אגרופים לוהטים: למה אנחנו אוהבים מכות
מה כל כך מהפנט במכות? עמית קלינג מנסה לענות, ועל הדרך נזכר בפעמים שבהן החבטות שהחטיף וחטף עיצבו את חייו
כשהייתי בכיתה י' החלטתי שהלכתי מכות בפעם האחרונה בחיי. הייתי ילד די שוחר שלום, אבל לא כי היו לי כוונות טובות אלא מתוך שילוב של פחד והתנשאות. לא ידעתי ללכת מכות ולא רציתי ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך. זה היה נראה לי משהו של "אחרים".
לא ידעתי הרבה על האחרים האלה אבל הנחתי שאני יותר טוב מהם, יותר חכם, יותר מתוחכם. אבל בוקר אקראי אחד, לפני שיעור, בלי כל סיבה או הזמנה לצאת לקרב, החלטתי להמטיר כאפות ואגרופים על אחד מהחברים שלי ואז לחנוק אותו עד שהצוואר שלו נהיה אדום.
הוא לא החזיר לי, אבל גם עמד על כבודו וסירב לבקש שאפסיק. שנינו נשלחנו לשיחת בירור, כאילו היינו משתתפים שווי ערך בסיטואציה, ויצאנו משם עם נזיפות רשמיות. הוא לא אמר לי כלום כשניסיתי להתנצל, רק אמר "ראיתי את התיקים האישיים שלנו. לי לא היו הערות בכלל, ולך כבר יש שלוש".
רוצים לדעת כל מה שצריך (וכל מה שלא) על הקורונה? בואו למתחם הוויראלי שלנו
העניין נשכח כלא היה. הוא לא הפך לשיחת היום, אפילו לא לשיחת השעה. על פניו ניצחתי בקרב אבל לא זכיתי בכלום. מיד הבנתי למה. בחרתי לפרוק את הזעם והתסכול שלי על הילד היחיד בכיתה שהיה פופולרי פחות ממני, והוא אפילו לא נגרר לפרובוקציה הזולה שלי. אם מישהו היה צופה באירועים האלה, הרי שהוא היה יוצא גדול ואני הייתי יוצא קטן מאוד, אבל הקטטה הזאת, שהתרחשה עמוק בתחתית ההיררכיה הבית ספרית, פשוט לא עניינה אף אחד. אחרי כמה שבועות חזרנו להיות חברים, קצת בלית ברירה. זה לא שעמד לרשותנו מבחר חברתי גדול במיוחד.
אבל מתחת לכל זה היה גם עוד דבר, מורכב יותר, שהפחיד אותי: ממש נהניתי להרביץ לו. בלי קשר למה שהרווחתי או הפסדתי, אלימות, גם אלימות בלתי מוצדקת ובלתי מרשימה, הרגישה ממש ממש טוב. בשנייה אחת הבנתי למה מכות הן צורת בילוי ותקשורת כל כך פופולרית. מה שזה לא היה, הבטחתי לעצמי לא להרגיש את זה שוב. אבל כדרכן של הבטחות עצמיות מגיל 16, זאת הייתה הבטחה שהפרתי די מהר.
"אלימות מביאה תוצאות"
מכון האיגרוף של רן נקש שוכן בקומה השנייה של רחוב קטן שכל מה שיש בו זה מוסכים ומכוני כושר — שגם הם, בדרכם, סוג של מוסכים. המכון נראה בדיוק כמו שמכון איגרוף צריך להיראות, וגם נקש עצמו נראה בדיוק כמו שאמור להיראות בעלים של מכון איגרוף (ומדריך קרב מגע בכיר מאוד, ומתמודד לשעבר על תואר עולמי באיגרוף, ובכלל, בעל זכויות רבות בכל מה שקשור לאמנות העדינה של לפוצץ מישהו במכות): ראש מגולח, זקן, קעקועים, זרועות מהסוג שאי אפשר להסתכל עליהן בלי להרהר איך זה מרגיש לחטוף אחת מהן לתוך הלסת שלך.
רוב הציטוטים שכתובים על הקירות הם מסוג חוכמות החיים שמפטירים אלופי עבר לאחר שקיבלו הרבה מכות בראש, וריאציות על התובנה הפשוטה "תמשיך להילחם רק עוד סיבוב אחד והכל יהיה בסדר". לפני כמה שבועות, על אחד הקירות יבש הצבע על סיסמה חדשה, צהוב על גבי שחור: "אהבה מביאה אהבה. אלימות מביאה תוצאות".
קשה להסביר ולתאר את האווירה במכון איגרוף, אבל קשה אפילו יותר להתנער מהתחושה שאם אתה צריך להסביר אותה, אתה לא באמת שייך לשם.
המכון של נקש, וסליחה על הקלישאה, הוא מקום של פעם. אף אחד שם לא שמע, לא רוצה לשמוע או לכל הפחות מעמיד פנים שמעולם לא שמע על פוליטיקלי קורקט, מעגלי שיתוף או גבריות חדשה. האיגרוף עצמו הוא עסק די מינימליסטי — שתי ידיים ומספר יחסית מצומצם של אגרופים, שמרגע שאתה לומד את כולם נשאר רק לשייף, לדייק ולשפר אותם עד אינסוף — וכך גם המכון. שתי זירות איגרוף, כמה שקים בצורות שונות, עכשיו תחבוט בהם עד שיוצא ממך משהו. עד שהאלימות תביא תוצאות.
אבל אחרי שלוש שנים של אימונים שם אני יכול לקבוע במידה מסוימת של ודאות, שלמרבה ההקלה לא צריך להיות חזק או מהיר או מסוכן בשביל לזכות בנתח קטן של חיבה והערכה. אתה אפילו לא ממש צריך לנצח אף אחד. שזה טוב, כי בהתחלה, וגם בהמשך, אתה בעיקר חוטף מכות בראש.
עכשיו, אני לא רוצה לפנות לקלישאות מהסרט ההוא משנות ה־90 ואני חושב בלב שלם שאתה יכול לדעת על עצמך הרבה גם בלי ללכת מכות אף פעם. לקבל אגרוף בראש מלמד אותך שני דברים ואותם בלבד: אחד, להקפיד יותר להצמיד את הכפפות שלך לפנים בשביל לנסות ולמנוע מזה לקרות שוב, ושתיים, ברוב המקרים — לא מתים מזה.
בסרטים אנשים חוטפים אגרוף אחד לפנים, עפים אחורה ומתרסקים על שולחן זכוכית. בכלל, אם להאמין להוליווד, מתברר שרוב הקטטות מתרחשות ברדיוס של שני מטרים משולחן זכוכית. לו הייתי, נניח, מאפיונר, או בכלל בכל מקצוע ששם אותך בקבוצת סיכון מוגברת של לקבל ביקור בית מבריונים, דבר ראשון הייתי מעיף מהבית כל דבר שמזכיר ולו במקצת שולחן זכוכית.
במציאות אתה מקבל אגרוף, שניים, עשרה, ועוד בפרק זמן די קצר — ובמרבית המקרים נשאר לעמוד על הרגליים. וזה דבר קטן שמשנה אותך. בלי לשים לב אתה עובר מלחיות את החיים שלך בגישת "איך אני צריך להתנהג בשביל לא לחטוף אגרוף לפנים אף פעם?" ל"אוקיי, אז יכול להיות שאחטוף אגרוף. כמה נורא זה כבר יכול להיות?". ככה, לאט־לאט, אתה מוכיח את עצמך. אחרי כמה פעמים כאלה גם רן נקש בכבודו ובעצמו מהנהן כשאתה נכנס למכון. מאוחר יותר, במאמץ רב, אתה יכול אפילו להרוויח "היי, גבר".
