שתף קטע נבחר

הבלייזר מת - יחי הבלייזר: מה גבר צריך לעשות לפני שהוא מת

בצל המגיפה, גיליון הפרינט האחרון שלנו הגיע לחנויות ואנחנו ממשיכים בכל הכוח כאן בדיגיטל. לצד השטויות הרגילות תמצאו בו פרויקט יומרני עם כל הדברים שכדאי שתספיקו היום, כי מחר נמות וכל זה... מה למשל? להקים מגזין גברים, להיחשף באמת ולהכיר את עצמכם

להקים מגזין גברים | ליאור נעמן

 

באוגוסט 2001, לפני קצת פחות מ־19 שנה, דן תדמור ואני הקמנו את בלייזר. המגזין ההוא לא הזכיר בכלום את בלייזר של היום: על השער היה ביל קלינטון, בפנים היו מדורים כמו זוגיות ואבהות, הטאץ' העיצובי היו שני פסים שחורים עבים בצד כל עמוד, והדבר הכי מצחיק בו היה מדור בדיחות שסבא שלי נזרק מהגן בגללן. שנתיים אחר כך שחררנו קצת את הרסן, והתחלנו לענות בצורה משעשעת למכתבי קוראים. עברו עוד כמה חודשים, ואז הפסקנו לחשוב מה יעניין אתכם והתחלנו לחשוב מה מעניין אותנו. אז גם התחיל הכיף.

מאז, התגובה שתמיד הכי אהבתי הייתה "אני לא מאמין שהאידיוטים האלה עשו את זה", והאידיוטים האלה עשו את זה שוב ושוב ושוב, ותמיד מתחת לפנס, שזאת החכמה הגדולה באמת. מדורת ההבלים שהצתנו משכה כמה מהכותבים הכי טובים בארץ, ותאמינו לי שזה לא היה בגלל הכסף הגדול. ההצלחה הביאה איתה גם האשמות בשוביניזם, אבל אף פעם לא לקחנו את זה קשה. הבדיחה תמיד הייתה עלינו: תומר קמרלינג, שהיה אז הסגן שלי ונשאר אחד העורכים הכי טובים בארץ, אמר פעם בריאיון שבלייזר נעשה בקריצת עין שרק עיוור לא יבחין בה. וכן, היו גם לא מעט עיוורים מסביב. הם הביאו אותי לקרוא לבלייזר הכוסברה של המגזינים: או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו. זה מקום טוב להיות בו. 

באותן שנים קראתי הרבה מגזינים אמריקאיים, ויותר מכולם הושפעתי מ־Esquire המופלא, שפרסם כמה מהטקסטים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם: לא במגזין, בכלל (גגלו Frank Sinatra has a cold, בהזדמנות, כדי להבין למה אני מתכוון). Esquire היה גם מופת של עיצוב וצילום ואיור ורעיונאות ועוד דברים שלא מזכירים בכלום את מגזין האופנה המשמים שהפך היום. מצידה השני של מפת המגזינים צמח מגזין גברים בשם Maxim, שהיה ההפך הגמור מ־Esquire: מגזין ציצים ובירות שיועד לנערי קולג' ומכר מיליונים. "ניסית לעשות Esquire ויצא לך Maxim", אמר לי מישהו פעם ולא היה נורא רחוק מהאמת. התירוץ שלי היה שבמדינה קטנה כמו שלנו אין מקום לשני מגזיני גברים. בימים אלה מתברר שאפילו לא לאחד.

מאז בלייזר כבר עשיתי כמה דברים, כולל שלוש בנות (העונש הקבוע בחוק למי שמקים מגזין גברים, ככל הנראה), אבל כשאני פוגש אנשים חדשים עדיין מציגים אותי כ"ליאור מבלייזר". אני מקווה שזה יישאר ככה.

 


רוצים עוד? אנחנו ממשיכים בכל הכוח ממש כאן בדיגיטל והגיליון המודפס האחרון שלנו מחכה לכם בחנויות. תאמינו לנו, זה הדבר הכי חיוני שתמצאו בסופר (איור: דניאל גולדפרב)

  

 

להיחשף באמת | תומר קמרלינג

 

פעם, אפרופו שום דבר מיוחד, כתבתי על בעיות דימוי הגוף שאני סוחב ליטרלי מאז שאני זוכר את עצמי. כתבתי על תודעת הילד השמן שתמיד ליוותה אותי למרות שמעולם לא הייתי שמן, על העיסוק האובססיבי־קומפולסיבי בספורט שנולד מתוך זה ועל הטורדניות לאמור "יא שמן" שלא משחררות גם אחרי מיליארד כפיפות בטן. פעם חשפתי את שמה הנבחר של בתי, שלושה חודשים לפני שנולדה, במסגרת וידוי שהתמה העיקרית שלו הייתה כמה לא־קול תמיד הייתי וכמה אני מקווה שהיא כן תהיה. פעם כתבתי 5,000 מילה על המלחין ג'ון וויליאמס ועל מה שעובר עליי רגשית בכל פעם שאני שומע אפילו דקה, אפילו תיבה, מהפסקול שלו ל"אי.טי".

