשאת רוצה לקום, כאילו את בת מאה? וכמה לחשוף? לספר על הסרטן? על האירוע הלבבי? שעות לפני דייטים הייתי מתעסקת בהסתרה.
"עכשיו אחרי האירוע הלבבי, אני מבינה שזה Too soon בשבילי לחזור לעולם הזה. אבל אני כבר בת 32, הייתי אמורה להיות נשואה עם ילד, שניים. אירוע כזה הוא לא משהו שבן אדם אמור לחוות באמצע החיים. כשהבנתי שאני מחוץ למרוץ הרגשתי שאני חייבת שייצא לי משהו מכל זה והוצאתי שני ספרי ילדים. אני לא מפחדת שזה יקרה לי שוב כמו שאני מפחדת לחשוב על העתיד. מרשה לעצמי גג לדמיין חצי שנה קדימה, אבל הכי נוח זה שבועיים. עד החתונה של ההוא, עד החג הבא, עד יום הולדת 33".
"זה היה לפני ארבע וחצי שנים ואני לא זוכרת כלום מהלילה ההוא. גם היומיים לפני שזה קרה נמחקו לי. הלכתי לישון כמו בכל לילה, לצד בעלי, כשבשעה שלוש הוא שמע מהכיוון שלי נשימות לא ברורות, חרחור מעורב בבכי שהעירו אותו משינה חזקה. לא הגבתי לשום דבר שאמר. מללטף את הלחי הוא עבר לסתירות, בדק לי דופק וראה שאין. הוא רופא משפחה במקצועו, צוחק שיצא לו לעשות כמה החייאות, אבל אף פעם לא במיטה שלו ובפיג'מה. הוא הפך את הגוף שלי על הגב וצעק לשתי הבנות שישנו למעלה שיתעוררו ויזמינו אמבולנס. בינתיים, במשך שמונה דקות, הוא ניסה להנשים ולהחיות אותי לגמרי לבד. כשהם הגיעו הוא חשב שזהו.
"הפרמדיקים אמרו לו לשבת בסלון ולקרוא תהילים ובינתיים נתנו לי מכות חשמל והזריקו אדרנלין. במכת החשמל הרביעית הם כמעט הרימו ידיים, אבל אז נתנו את החמישית והדופק חזר. רק אחרי 40 דקות, כשאני מחוסרת הכרה אבל נושמת, לקחו אותי לבית החולים. עם צינורות מים קרים הקפיאו את הגוף שלי ל־32 מעלות, כדי שהאיברים יהיו כמה שפחות פעילים וככה יוכלו למשוך זמן. 24 שעות עברו, הגוף חומם, הדופק יציב אבל אני לא מתעוררת ואף אחד לא מבין מה קורה.
"16 יום הייתי מחוסרת הכרה בטיפול נמרץ עד שביום ה־17 בעלי מתקרב למיטה שלי ופותח בקבוק קולה, מתחיל לברך שהכול נהיה בדברו, ושם לב שאני מזיזה את השפתיים ואומרת, 'אמן'. התחילו לבדוק איך אני מגיבה לעוד שאלות. אחותי שרה לי את 'ארץ חמדת אבות' ופתאום השלמתי את השורה הבאה. לא האמינו שאצא מזה בלי נזק מוחי משמעותי. זיהיתי את הילדים שלי אבל התבלבלתי בשמות, הכרתי את החיים שעזבתי אבל לא ידעתי לקרוא שעון או ללכת. התודעה הייתה מעורפלת, אבל את בעלי זיהיתי מהרגע שפתחתי עיניים. כשסיפרו לי שכבר הייתי בעולם הבא, שאלתי אותו מה היית עושה עם כל הספרים שלי? ואיפה תיכננת לקבור אותי? שאלו אותי כל הזמן איך נראה העולם הבא אבל מבחינתי זאת הייתה שינה ארוכה שלא ראיתי בה כלום.
