הקורונה נכנסת בין טראמפ לשמרנים
הרעיון של סגר וחבילות חילוץ כלכליות מוציא את התנועה השמרנית משלוותה, וזה יכול לעלות לטראמפ בבחירות. האם יעדיף להקשיב לה במקום לארגון הבריאות?
לפני שבוע בדיוק כתב רון פול, חבר בית הנבחרים האמריקני לשעבר, מאמר דעה על משבר הקורונה. ימים ספורים קודם לכן זנח הנשיא טראמפ את הטון הנינוח והמבטל שנקט בנוגע לנגיף עד אז, הכריז על מצב חירום, קרא לבידוד חברתי – והחל לקדם תוכניות לסיוע כלכלי לאזרחים. פול, שנחשב לזקן השבט של התנועה הליברטריאנית בארה"ב, סלד מהכיוון שאליו פנה הממשל, ונימק זאת בכתב.
הבחירות לנשיאות 2020 – עוד פרשנויות:
"ממשלות אוהבות משברים", טען פול בפתח דבריו, "כי כשאנשים פוחדים הם נעשים נכונים יותר לוותר על החירויות שלהם לטובת ההבטחה שהממשלה תדאג להם". בהמשך דבריו יצא פול, רופא בהכשרתו, נגד הקריאה של הממשל לאזרחים להתבודד ולשמור על מרחק זה מזה: "בגין מה (עלינו להתבודד)? בגין נגיף שהרג עד כה פחות מ-5,000 אנשים ברחבי העולם ופחות מ-100 בארה"ב?".
את דבריו סיכם פול בקריאת ההשכמה הבאה: "אנשים צריכים לשאול את עצמם אם 'מגפת' הקורונה (המירכאות במקור) עשויה להיות הונאה אחת גדולה, שהסכנות הטמונות בה מנופחות בכוונת מכוון על-ידי אלו שבכוונתם להרוויח, כלכלית או פוליטית, מהבהלה שהיא מייצרת".
אתמול (יום א'), פחות משבוע אחרי פרסום המאמר הזה, הודיעה לשכתו של הסנאטור מקנטקי ראנד פול, בנו של רון פול, כי הסנאטור נדבק בווירוס הקורונה וכי הוא שוהה כעת בבידוד.
בטרם אובחן הספיק פול הבן להתנגד לחבילת הסיוע בסך 8 מיליארד דולר שעליה סיכמו שתי המפלגות. חבילת הסיוע הזו נועדה בראש ובראשונה לתגבר את מערך בדיקות הקורונה ברמת המדינות ולסייע לפיתוח חיסון עתידי. יומיים לפני קבלת האבחון שלו, פול אף פרסם בעצמו מאמר דעה בעיתון The Hill, ובו התריע מפני התערבות ממשלתית מאסיבית בכלכלה שתוביל לתפיחת החוב הלאומי.
מאמרי האב והבן לבית משפחת פול מצביעים על שתי נקודות המתח בין ממשל טראמפ לבין התנועה השמרנית בארה"ב בכל הנוגע לניהול משבר הקורונה: האחת נוגעת לאמונה של השמרנים בחירויות הפרט ולזעזוע שלהם מההגבלות על אורחות החיים וחופש התנועה של האזרחים; השנייה, שעניינה שמרנות כלכלית, היא התנגדות השמרנים למחשבה שאזרחים פרטיים צריכים לממן בכספי המיסים שלהם פעולה ציבורית קולקטיבית בהיקפים חסרי תקדים.
מחלתו של פול הבן היא תזכורת מהדהדת לכך שאף אחד, לרבות מי שמתנגד למדיניות מרחיקת לכת, אינו חסין לנגיף. הווירוס, כך מתברר, לא עוצר לבדוק אם לגוף המארח יש ספרים של קארל מרקס או של איין ראנד על המדף.
עד עכשיו זה השתלם
אי אפשר להסביר את הפוליטיקה האמריקנית ב-60 השנים האחרונות מבלי להתייחס להשפעתה של התנועה השמרנית. האידיאולוגיה הזו, אשר דוגלת בלמדנות ובהעמקה, סיפקה לציבוריות האמריקנית ענקים בתחומי הכלכלה (כמו מילטון פרידמן ואלן גרינספן), המשפט (ויליאם רנקוויסט ואנטונין סקאליה) וההגות הפוליטית (ויליאם באקלי ואירווינג קריסטול).
תורתם של השמרנים, על קצה המזלג, קוראת לצמצום מעורבותה של המדינה בחיי האזרחים, להימנעות מהעלאת מיסים ולקיצוץ תוכניות רווחה ותשלומי העברה. בכל הנוגע לממשל האמריקני עצמו, השמרנים נוטים לתמוך בהאצלת סמכויות של הממשל הפדרלי לידי המדינות, ככלי למניעת ריכוזיות כלכלית ואזרחית בידי אליטות פוליטיות.
עלייתו של טראמפ ב-2016 הייתה נקודת מפנה בכל הנוגע להשפעתה של התנועה השמרנית על האומה. מחד, המפלגה הרפובליקנית, שעמה מזוהים השמרנים, שלטה כעת בכל שדרות השלטון: הנשיאות, הסנאט, בית הנבחרים (עד לבחירות האמצע ב-2018) ובית המשפט העליון. במהלך שנות כהונתו מינה טראמפ שופטים שמרנים רבים לערכאות משפטיות שונות, ביטל רגולציות באופן חסר תקדים והביא לקיצוץ מס החברות הגדול בהיסטוריה של ארה"ב.
מאידך, השתלטות טראמפ על המפלגה הרפובליקנית הייתה גם סממן להיחלשות השפעתה של התנועה השמרנית. סלידתו של הנשיא מסחר חופשי וניסיונותיו להכתיב לחברות אמריקניות כיצד לנהוג אינן מגיעות מסֵפר המתכונים של התנועה. ההימנעות שלו מלאמץ רפורמות רחבות-היקף בתוכניות הרווחה (זולת רפורמת הבריאות של אובמה, שאותה ניסה לבטל אך נכשל) מלמדת שהשמרנים אינם צפויים לסיים את כהונתו הראשונה של טראמפ מרוצים במיוחד.
גם ברמה ההצהרתית, טראמפ בפירוש איננו נושא הלפיד של התנועה השמרנית. הרטוריקה שלו, אשר כובשת לבבות בכל רחבי אמריקה הכפרית, מסמנת הרבה מאוד אויבים: התקשורת, האליטה הליברלית והמהגרים. גם הדיפ-סטייט – הפקידים הבכירים ששואפים לכאורה לחתור תחת טראמפ – נמצאת תחת מתקפה מתמדת מצדו. אבל המדינה עצמה, כמוסד מִמשלי וכרעיון פוליטי, אינה מושא למתקפותיו. בניגוד לרייגן, אצל טראמפ הממשלה היא לא בהכרח הבעיה, ולפעמים היא אפילו פתרון לא רע.
ובכל זאת, השמרנים הולכים איתו. הם מנסים לרסן את חוסר הנכונות שלו לתת ליד הנעלמה לעשות את שלה, וכאשר הוא מחליט להכניס את היד לכיס הציבורי כדי לקדם את האג'נדה הפרטית שלו (למשל בניית החומה בגבול מקסיקו) – הם שואפים למזער נזקים. את נאומיהם הם מתבלים בציטוטים שלו והם מרעיפים בָּהם שבחים עליו, בתקווה לשכנע אותו לשתף איתם פעולה, ובמקרים רבים הם מצליחים. זה לא המצב האידיאלי מבחינתם, אבל בחשבון הכולל זה השתלם להם. עד עכשיו.
אל תגידו לי לאן ללכת
המגזין "קומנטרי" הוא אחד מכתבי העת הוותיקים והמוערכים ביותר של התנועה השמרנית בארה"ב. בשבוע החולף, לנוכח עליית המדרגה בהתמודדות עם משבר הקורונה בארה"ב, החליט צוות המגזין להפיק את הפודקסט שלו אחת ליום במקום אחת לשבוע, בשל העניין הרב ושפע הזמן שהנחיות הבידוד מייצרות.
ג'ון פודהורץ, העורך הראשי של המגזין ומנחה הפודקסט, סיפר ביום חמישי כי לקח באותו יום את בנו הצעיר לגן השעשועים הסמוך לביתו. "אני מצטער, אני יודע שאסור לי לצאת החוצה על פי ההנחיות החדשות, אבל אנחנו עדיין לא בסגר", אמר פודהורץ. הטון שבו נאמרו המילים "אסור לי" (I’m not allowed to) היה מלא בוז, והסאבטקסט היה ברור: עם כל הכבוד, חברים, עד שאין סגר, אתם לא תגידו לי לאן ללכת.
בהמשך שטח פודהורץ תסריט שלדעתו לא ניתן להוציא מכלל אפשרות: "אם הבידוד יימשך עוד כמה חודשים, אנשים עשויים להשתגע. הם עלולים לומר לעצמם שהתרופה (הבידוד) לא מצדיקה את המחלה (הקורונה). תובנה זו עשויה להביא לנסיגה באמון הציבור במוסדות. אנשים יחליטו שהם לא מקשיבים יותר לממשל ויתחילו לאגור נשק ומזון ולהימנע מלציית לכללי התנועה ומלשלם מיסים". את דבריו של פודהורץ חיזק הפרשן נואה רוטמן: "שלושה שבועות זה הכי הרבה שהציבור האמריקני יחזיק מעמד לפני שימרוד בהנחיות".
עוד על פוליטיקה אמריקנית בבלוג על פילים וחמורים / יפתח דיין
בכלי תקשורת שמרניים נוספים הפרשנות הולכת אפילו רחוק יותר. במגזין "הפדרליסט", שאותו עורך בן דומנק, חתנו של המועמד הרפובליקני לנשיאות לשעבר ג'ון מקיין, כתב הפובליציסט ג'ונתן אשבק מאמר דעה תחת הכותרת "האם בידוד חברתי מציל חיים או הורס אותם?". בגוף המאמר כתב אשבק: "זה מרגיש חסר רגישות לדבר על העלויות, על השאלה אם עדיף לאומה לתת לכמה מאות אנשים למות. יחד עם זאת, אין זה חסר רגישות להתמודד עם המציאות, וסירוב לדון בשאלה אם התגובה הנוכחית מביאה עמה נזק גדול יותר זו פחדנות".
תנו לי 15 יום
ניכר כי התנועה השמרנית מתחלחלת מהקונצנזוס המתגבש בין ארגון הבריאות העולמי, הקורא לשַטח את עקומת ההתפשטות של המגפה באמצעות סְגָרִים, לבין הכלכלנים הקוראים להשקעה כלכלית ממשלתית רחבת-היקף שתסייע לציבור לצלוח את התקופה. לדידם של השמרנים, תחושת הקבס הזו אינה רק נחלתם, ובמוקדם או במאוחר חלקים נרחבים בעם יזכירו לטראמפ שחירויות הפרט שלהם אינן נתונות למרותו לזמן בלתי מוגבל.
בכל הנוגע לפן הכלכלי, כרגע הציבור נראה מוכן ואפילו להוט לחבילת סיוע נדיבה. מרבית חברי הקונגרס הרפובליקנים שכחו לפתע את התנגדותם לחבילת הסיוע שהעביר אובמה ב-2009 בצל המשבר הפיננסי, ותומכים כעת בהעברות כספים ישירות לציבור. בכל הנוגע להגבלות על חופש הפרט, הסיפור נעשה מורכב יותר. ארה"ב נמצאת רק בתחילתו של שלב הסגרים החלקיים והמלאים, אבל טראמפ מביע כבר עכשיו חשש מהתסכול שהשמרנים מבטאים כעת ושהציבור עשוי לחוש ככל שהמדיניות תימשך.
"אסור לנו להניח לתרופה להיות גרועה יותר מהבעיה עצמה", צייץ היום טראמפ בטוויטר. "אחרי שיעברו 15 הימים הקרובים, אקבל החלטה בנוגע לכיוון שאליו אנחנו הולכים". ציוץ נשיאותי זה עשוי להיות הרמז לנטישה אפשרית של המלצות ארגון הבריאות העולמי.
בנובמבר הקרוב ייערכו הבחירות לנשיאות ארה"ב, וטראמפ יודע שעתידו הפוליטי עלול להיות מוכרע על שברי אחוזים של מצביעים, ושהוא אינו יכול לאבד אף מרכיב ממרכיבי הקואליציה הצרה שלו. השאלה הגדולה היא כמה יקר יהיה מהלך כזה במונחים של חיי אדם ועומס על מערכת הבריאות, והאם טראמפ מפנים את ההשלכות האפשריות.
