"תחושת בטן" אנחנו אוהבים לכנות אותה. אומרים לעצמנו לסמוך עליה, אבל עדיין משייכים אותה לעולם הלא רציונלי. אינטואיציה. נחמדה להורות, אולי לזוגיות, ופחות בנושאים כלכליים למשל. אבל למה?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בניגוד ליחסי הציבור שלה, מחקרים מראים כי האינטואיציה דווקא לא מגיעה מהבטן. מאחוריה עומדים מנגנונים מוחיים וקוגניטיביים שמשקללים את הניסיון והידע שלנו, ואפילו מערבים חשיבה סטטיסטית. זה עדיין לא אומר שאפשר לסמוך עליה לגמרי, אבל היא רחוקה משייכות לעולם התחושות לבדו.
מה זו בכלל אינטואיציה? במדע יש ויכוח לא קטן לגבי ההגדרה שלה. בספר "אינטואיציה ותובנה – שני צדדים של אותו מטבע", החוקרים זאנדר, אולינגר וולץ טוענים כי הרוב מסכימים על כך שמדובר בתהליך המבוסס על ניסיון, שהתוצאה שלו היא נטייה לתחושה שמקורה בקול פנימי. זה לא שלאינטואיציה אין תהליך מחשבתי שהיא מתבססת עליו, אלא שפשוט רובנו לא מודעים אליו. אבל אם נתאמץ - נוכל להביא למודע חלקים מאותו תהליך מחשבתי.
"זה קורה לפעמים במצבים שבהם צריכים להחליט בין כמה אפשרויות, לא יודעים מה יותר נכון, אבל יש תחושה שכן קיימת תשובה נכונה, אנחנו רק לא יודעים לחשב אותה", מסביר פרופ' מריוס אושר, חוקר תהליכים של קבלת החלטות בבתי הספר למדעי הפסיכולוגיה ולמדעי המוח באוניברסיטת תל אביב.
אושר נותן כדוגמה את המצב של זיהוי שקר: "אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה עלינו להכריע אם האדם שעומד מולנו אומר אמת או שקר. אין בידינו את הסממנים שנותנים לנו אינפורמציה אבחונית מתי מישהו אומר אמת או שקר, אבל זה לא אומר שאין לנו אינטואיציות לגבי זה, שמבוססות על מקרים שקרו לנו. למעשה, פיתחנו עם הזמן והניסיון איזשהו פילטר, שאין לנו גישה לכל התכונות שלו, אבל הוא קיים איפשהו במערכת התפיסתית שלנו - והוא יכול לתת לנו פלט שאומר לנו: 'הבנאדם הזה שקרן'".
בניסויים שערך מצא פרופ' אושר כי בין היתר נשענת האינטואיציה על ממוצע משוקלל. באחד הניסויים ביקש מהמשתתפים להכריע איזה מועמד מתוך שניים הכי מתאים לעבודה מסוימת. המשתתפים בניסוי קיבלו מראש טבלה שאומרת להם מהי החשיבות של כל תכונה בקבלה לעבודה הספציפית הזו. לאחר מכן הראו להם חמש תכונות של כל מועמד למשך שלוש שניות בלבד, והם היו צריכים להכריע בין השניים. התשובות היו מוכנות מראש אצל החוקרים, שעשו מבעוד מועד חישוב מדוקדק של הממוצע המשוקלל עבור כל מועמד. באופן מפתיע, ב-80%-90% מהמקרים הנבדקים הגיעו להחלטה הנכונה תוך שלוש שניות.
אינטואיציה כזו היא סוג של "עיבוד הוליסטי". למה הכוונה? אנחנו מסוגלים לקחת קבוצה די גדולה של פריטים, ומבלי לחשב באופן מדוקדק, לחלץ ממנה תכונה סטטיסטית אחת שמאפיינת את הקבוצה, כמו ממוצע, סכום או סטיית תקן.
"בניסויים אחרים נתנו לאנשים גם סדרות של מספרים בכל מיני מקצבים: משני מספרים בשנייה ועד עשרה מספרים בשנייה. גילינו שאנשים מסוגלים לראות סדרה מהירה של מספרים ולחלץ את הממוצע שלה בדיוק גבוה", מספר אושר.
זה עובד גם עם פרצופים אנושיים. בניסוי אחר הראה החוקר לנבדקים סדרה של פרצופים שעברו בגרפיקה ממוחשבת שינוי הדרגתי משמח לעצוב. הוא סיפר להם שמדובר באדם שחזר מחופשה, ושכל פרצוף מתאר יום אחד בחופשה שלו. המשתתפים בניסוי היו צריכים להעריך איך הייתה החופשה שלו בסך הכול. ברור שבמצב כזה, של סדרות ארוכות המוצגות לפרק זמן קצר, אין לנו יכולת לבצע חישוב מדוקדק של ממוצע, ועדיין המשתתפים הגיעו לשיעור דיוק גבוה בחיזוי הממוצעים.
"ברור שאם הייתי מראה את האינפורמציה הזאת על דף נייר ונותן למשתתפים זמן לחשוב כשהכול מולם, זה לא היה עיבוד אינטואיטיבי אלא עיבוד של חשיבה שקולה", מסביר אושר. "אבל אם נותנים אינפורמציה די מהר ואין זמן לחזור עליה, אין זמן לחשב, אז בסופו של דבר אנחנו עושים עיבוד אינטואיטיבי – כי אי אפשר להחזיק הכול בראש, לשמור את זה, לחזור על זה ולעשות השוואות".
אם אינטואיציה מבוססת על סוג של חשיבה סטטיסטית לא מודעת – האם אפשר לסמוך עליה?
"המקום שבו אפשר לסמוך עליה זה בדרך כלל כשהאינטואיציה מבוססת על איזשהו ניסיון. יש מחקרים שבדקו אנשים במטלות של ניבוי – למשל: מי ינצח בבחירות? מי ינצח במשחק כדורגל? מה יהיה מזג האוויר מחר? במקרים כאלה יכולת הניבוי יכולה להיות מבוססת אינטואיציה בגלל שיש לנו ניסיון קודם עם התחום הזה - כבר ראינו מערכות בחירות בעבר, כבר היה לנו הרבה ניסיון עם מזג אוויר, כבר ראינו המון משחקי כדורגל. כשאינטואיציה מבוססת על ניסיון קודם, היא יכולה לקחת הרבה אינפורמציה ולסכם אותה, להוציא מתוכה את התכונות הסטטיסטיות המרכזיות".
אז היית ממליץ למפקד שיש לו ידע אסטרטגי וטקטי רב, וראה הרבה זירות קרב, לצאת למלחמה על סמך אינטואיציה?
"אני חושב שממילא הם משתמשים באינטואיציה, מה שכן יש מקום זה להתייעצות. לא הייתי אומר שכדאי שהוא יחליט אינטואיטיבית ופשוט ילך על זה. צריך לחשוב עוד, לתכנן, לדבר עם עוד אנשים וכמובן, אחרי שבדקת ושקלת, יש מקום לישון על זה כדי לתת לדברים להתגבש".
מחקרים מצאו שגם שופטים, רופאים, אחיות ושחקני שחמט משתמשים באינטואיציה בסיטואציות מורכבות תחת לחץ, במיוחד כשאין תנאים לחשיבה רציונלית-אנליטית. במקרים שבהם לבעל המקצוע היה ניסיון רב עם הבעיה שמנגד, האינטואיציה גם הובילה לתוצאות טובות.
פרופ' הרברט סיימון, חתן פרס נובל, טען שהבינה המלאכותית יכולה ליצור מודלים לאינטואיציה, השראה ותובנה. סיימון עשה את המחקרים שלו על שחקני שחמט, והראה עד כמה הניסיון משחק תפקיד חשוב באינטואיציה. במחקריו בדק את ההבדל בין שחקנים מתחילים למומחים, ואחד הדברים שגילה הוא שמומחים בשחמט מסוגלים לקחת מספר גדול של סימנים במצב מסוים ולשלוף מהזיכרון מידע לגבי מה לעשות כשכל אחד מהסימנים האלה מופיע. אותם שחקנים בדרך כלל יגבשו השערה לגבי מהו המהלך הטוב ביותר תוך חמש שניות, ובארבעה מתוך חמישה מקרים - זה גם המהלך שבסופו של דבר יוציאו אל הפועל. כשהם צריכים לפעול תוך זמן קצר, היכולת הזו עוזרת להם לשמור על רמת מומחיות גבוהה.