"חזרתי לבית שלי אחרי כמעט שלושה חודשים בטיפול נמרץ ושיקום בבית לוינשטיין. פתחתי את הארונות במטבח ואמרתי, 'כל הסירים והמחבתות האלה שלי?' הארון עם כל הבגדים, מי בחר אותם? הילדים מספרים שהייתי אומרת שנים שאין לי מה ללבוש ופתאום בכל שמלה ששכבה לי שנים בארון התאהבתי. הבנתי שעם כל הכבוד לי, המשפחה שלי עברה כאן וואחד טלטלה, הם בטראומה. עשו תורנויות כדי להשגיח עליי, שתי הבנות הרווקות עזבו את העבודה והפכו לבעלות הבית שלי. חזרתי כמו שבר כלי והן ניקו, ובישלו וסידרו הכול. התפקידים התהפכו. זה כואב יותר לחשוב על זה עכשיו כשאני מפוכחת. הייתי עסוקה רק בלשרוד ולא באיזו אמא אני.
"החיים קרו לי ולא שאלו אותי איך. הניקיונות והבישולים פשוט חלפו לידי, לא הייתי במצב. קודם הייתי זאת שמרימה ארוחת שישי ומארחת את כולם, פתאום אני חוזרת מהשיקום רק לסופי שבוע, מגיעה לשולחן מוכן ובמקום להחמיא על מה שבישלתי מתלהבים אם הכנסתי משהו לפה. באתי לשם כמו אורחת, רק מדליקה את הנרות. הגוף מונע ממך להיות הג'דעית שהיית, והמוח שלך לא בסדר. כשניסיתי קצת לעזור בשבועות הראשונים, שמתי על הפלטה של שבת קופסה מפלסטיק, לא מבינה מה הבעיה. היה לא קל לקחת את המושכות חזרה אליי, וקצת מתח סביב העניין הזה, עד כמה מצפים ממני לחזור מהר? הן בחורות צעירות שצריך לשחרר חזרה לחיים שלהן, ומצד שני אי־אפשר למתוח את הגבולות של הגוף. אם את צריכה לנוח, את חייבת לנוח.
"במהלך השיקום עלו לי פחדים. מה מבטיח לי שזה לא יקרה שוב? היום אחרי ארבע שנים אני במקום שהפחדים הפכו לתובנות, וההתמודדות הפכה ליצירה - הרמנו מופע שבו אני מספרת מה למדתי מכל זה, ומשולבים בו שירים ששרו לי בקומה. אני אומרת תודה שחזרתי למצב נורמלי. החזירו לי את השרביט שלי כאמא, כאישה, כאדם. תפסתי אומץ לומר לאנשים מה אני חושבת, התנקיתי מ'לא נעים, כן נעים', ומצד שני הלב שלי נותן היום כל מה שהוא יכול לתת. פעם כשהיו מבקשים ממנו משהו הייתי מתלבטת, 'בא לי' או 'לא בא לי'. עכשיו אין דבר כזה. לא נשארתי כאן סתם".
"אנשים נעשים ציניים כשאתה מספר להם שהיית בעולם הבא. שואלים אותך, 'ראית אורות? שמעת קולות? איך נראית המנהרה?' אבל שום דבר שחוויתי לא דומה למה שחושבים. בקיץ האחרון הרגשתי תוך כדי נהיגה כאבים בחזה ובגלל ששבוע קודם עברתי צנתור, ידעתי שזה דבר שמצדיק להפסיק לנהוג. ביקשתי מאשתי שהייתה לידי שתתחלף איתי כדי שאוכל להתקשר למד"א, עצרנו בצומת ושם כבר לא היה לי אוויר. תוך דקות הגיע אליי פרמדיק שנתן לי שתי מכות חשמל.
"ראיתי תמונה מסרט תנ"כי. התפאורה הייתה כמו בסרט 'עשרת הדיברות' של ססיל בלאנט דה־מיל שראיתי כילד קטן. ראיתי מולי את הדימוי, 'בני ישראל יצאו ממצרים', מתעורר לחיים ואת הפסוק, 'מרכבת פרעה וחילו ירה בים', הופך לאמיתי. מאות מרכבות עם סוסים, שעליהן הצטופפו אנשים, דהרו ברעש אדיר ובהמולה. האוזניים התפוצצו לי, צלילים חזקים של תופים אפריקאים הרעידו לי את הגוף. כולם ברחו, לא יודע לאן.
"הרגשתי חלק מההמון, זה היה רועש וחזק מדי, גדול מהחיים. בבית החולים כל אחות או מצנתר שהגיעו אליי שאלו אותי מה ראיתי. אמרתי שלא ראיתי שום דבר, רציתי לשמור את זה לעצמי. אני מדבר על זה עכשיו בפעם השנייה בחיי, הראשונה הייתה כשסיפרתי לאשתי והיא קצת צחקה. זה קרה לפני חצי שנה ומאז עברתי שינוי אדיר. קודם כל דבר מסביב היה מפריע לי. הייתי נוהג שעות כל יום ומתנדב של 'שומרי הדרך', מצלם כל אחד שמשתולל בדרכים ומעלה לאפליקציה, מקווה שיעבירו למשטרה וידפקו לו דו"ח. ההתמסרות שלי לעניין הזה הייתה טוטאלית, היום אני כבר לא מעורב בזה רגשית ולא מזיז לי שחותכים אותי. הפסקתי לנסות לחנך.
"אני בן אדם שהבין שאין לו שליטה על החיים שלו, אז על אחרים? גם על הילדים שלי אני כבר לא לוחץ, לא שואל למה אתה לא לומד ולמה אתה לא מתקדם בעבודה. עברתי להיות זה שמסתכל על הדברים מהצד. קודם הייתי מאוד אגרסיבי, משיג דברים דרך זה שדרשתי אותם מעצמי ומאחרים, החמלה הייתה חסרה לי. הפחד מהמוות לא הרפה ממני בחודשיים הראשונים, פחדתי שלא אקום מחר בבוקר, שאיעלם שוב. ידעתי שאף אחד לא מבטיח לך כלום, אבל מה שעברתי עירער אותי ברמה הכי עמוקה שיש. מאז אני מטופל בתרופה ציפרלקס שמאזנת אותי, ומדבר קבוע עם פסיכולוגית.
"השתילו לי בבית החזה גם קוצב וגם דפיברילטור וזה עוזר לי להרגיש מוגן מהמוות המיידי. אחוזים בודדים ממי שהיה במצב שלי הצליח לצאת מהמצב הזה כמו שאני יצאתי. את מבינה כמה מזל היה לי?
"ירדתי 25 קילו בחצי השנה האחרונה ואסור לי לאכול מזון עם מלח. התחלתי להכין בעצמי את כל מה שאני אוכל. אין יותר לאכול במסעדה כל יום. אוכל שורשים, עוף וירקות שבוחר אחד־אחד ב’ניצת הדובדבן’ ובשוק התקווה. כן, התחלתי ללכת למקומות כאלה. לפני האירוע הלבבי חזרתי לזוגיות עם אשתי לשעבר, יש לנו ילדים גדולים וגם הפרידה שלנו לפני עשור הייתה מאוד רגועה. בימים קשים היא תמיד הייתה המקום הכי אינטימי ופרטי לחלוק איתו את מה שאני עובר.
"יש לפניי עוד בדיקות וכנראה שגם ניתוחים, והיא מחזיקה לי את היד. הידיעה שאם היא לא הייתה שם לקחת ממני את ההגה אז אולי לא הייתי מספיק להזעיק עזרה והיום כבר לא בין החיים, היא עוצמתית. הייתי עם הרבה בחורות, בצעירותי חייתי בארצות־הברית והכסף שלי הפך אותי לפלייבוי. אבל אז הגיעה נורית ובגיל 34 עזבתי הכול וחזרתי לישראל כדי להקים איתה משפחה. החיים מזמנים לך בת זוג ואתה בונה איתה אמון ואינטימיות. קשר שיש בו אמון כמו אצלנו, הוא לא עוד אלטרנטיבה - הוא הדבר האמיתי. וכשאתה מבין שהחיים שלך יכולים להסתיים ברגע, אתה בוחר בדבר האמיתי".
פורסם לראשונה: 08:26, 13.03.20