אלה רק שלוש דוגמאות שקופצות לי. היו עוד המון כאלה לאורך 15 השנים שלי בבלייזר, מגזין שהיו לי הכבוד והזכות — ואתם יודעים מה, פאק דיס, גם הקרדיט — להיות חלק ממי שעיצבו את אופיו ואת השפה שלו. לא תכננו מראש את ההיבט האינטרוספקטיבי שלו; בשנתו השנייה של המגזין שיתף ניר קיפניס את הקוראים על כל ההיבטים הפיזיים והנפשיים של תהליך ההרזיה והחיטוב שעבר, וזה הדהד כל כך חזק שזה פשוט נהיה חלק ממה שעשינו כל חודש. נחשפנו. שמנו את הקרביים על הנייר. ואנשים רצו לקרוא את זה.

 


ניר קיפניס נחשף

 

עפר שלח, לפני שהלך להתבזבז בשטויות של עתיד המדינה וזה, אמר פעם בישיבת מערכת שסוד כוחו של בלייזר טמון בכך שכל מי שכותב בו עושה את זה מנהמת לבו – בין אם הוא כותב על ספורט, על רכב או לצורך העניין על נשים. עד היום אני חושב שהוא צדק, ועד היום אני גם זוכר את הטקסט שהוא כתב על הפרידה מהכלב שלו. כעבור כמה ימים הוא הגיע למשרד ומלמל, "200 שנה בנאדם כותב על ספורט וביטחון, ובסוף יזכרו לו את הטקסט על איך שהוא חפר בעצמו את הקבר של הכלב".

כי ככה זה. אנחנו היינו נחשפים, והקוראים היו מתחברים. יש המון דברים ששווה להזכיר כאן בגיליון המודפס האחרון של הדבר הזה שהנענו לפני 19 שנים, אבל אני ביקשתי להזכיר את זה. את העובדה שבלייזר נתן לכל מי שכתב בו את ההזדמנות לעשות את מה שכל כך קשה לגברים לעשות, אבל כל כך בריא להם לעשות דווקא כי זה קשה: להיחשף באמת.

 

רוצים לדעת הכל על המגיפה שמשתוללת שם בחוץ? בואו למתחם הוויראלי שלנו

 

 

להכיר את עצמך | עמוס בר

 

מה שווה כל מה שאתה יודע, אם אתה לא יודע את עצמך. אם אתה לא בן בית בכל נימי גופך, עד קצות ציפורני נפשך — מה אתה שווה. אם אתה לא יודע מי אתה. אם אתה לא יודע מי אתה לא. אתה לא שווה גורנישט.

ידיעת עצמך היא לא איזה גליק ניו אייג'י גדול. אתה עדיין יכול למצוא את עצמך מזייף ומשקר — רק לא לעצמך. זה לא בהכרח מביא אושר, או אפילו שלווה. אולי אתה נוירוטי עד העצם, מה אתה יודע. אולי אתה בנאדם שהיית עובר למדרכה השנייה בשביל להימנע ממנו אם היית מכיר את עצמך עד הסוף.

האבות המייסדים בראו את בלייזר בצלמם. לי לא הייתה הפריווילגיה הזאת. אני אוהב את העיתון הזה בכל מאודי, אבל מרגיש כמו השומר שהופקד על הטירה, לא כמו בעל הבית. לא להזיז רהיטים כבדים מדי. בטח שלא לשבור קירות. לרדת למרתף עם פנס כי אלוהים יודע מה אני אמצא שם. אני כבר לא זוכר איך זה לכתוב שלא לבלייזר, בטח שלא גאג. מעולם לא ידעתי איך זה לערוך לעיתון אחר. אני אולי לא אוכל לעצב את המגזין הדיגיטלי בדמותי — היום הכל ממודע, כמו בספורט. אבל אני מתרגש וחרד כמו ילד ממה שאיך הולך לגלות את עצמי החל מעוד כמה שעות מעכשיו, כשנוריד את השאלטר של הפרינט.


פורסם לראשונה 02/04/2020 17:40
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים