שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לפני מאה שנה היא חקרה את האורגזמה שלה, אז למה לא שמעתם עליה?

    מארי בונפרטה לא הייתה רק פסיכואנליטיקאית ותלמידתו של פרויד, היא גם הייתה חוקרת מיניות חלוצית שבחנה את האורגזמה הנשית בזמנים בהם לאיש לא היה אכפת אם האישה נהנית במיטה

    פסל של אישה (צילום: Shutterstock)
    (צילום: Shutterstock)

    השם מארי בונפרטה כנראה שאינו אומר לכן דבר, ואם צלילו נשמע מוכר הרי זאת רק הודות לייחוס המשפחתי של מארי, כנכדתו של אחיו הצעיר של נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת, ודודתו של פיליפ, נסיך בריטניה. מארי בונפרטה הייתה תיאורטיקנית פסיכואנליטיקאית, תלמידתו של זיגמונד פרויד, ומי שהצילה אותו וכ-200 יהודים נוספים מאוחר יותר מהנאצים.

     

    אולם הישג אחד שלה נמחק כמעט כליל מספרי ההיסטוריה. היא הייתה חלוצה בחקר המיניות הנשית, ועסקה בנושא שהיווה בתחילת המאה ה-20 טאבו של ממש – האורגזמה הנשית. התגלית המרכזית שלה נמוגה יחד איתה, ובאזכורים המעטים שלה זכתה לקיתונות של בוז. רק מאה שנים מאוחר יותר, בתחילת המאה הנוכחית, היא זכתה להכרה והערכה מחודשת ע"י הממסד המדעי.

     

    מארי, או 'מימי' כפי שקראו לה בני משפחתה, נולדה ב-1882 לנסיך רולנד בונפרטה, שירד מנכסיו בסוף המאה ה-19, ולמארי-פליקס בלאן, שבבעלות משפחתה היתה מרבית מונקו ומשם ירשה מארי את הונה. אך המזל לא האיר פנים למארי בונפרטה. אימה נפטרה מעט לאחר לידתה והיא גודלה ע"י סבתה שסגרה אותה בבית ולא התרועעה עם העולם שבחוץ. כבר כילדה היא סבלה מביעותי לילה, פחד ממחלות וחרדה כפייתית. ובעקבותיהם, כבר מגיל קטן היא החלה לבצע פסיכואנליזה עצמית.

     

    בבגרותה נישאה מארי בנישואי שידוך לנסיך ג'ורג', נסיך יוון ודנמרק. בזכות נישואים אלה החלה לעסוק בחקר המיניות, או ליתר דיוק – בזכות מה שלא היה בהם. מספרים שהנסיך ג'ורג', הגם שניחן במעלות רבות, לא סיפק את צרכיה המיניים של מארי בשל היותו הומוסקסואל. בצר לה, דאגה מארי להחזיק שורה ארוכה של מאהבים מתחלפים, כשראש ממשלת צרפת דאז היה אחד מהם. ברם, בונפרטה הייתה מודאגת. על אף שנהנתה להשתובב עם מאהביה, היא לא הצליחה להגיע עימם לפורקן.

     

    לא חדירה? לא נחשב

    השיח המיני של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה מאוד שונה מתקופתנו אנו. יחסי המין קוימו בתנוחה המיסיונרית, והגם שמארי הצליחה להגיע לאורגזמה באמצעות גירוי עצמי של הדגדגן, היא לא הייתה מסוגלת להגיע לפסגה הנחשקת במהלך קיום יחסי המין, כלומר באמצעות חדירה בלבד. כתוצאה, ובהתאם לקטגוריות הרפואיות ששלטו בכיפה באותה תקופה, מארי החשיבה את עצמה כ'פריג'ידית'. היא חשבה זאת מאחר שעל פי תבניות החשיבה המקובלות והאופן שבו נתפסה המיניות דאז, אורגזמה שלא הגיעה כתוצאה מחדירה, לא באמת נחשבת.

     

    מצוקתה של מארי לא זכתה למענה. לאחר הכל, מדובר בתקופה שבה איש לא דיבר או דיברה על האורגזמה הנשית, ולא ניתנה כל חשיבות לשאלה האם נשים נהנות מיחסי המין. הימים עברו ומצוקתה של מארי הפכה לאובססיה אישית שהביאה אותה להחלטה להקדיש את עצמה לחקר המיניות הנשית. השערתה היתה שהדגדגן שלה נמצא רחוק מידי מהווגינה, ועל כן היא אינה זוכה לגירוי דגדגני בעת החדירה. כאישה יסודית, היא גמרה אומר לחקור נשים אחרות על מנת להבין אם מיקום הדגדגן שלה הינו בגדר הנורמה או שמא חריג, וכן לבדוק אם הגעה לאורגזמה בזמן חדירה היה קשה גם לנשים אחרות בעלות מבנה דומה שלה.

     

    לצורך כך חקרה בונפרטה 243 נשים, מחקר שכלל את מדידת איברי המין שלהן, ובאופן ספציפי את המרחק בין הנרתיק לבין הדגדגן. בנוסף, היא שוחחה עם הנשים הללו ותחקרה אותן לגבי תדירות האורגזמות שלהן במהלך החדירה. הממצאים הובילו אותה למסקנה כי אכן המרחק בין הנרתיק לדגדגן הוא שאחראי לבעיה של נשים רבות להגיע לאורגזמה מחדירה בלבד.

     

    בונפרטה מצאה שהמרחק בין הנרתיק לדגדגן השפיע על תדירות האורגזמות שחוו הנחקרות שלה במהלך החדירה. נשים בעלות מרחק של פחות מ-2.5 סנטימטרים בין הנרתיק לדגדגן נהנו מתדירות גבוהה יותר של אורגזמות בעת חדירה, בעוד שנשים עם מרחק הגבוה מ-2.5 סנטימטרים התקשו להגיע לפורקן. ב-1924 פרסמה בונפרטה את תוצאות מחקרה בכתב עת מדעי, תחת שם העט A.E.Narjani.

     

    ממצאי המחקר היו יכולים להוביל את בונפרטה להסקה בדבר חשיבות האורגזמה הדגדגנית עבור האישה, להכרה כי הבעיה אינה נעוצה במבנה האנטומי של האישה אלא בשיח המיניות – שממשיג אורגזמה במונחים המתאימים לאנטומיה הגברית (כלומר, באמצעות חדירה), ולשינוי תפיסת העונג כך שיכלול את נקודת המבט הנשית. אולם זה לא קרה, והאשם המרכזי לכך הוא זיגמונד פרויד.

     

    למגינת ליבה של מארי, התברר שהיא השתייכה לקבוצה השנייה של הנחקרות. המרחק אצלה עלה על 2.5 סנטימטרים. לפיכך היא יצרה קשר עם פרויד על מנת למצוא פתרון לבעייתה. ב-1925 היא החלה סדרת טיפולים אינטנסיבית על ספת הטיפולים של פרויד, שכללה שעתיים של טיפול פסיכואנליטי מידי יום. במהירה התיידדו השניים, ופרויד הפך ממטפלה של בונפרטה לחברה הטוב ולמנטור שלה.

     

    מארי הוקסמה מהפסיכואנליזה, ולא זאת בלבד שהייתה תלמידתו של פרויד אלא אף לקחה על עצמה להיות הפטרונית שלו. היא עזרה לו לקדם את עבודתו בפריז, תרגמה את עבודותיו לצרפתית והקימה את המכון הצרפתי לפסיכואנליזה בעזרת קשריה וכספה. בסופו של דבר, היא אף הפכה לפסיכואנליטיקאית בעצמה.

     

    פרויד, יותר מכל חוקר שהיה לפניו ובא אחריו, השפיע על תפיסות מיזוגיניות כלפי המיניות הנשית. בתיאוריה הפאלית שלו, הגבר הוא סובייקט ואילו האישה נמדדת ביחס אליו. הפין הגברי מהווה נורמה, ומאחר שלאישה אין פין (כלומר היא "מסורסת" וסובלת מקנאת הפין, במונחיו של פרויד), הנשיות מייצגת את הריק והאישה מונעת ע"י החסר. בתיאוריה של פרויד, תשוקתה של האישה היא אל הפאלוס. היא חסרת תשוקה משלה.

     

    בנוסף, ראה פרויד את האורגזמה הדגדגנית כנחותה יותר, כביטוי ילדותי שאמור לפנות את מקומו למערכת הנרתיקית של האישה הבוגרת. כך, בהינתן השתייכותה של מארי בונפרטה לאסכולה הפרוידיאנית והיותה תלמידתו של פרויד, אין פלא כי היא גילתה אובססיביות כלפי המודל הפאלי וניסתה להגיע לאורגזמה באמצעות איבר המין הזכרי.

    זיגמונד פרויד. ראה נשים כמסורסות וסובלות מקנאת פין ()
    זיגמונד פרויד. ראה נשים כמסורסות וסובלות מקנאת פין
     

    על אף שחוקרות רבות היו מסתפקות במחקר תיאורטי, בונפרטה החליטה להעמיד את גופה לטובת המחקר, ולפתור את בעיית ה"פריג'ידיות" שלה באמצעות יישום ממצאי מחקרה. שנתיים לאחר היכרותה עם פרויד היא עברה ניתוח ניסיוני שבו הותק מקומו של הדגדגן שלה, וזאת על ידי חיתוך הדגדגן ותפירתו למקומו החדש בקרבת הנרתיק. לצערה, הניתוח כשל. לא זאת בלבד שמרבית הדגדגן חבוי מתחת לעור, כך שהזזת חלקו החיצוני הינה חסרת טעם, אלא שגם הצלקות שנוצרו סביב הדגדגן הפחיתו את התחושה. כמובן שאישה כמו מארי לא תרים ידיים כה בקלות. היא עברה ניתוח נוסף, אך גם הוא, כמו הראשון, לא נשא פרי.

     

    מבחן הזמן

    באופן לא מפתיע, רעיונותיה של בונפרטה נדחו על ידי הפמיניסטיות של שנות ה-60 שעסקו בחקר המיניות הנשית. ניסיונה להחיל על נשים את תפיסותיו המיזוגיניות של פרויד, מיצב אותה כאייקון אנטי פמיניסטי. לא סתם היא נעדרת כמעט לחלוטין מההיסטוריה של הפמיניזם. עם זאת, אסור לשכוח שהתיאוריה של בונפרטה שייכת לעולם רעיונות אחר משלנו, וכאשר מתבוננים בה באופן תלוי קונטקסט, ניתן לראות אותה באור אחר. בתוך שיח שבו לעונג המיני הנשי אין כל מקום, ואורגזמה נשית נתפסת כנושא שאינו ראוי למחקר, עצם הדיבור והחקירה של העונג הנשי ודרכי השגתו היה לא פחות מפורץ דרך.

     

    מאה שנים לאחר מחקרה של בונפרטה הוא זכה לעדנה מחודשת, שכן מסתבר שהוא עמד במבחן הזמן. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות איששו את מסקנותיה שככל שהמרחק בין הדגדגן לנרתיק קטן יותר, כך לאישה קל יותר להגיע לאורגזמה בזמן חדירה. את הגושפנקא הסופית היא קיבלה ב-2011, כאשר מחקר שנערך במרכז קינזי המוערך למיניות אנושית, הסתמך על נתוני המחקר שהיא ביצעה כמעט מאה שנה לפני כן. אך את הממצאים, יש לקוות, נשכיל ליישם בכיוון ההפוך מבונפרטה, לכיוון של מתן לגיטימציה לאורגזמה הדגדגנית, ובעיקר למקום שבו מיניות נשית נחקרת, נתפסת ומדוברת מתוך ודרך נקודת המבט הנשית.

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים