השבוע ראיתי את התוכנית "האח הגדול", בה נמצאים מספר אנשים כבתוך בועה, מנותקים עכשיו לגמרי ממה שקורה בארץ ישראל ובעולם. והם שרים שם ורבים, ומשחקים וצוחקים וצועקים, במנותק לגמרי מן המשבר העולמי שבמציאות. מין שעשוע טלוויזיוני כזה. בחדשות הערב ראיתי את ההמשך הישיר של התוכנית המצחיקה הזאת, כשקבוצת אנשים אחרת, אבל נבחרת, מתעלמת לגמרי מן הנעשה בארץ ובעולם, והם רבים ומתעקשים וצועקים ונאבקים ממש כמו בתוכנית הריאליטי המרוחקת מן העולם האמיתי.
אשר לתוכנית הריאליטי הבידורית של "האח הגדול", ממש לא אכפת לי מה קורה שם, מי ינצח ומי לא. לכל היותר אני יכול לעבור תחנה ושלום על ישראל.
לעומת זאת, בתוכנית "האח הגדול" הפוליטית, מאוד אכפת לי. כי מדובר בחיים שלי ובחיי ילדיי ונכדיי, ואין לי שום תחנה אחרת לעבור אליה כדי לברוח מהם, וממש לא "שלום על ישראל", ובא לי לצעוק לכולם שם למעלה, ימין ושמאל, למעלה, למטה, בצדדים ומה שביניהם: "הלו, להתעורר, נמאסתם!"
כל המצלמות כבו כבר, הקהל התפזר כדי להתבודד בביתו מאימי מגפה שלא חזינו כמותה מימי הביניים. הצלחתם להמאיס את עצמכם על הקהל שלכם, שלא יודע מה יילד יום ואיך ייראה המחר אחרי המארה הנוראה הזאת עם הכתר השחור שלה, בה אחרי כל כך הרבה מתים בעולם עדיין לא זיהו את מהלכיו של הנגיף המטורף והתזזיתי הזה.
וכל החדשות מדברות רק על כמה רע עוד יהיה, ואנחנו גם בעוצר, גם במצור, גם בבידוד, מבוהלים מהגרף העולה שפרץ לעולמנו — ואתם חיים בבועת הריאליטי כאילו אין מחר. כן תשבו, לא תשבו, כן מסכימים, לא מסכימים.
וכשמזכירים בשולי החדשות הנוראות את שמכם, אנחנו כבר לא זוכרים מי אתם בעצם, ולמה אתם, ובאיזה עניין. וחשוב שתדעו בבועה בה אתם שרויים שמיליוני ישראלים צועקים לכם היום: די!!!