אלכוהול, טיפשות, מכות
הרבה אנשים הלכו מכות בברים, אבל אני די בטוח שאני היחיד, או ליתר דיוק אחד משני היחידים, שהלכו מכות במאמא'ס בורקס. מדובר בבורקסייה שמנונית ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, שהמעלה הקולינרית שלה הייתה העובדה שהיא הייתה נסגרת לקראת 5:00 בבוקר. לילה אחד ב־2008 ניהלתי שם את הקרב המשמעותי השני שלי מאז כיתה י'.
שעת הקרב הייתה בערך 2:00 בלילה, המניע הרשמי היה צלוחית של חמוצים חינמיים, אבל הגורמים האמיתיים היו הכוכבים הבלתי מעורערים של קטטות ליליות בעולם כולו: טיפשות ואלכוהול. ועדיין, למרות הלוקיישן והנסיבות הקומיות, אני והיריב שלי נלחמנו קרב שהיה עתיק כמו הזמן עצמו: שני זכרים גדולים מתקוטטים על מזון. למשך דקה אחת דרמטית מאוד לא היה צורך לחפש את החוליה החסרה בין הקוף לאדם.
האירוע התנהל כך: כל אחד מאיתנו חשב שצלוחית החמוצים הייתה שייכת לו בדין (למען ההגינות והצדק ההיסטורי אני צדקתי והוא טעה). מה שהחל כאירוע לא ורבלי על בר, שבו כל אחד גרף את הצלוחית לכיוון שלו, הסלים כאשר הנמסיס החדש שלי החל להשליך עליי פרוסות דקות של מלפפון חמוץ.
יש רגעים בחיים שבהם אדם צריך להעביר קו אדום. לאברהם לינקולן היה את קרב פורט סאמטר; לצ'רצ'יל הייתה הפלישה הנאצית לפולין; לג'ורג' וו. בוש הייתה סברה חצי מבוססת שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. לי הספיק לגמרי להיות מותקף עם המזון של עצמי. This aggression will not stand, man. זו הייתה רמה של סימבוליזם אירוני שהאגו שלי לא היה מסוגל לשאת באותו הרגע.
ניגשתי אליו עם הפרצוף הכי זועם שהיה באמתחתי. הוא כנראה היה די זועם, כי הבחור היה משוכנע שאני עומד להרביץ לו והחליט שהוא מעדיף להחטיף את האגרוף הראשון מאשר לחטוף אותו. פרקי האצבעות שלו החליקו לי ליד הגבה הימנית. למרות שלא היה לי כל ניסיון במה שמכונה ב־MMA "עבודת קרקע", קפצתי עליו והפלתי אותו לרצפה, תוך שאנחנו מפילים שולחן ושוברים מלחיות, מתגלגלים ומחטיפים אגרופים לא אפקטיביים במיוחד אחד לשני.
ניתן להתווכח עד היום על זהות המנצח, אבל לעניות דעתי, היות ששנינו היינו צעירים שמנים שהולכים מכות בבורקסייה באמצע הלילה, את הקרב הזה היה נכון לשפוט לפי חוקי הסומו. ולפי חוקי הסומו ניצחתי אני. דחפתי את היריב שלי לרחוב, כלומר אל מחוץ לזירה.
המפגש עם האוויר הקר כנראה הרגיע אותו, כי כשהוא חזר פנימה, אדום ונפוח מכעס, הצלחנו לברר בינינו במילים את מקור אי ההבנה בנושא חמוצי המריבה. קניתי לו שוט ערק. הוא קנה לי שוט ערק בחזרה, כאילו ערק לא היה מה שגרם לכל הבלגן הזה מלכתחילה, והמשכנו לפאב סמוך, שם שתינו עוד שעתיים. הוא התגלה כבחור די נחמד, בנו של מישהו שהיה מורה גיטרה אגדי באזור שבו גדלתי.
במשך שנים לא ידעתי למה הלכתי לשתות ואפילו נהניתי מאוד מחברתו של איש זר שלא היה לי איתו שום דבר במשותף מלבד העובדה ששנינו הרבצנו אחד לשני במשך אולי 60 שניות בלי שום סיבה טובה. עד שהתחלתי להתאמן באיגרוף, וגיליתי דבר מוזר: ללכת מכות עם מישהו, לפחות כשזה לא מעוגן ביריבות אמיתית, גורם לך לחבב אותו, או לפחות לכבד אותו.
זה נכון בקרב ילדים שמרביצים אחד לשני כחלק בלתי נפרד מהחברות שלהם. זה נכון בקרב חובבנים מוחלטים כמוני, בני 30 פלוס שחושבים שאם כבר לעבור משבר אישיות דרך ענף ספורט אז עדיף לפחות לעשות את זה בלי טייץ ואופניים. זה נכון, כנראה, אפילו ברמות הכי גבוהות של מכות מקצועיות.
הקרב הראשון של דאונטיי וויילדר וטייסון פיורי על אליפות העולם במשקל כבד הסתיים בתיקו דרמטי, בחיבוקים ובמחמאות הדדיות. הם אולי קיללו, העליבו ונעצו מבטי שנאה אחד בשני לפני הקרב ואחריו, אבל אחרי 15 סיבובים של מלחמת עולם, פיורי חיבק את וויילדר ואמר לו' "אנחנו הכי טובים בעולם, אני אוהב אותך".
באופן כללי, אם תצפו באירוע UFC אקראי, חיבוקים או לכל הפחות לחיצות ידיים בסוף קרב בין שני לוחמים שהרגע ניפחו אחד לשני את הפרצופים עד זוב דם הם מחזה הרבה הרבה יותר נפוץ מאשר טינה וקטטות.
כירבולית לזכרי אלפא
חלק מהפרשנויות לכך הן ביולוגיות ממש, במיוחד ביחס לאמנויות לחימה כמו ג'יו ג'יטסו, שם אין מכות אלא היאבקות על הקרקע עד לכניעה של היריב. דייוויד ליי, ד"ר לפסיכולוגיה עם חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו ברזילאי, טוען ש"בלי לדעת זאת, תלמידי ג'יו ג'יטסו מציעים אחד לשני חוויה עוצמתית, מקבלת וביולוגית, פשוט בגלל המגע הגופני שמתרחש בעת הקרב.
מגע כזה מפעיל כימיקלים במוח והורמונים בגוף שעושים אותנו יותר מודעים, מרוכזים ומחוברים אחד לשני. אוקסיטוצין הוא הורמון כזה, שמכונה גם 'הורמון האמפתיה' או 'הורמון הכירבול', והוא משתחרר בגוף בעת מגע פיזי. סביר להניח שמדובר באחת הסיבות שתלמידי ג'יו ג'יטסו מפתחים חברויות כל כך מהירות ועמוקות".
"ג'יו ג'יטסו ברזילאי הוא למעשה כירבולים לזכרי אלפא", כתב ליי למגזין Psychology Today, "אבל המגע הפיזי הקרוב הזה מתרחש בהקשר של תחרות בינאישית אינטנסיבית, בקרב הישרדות מסוגנן ובמאבק אמיתי מאוד לדומיננטיות פיזית. במצבים כאלה הגוף והמוח שלנו מגיבים, מכינים אותנו להימלט או להילחם, אבל גם להיות מרוכזים מאוד. זמן התגובה שלנו יורד, קצב הלב והנשימה עולים ועמם גם הריכוז והמודעות".
בספר הקצר, הקליל והיפהפה The Professor in the Cage של חוקר הספרות ג'ונתן גוטשל, הוא מתאר איך בעת משבר אישי ומקצועי מקריירה אקדמית לא מספקת הוא החליט שישתתף בקרב MMA חובבני ויתעד את תהליך ההכנה לקראתו. אבל הספר חורג בהרבה מגבולות הממואר: הוא גם ניסיון להבין את שלל הסיבות — ביולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות, תרבותיות — למה גברים אוהבים ללכת מכות אחד עם השני.
לשאלה הזאת, כמובן, אף פעם לא יהיו תשובות חד משמעיות, אבל גוטשל עושה עבודה מצוינת בשרטוט הפרדוקס העמוק ביותר של ספורט קרבי מכל סוג. "מחנה חוקרים אחד טוען שספורט מאמן גברים ללחימה בכך שהוא הופך אותם לקשוחים יותר, והמחנה השני טוען את ההפך: ספורט מחבר בין גברים בכבלים של כבוד הדדי בזמן שמאפשר להם לשרוף את האגרסיות שלהם באופן בטוח. עבור המחנה הראשון, הספורט הוא הגורם לאלימות. עבור המחנה השני, הספורט הוא חלק גדול מהפתרון לאלימות. שניהם צודקים חלקית".
שחרור נעים
כן, זו אלימות, אבל זו גם לא אלימות. החברה שבה אנו חיים מענישה אותנו על גילויים של אלימות פיזית, אבל בסתר מעודדת אותנו להיות אלימים בשלל אופנים אחרים, מורכבים, מעודנים ואולי גם מסוכנים הרבה יותר, בדרך לצבירת כסף, כוח ותהילה. אם ריסקת למישהו את הפנים אתה בהמה. אם ריסקת לו את העסק תקבל שער ב"פורבס" ויבקשו ממך 20 עצות זהב לניהול. אולי זה החלק הכי טוב בספורט קרבי: הכנות שלו.
ענפי ספורט כמו איגרוף, ג'יו ג'יטסו, היאבקות, ג'ודו ו־MMA, תמיד מתנדנדים בזהירות על הגבול בין אלימות ללא־אלימות. שם גם מוקד המשיכה התרבותי שלהם. כמעט כולנו נסכים שמי שנכנס לזירה ונלחם ביריב ששקול לו פחות או יותר מבחינת גודל, משקל, כושר גופני ומיומנות הוא לא אדם אלים כמו מי שהולך מכות ברחוב או בבר.
החוקים הספורטיביים הופכים את האלימות המוקצית למשהו מקובל חברתית, משרטטים לה גבולות מותרים מתוך הידיעה שאי אפשר להעלים אותה מקרבנו. אבל מצד שני, הלוחם בזירה, אם הוא רוצה לסחוף אחריו את הציבור הרחב, גם לא יכול לציית לגמרי לחוקים האלה. הוא צריך גם להיזהר מלהיות מתורבת מדי. בין אם הוא שואו־מן צבעוני עם פה גדול כמו מוחמד עלי או קונור מקגרגור, או מישהו כמו מייק טייסון, שחלק גדול ממוקד המשיכה שלו היה שאף פעם לא היה ברור כמה עוד הוא יצליח לרסן את האלימות המבעבעת בו — אם הלוחם נהיה רק ספורטאי, במרבית המקרים, למרבה הצער, עבור רוב הצופים הוא גם מפסיק להיות מרתק.
בגלל זה מארגני האירועים יודעים להפגיש את הלוחמים יום לפני הקרב, כשהמתח בשיאו, ולהעמיד אותם אחד מול השני. לפעמים ברגעים כאלה המתח מתפרץ והם דוחפים או אפילו מכים אחד את השני. האלימות האסורה משתחררת רגע לפני האלימות המותרת. אלה הרגעים הכי טובים לבניית הייפ סביב קרב, ושוב, מסיבות סותרות: מצד אחד הם נוצרים כהבטחה לאלימות הממוסדת שאנחנו נראה בקרב. מצד שני הם מזכירים לנו למה אנחנו צריכים למסד אלימות.
בקרב חובבנים, כמובן, אין מקום לאמוציות כאלה. הלחימה היא לא הקריירה שלנו. אף אחד מאיתנו לא מסכן שום דבר אם הוא מפסיד. מה עוד נותר לנו לעשות בתום סיבוב איגרוף או ג'יו ג'יטסו מלבד לכבד את השני, להתחבק, להחמיא, להודות אחד לשני על המאמץ? עבורנו זו הדרך היחידה להתקרב לתחושה שמרגישים המקצוענים בסוף קרב. אנחנו אף פעם לא נהיה חזקים כמוהם, אבל אנחנו יכולים לנסות להשתוות אליהם באופי, בסטייל, בחסד.
קרב ספרותי
הקרב המשמעותי השלישי של חיי התרחש במרץ 2013, כשהסופר והתסריטאי ג'ונתן איימס (יוצר הסדרה "משועמם") הגיע לישראל לרגל פרסום המהדורה העברית של הרומן שלו "התעורר, אדוני!". לא רק שהערצתי אותו ואת ההומור היהודי, הפרובוקטיבי והקליל שלו, אלא גם שבתקופה הזאת התחלתי להתאמן לראשונה באיגרוף בעקבות מאמר קומי שפרסם על קריירת הלחימה החובבנית שלו תחת הכינוי The Herring Wonder.
איימס היה גבוה, שדוף ונוירוטי; באותו הזמן פורסם באתר Gawker אייטם על קרב שלו מול מתאגרף חובב אחר. בחלק גדול מהתמונות ראו אותו נשען על החבלים בפינה שלו ומתנשק עם חברתו דאז, פיונה אפל. אם איימס יכול להתאגרף ולהשיג את פיונה אפל, אמרתי לעצמי, יכול להיות שגם לי ייצא מזה משהו.
אז עשיתי מה שחשבתי שהיה עושה גיבור של סיפור של ג'ונתן איימס. קראתי עליו תיגר פומבי בטוויטר והזמנתי אותו לקרב איגרוף. הוא סירב, בטענה שהוא שבר את היד לא מזמן ושהוא קיבל כבר יותר מדי אגרופים לראש. לא השתכנעתי. קראתי עליו תיגר שוב. הוא צייץ בחזרה משהו שהזכיר הסכמה, וכנראה לא ייחס לזה חשיבות רבה מדי, עד שהתייצבתי באירוע ההשקה של הספר עם שני זוגות של כפפות.
לקחנו את הקרב לסמטה, לגמרי לא לבושים למאורע אבל עם כפפות. איימס נראה מבולבל מאוד מההתנהגות החצופה שלי, לא מבין למה אני צריך שנחליף כמה אגרופים בשביל שארגיש שהוא העביר לי איזשהו לפיד. החלפנו מהלומות במשך שתי דקות, חבר צילם אותנו בטלפון בסרטון מטושטש שבו אי אפשר ממש לראות שהמשתתפים הם אני וג'ונתן איימס. אחר כך התחבקנו, הצטלמנו ביחד והכרזנו בשמחה על תיקו.
אני, כי קיבלתי את הדבר המוזר שביקשתי. הוא, כנראה בגלל שהרגיש ששרד מפגש עם מעריץ תמהוני. המתח נפרק. אני רוצה לחשוב שהיה שם אפילו רגע של קרבה. הייתי רוצה לחשוב גם שלשנינו קרו דברים מוזרים יותר בחיים. "אהבה מביאה אהבה. אלימות מביאה תוצאות". האם אלימות מביאה אהבה? לפעמים, אם אנחנו מצליחים להסכים על החוקים מראש.
רוצים עוד? אנחנו ממשיכים בכל הכוח ממש כאן בדיגיטל והגיליון המודפס האחרון שלנו מחכה לכם בחנויות. תאמינו לנו, זה הדבר הכי חיוני שתמצאו בסופר (איור: דניאל גולדפרב)
לפנייה לכתב/ת 