אל תוך הקוקטייל של האינטואטציה משתרבבים לא רק נתונים אלא גם עמדות, אמונות ורגשות, שיכולים ליצור גם הטיות. "אם ניקח למשל שוב את עולם הכדורגל, ונגיד שאני צריך לחזות מי ינצח במשחק. אם אני בעד קבוצה מסוימת, במקום להסתכל בצורה אובייקטיבית על נתוני המשחק, אני כבר מסתכל עם נטייה מסוימת, ואז גם הניבוי שלי עלול להיות מוטה", מסביר פרופ' אושר.
עם זאת, עירוב של רגשות לא בהכרח מוביל אותנו להחלטה גרועה. חוקר בשם אנטוניו דמסיו חקר אנשים שנפגעו באזור קליפת המוח הקדם-מצחית, שמעל ארובות העיניים שלנו. הוא מצא שיכולת החשיבה שלהם לא נפגעה, והם עדיין היו מסוגלים לערוך חישובים מתמטיים. לעומת זאת, יכולת ההבעה הרגשית של אותם פציינטים הייתה פגועה. הם התאפיינו ברגש שטוח, היו אדישים ונראה שהכול עובר מעליהם. בנוסף, דמסיו מצא כי גם יכולת קבלת ההחלטות שלהם נפגעה. הוא שיער שהעניין אינו מקרי וכי יש קשר בין רגשות להחלטות, כך שבלי המערכת שמעבדת רגשות אנחנו מאבדים חלק חשוב מהיכולת לקבל החלטות טובות. בעקבות הניסויים האלו הציע דמסיו שאותו אזור קדם-מצחי, שבו מתבצע גם עיבוד של קלטים רגשיים מעומק המוח, קשור לאינטואיציה.
"אז יכול להיות שכשאנחנו נמצאים בסיטואציה של חשיבה אינטואיטיבית, כמו למשל זו של זיהוי שקר, התגובה היא רגשית", מסביר אושר. "אנחנו מרגישים איזשהו חוסר נוחות, זה יכול לבוא לידי ביטוי כתחושת בטן. זה לא אומר שלא היה שם גם תהליך מחשבתי - הוא פשוט היה לא מודע".
חוקרים מעריכים כי הרבה מאוד מהעבודה המנטלית בעת קבלת החלטות היא לא מודעת. אנחנו קוראים לזה אינטואיציה, בעוד אי שם מעבר להרי החושך של החשיבה, נעשה אותו שקלול שאנחנו פשוט לא מודעים אליו, וגם לא מייחסים לו משקל כשאנחנו מסבירים את ההחלטה שעשינו. לכן אנחנו קוראים לזה "תחושת בטן" - יש גירוי ואז מרגישים משהו. החתיכה החסרה היא שאנחנו לא מודעים לתהליך שנעשה ביניהם - לא לשקלול, לא לקונפליקטים, אנחנו אפילו לא מרגישים את הקושי הכרוך לעיתים בקבלת החלטה כשים של שיקולים מציף אותנו. האינטואיציה פשוט צצה.
זה מרגיש קל, ופה אנחנו מתחילים להתבלבל. אם זה נשלף לנו כל כך חד "מהבטן" – זה כנראה נכון וצריך לסמוך על זה. זו הקרקע שעליה צומחת עוד סוג של אינטואיציה – כזו שמבוססת על קיצורי חשיבה.
בעולם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית קוראים לזה היוריסטיקה. מספר השיפוטים וההחלטות שאדם צריך לעשות כל רגע הוא אסטרונומי. עם על כל החלטה נתחיל לחשוב בדקדוק, נחשב אותה סטטיסטית, נעשה תהליך לוגי מפורט וסדור - סביר שחיינו ייתקעו ולא נצליח לתפקד. אז מה עושים? קיצורי חשיבה. מקבלים החלטות שלא לפי תהליכים שקולים וסדורים. התוצאה לא אופטימלית, אבל לפחות מיידית.
"כולנו משתמשים בהיוריסטיקות", אומר אושר. "לפעמים קוראים להיוריסטיקות האלו חשיבה אינטואיטיבית. זה סוג אחד של אינטואיציה – במקום לעשות חישוב של ממוצע משוקלל. ברוב המקרים זה יהיה בסדר, אבל לפעמים זה יטעה אותנו וייתן לנו תשובה לא נכונה".
כחוקר קבלת החלטות הוא מציג את הדוגמה של קבלת מועמד לעבודה: "אני צריך להכריע בין מועמדים. לכל מועמד יש ציונים לפי ממדים שונים: אינטליגנציה, מוטיבציה, יצירתיות ועוד. במקרה כזה הדבר האופטימלי הוא לעשות איזשהו ממוצע משוקלל – לתת משקל לכל ממד לפי החשיבות שלו ולשקלל. אבל היוריסטיקה היא דרך לפשט את הבעיה, למשל: להסתכל רק על הממד הכי חשוב. אני לוקח את הממד הכי חשוב ומזניח את שאר האינפורמציה, ולפיו אני מחליט שמועמד A עדיף. זה עושה את החיים קלים, ויכול להיות הרבה פעמים שזה גם ייתן החלטה סבירה, מכיוון שהיא מסתמכת על הממד החשוב ביותר. אבל יהיו גם מקרים שהשימוש בהיוריסטיקה ייתן תשובה פחות טובה. אם המועמד הראשון הוא טוב בממד הזה אבל הוא גרוע בשאר הממדים, אז אולי לא כדאי לקחת אותו".
עוד דוגמה להיוריסטיקה היא קישור בין מוכרות לנכונות. ככל שמשהו מוכר יותר, כך אנחנו מאמינים שהוא גם נכון יותר. תחשבו על דברים שקורים מאז ומתמיד בארגון שלכם – התשובה "אבל זה תמיד היה ככה" מבטאת בתוכה הנחה שמה שהיה תמיד הוא גם מה שנכון. על זה נשען גם עולם הפרסומות – ככל שיפמפמו לנו יותר אותו סלוגן, הסיכוי שהמוח שלנו יהפוך את המוכר גם לנכון עולה. האינטואיציה שלנו היא שמשהו טוב לא כי בהכרח הוא טוב, אלא כי הוא פשוט יותר מוכר לנו.
האם חשיבה רציונלית ואינטואיטיבית הם שני קווים שלעולם לא ייפגשו? פחות משהיינו רוצים להאמין. לא פעם אנחנו עושים שיפוטים אינטואיטיביים, ואז מחפשים להם הצדקות רציונליות במציאות. זה יכול לקרות למשל במכרז – אתה לא רוצה לאפשר חשיבה אינטואיטיבית בהחלטה, אז אתה בונה מדדים מסודרים, קובע מה המשקל של כל אחד מהם ומשקלל אותם בצורה חשבונית. אתה לא רוצה להסתמך על השקלול בראש, שזה מה שעושה האינטואיציה, כי כאמור הוא יכול לתת משקל יתר לגורם מסוים על פני אחרים. אבל לא פעם האינטואיציה מובילה בבחירת המועמד, ואחר כך משדכים לה גם את מדדי הרציונל.
תיאוריית שתי המערכות טוענת שגם אם אנחנו מחברים בין התוצאות שלהן, עדיין מדובר בשתי מערכות שמתפקדות בנפרד - אינטואיציה לחוד וחשיבה רציונלית לחוד. "לא כולם מקבלים את ההבחנה הזאת", אומר אושר. "שתי המערכות האלה בדרך כלל באות עם כל מיני אפיונים: אומרים שהמערכת האינטואיטיבית היא גם אפקטיבית (רגשית), יותר מהירה. לעומת זאת מערכת החשיבה הרציונלית, האנליטית, היא יותר איטית, היא סדרתית, היא עובדת לפי דבר אחר דבר. אבל בטוח שזה סוג של פישוט. בסופו של דבר יש איזה רצף ויש אינטראקציה. אפילו אם ברמה מסוימת ישנם שני סוגי החשיבה האלה, יכול להיות עיבוד של חשיבה אנליטית שמקבל בכל זאת קלט אינטואיטיבי, ולהיפך".
אז מה עדיף? ללכת עם החשיבה האינטואיטיבית, לדבוק בחשיבה הרציונלית או פשוט להאמין שהן שלובות זו בזו ולא חייבים לבחור? לאלברט איינשטיין היה מסר ברור בנושא: "אינטואיציה היא מתנה קדושה, וחשיבה רציונלית היא עבד נאמן. אנחנו יצרנו חברה שמוקירה כבוד למשרת וזונחת את המתנה".
