שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אלוהים גדול והזיכרון קצר

    אני מתגעגעת לדברים הכי טריוויאליים של החיים. להסתובב. לבזבז כסף שאין לי על דברים שאני לא באמת צריכה. סיימתי להתבונן פנימה, הבנתי מה השיעור שלי, למדתי (שוב) שהחיים הם מתנה לא מספיק מוערכת.אפשר לעבור הלאה

    בהתחלה הייתי שאננה. השקפתי על ההיסטריה ההמונית מלמעלה, לגלגתי על תופעת העדר וחיכיתי שפרשנים יפסיקו לפרשן את עצמם לדעת. אחר כך אמרתי לעצמי, "תיהני מהמצב, את יודעת איך זה לעבוד מהבית, את עושה את זה כבר עשרות שנים, את מומחית בישיבה מול מחשב לטובת הפסקות יזומות למקרר כל חצי שעה". הרגשתי שאני מורמת-מעם: גם תותחית בלעבוד מהבית, גם מומחית בלא לעשות ספורט תקופה ארוכה, גם מלכת הרביצה על הספה תוך נשנושים בלתי פוסקים.

     

    הרגשתי טוב. שיכנעתי את עצמי שעוד חודש הכל מאחורינו, העבודה תחזור למסלולה, וזה בול הזמן לקרוא ספרים שזנחתי, ללמוד לערוך וידאו אונליין, ולהמשיך לא לעשות ספורט כרגיל.

     

    ככל שהימים נקפו והלילות חלפו, חלחלה בי ההכרה שמשהו לא טוב קורה כאן. זאת היסטריה אבל היא לא חולפת, להיפך, היא מתעצמת, ומה שפעם היה אפשר לפטור כאופציה להתבוננות פנימה התפשט לווירוס שמכרסם כל מה שידענו, או חשבנו שאנחנו יודעים.

     

    בימים האחרונים אני מרגישה כמו לביאה בכלוב, חסומה בסוגר וסגר. פתאום מתחשק לי לרוץ בפארק כאילו שאני רצה מתישהו בפארק, בא לי להרים משקולות בחדר כושר מיוזע, והנורא מכל: פתאום אני מתגעגעת לשופינג.

     

    הנחה (צילום: Shutterstock)
    מתגעגעת לשופינג(צילום: Shutterstock)

     

    אני לא בנאדם של שופינג, אין לי סבלנות לשוטט מול קולבים. כשאני רוצה משהו אני ממוקדת מטרה, קונה וזהו. אבל עכשיו? אני מתעוררת עם קרייבינג מטורף לשמלות. נעליים. עציצים. ספה. סל כביסה. נעליים. ליפסטיקים. משקפיים. תיקים. תחתונים. כסאות. נעליים. לא אכפת לי רק תנו לי למדוד למשש לשלם בכסף שפעם היה לי.

    אני רוצה קניונים, וחנויות אמיתיות עם מוכרות שלא מתייחסות אלייך או מתלקקות בהגזמה, אני רוצה להצטופף מחוץ לתא הלבשה, וללכת על עקבים, ולמרוח לק בלי להיראות כמו אסון מהלך, ולהתהלך עם חזיות יפות ולא נוחות מברזלים. ונעליים.

     

    אני מתגעגעת לדברים הכי טריוויאליים של החיים: להתעצבן על התור בדואר, לקטר שאין לי זמן לנשום, להתלונן שהזמנתי תור לעשר ואני מחכה כבר שעתיים, לחכות שיתפנה מקום על הבר במקום לרוקן בקבוקי יין בפיג'מה.

     

    אני לא רוצה לטוס לחו"ל, אני רוצה את האופציה הקטנה והשפויה לצאת החוצה. להסתובב. לבזבז כסף שאין לי על דברים שאני לא באמת צריכה. סיימתי להתבונן פנימה, הבנתי מה השיעור שלי, למדתי (שוב) שהחיים הם מתנה לא מספיק מוערכת.

     

    הבנתי, מיציתי, נמאס לי. אפשר לעבור הלאה. אני מבטיחה להעריך כל דבר, קטן כגדול. אעצור להגיד תודה כשאקבל מחמאה (מהיום גם "רזית" זו מחמאה!), אנשום את הרגע, לא אפחד מהמחר (כי אולי לא יהיה), אחייך בסבלנות כשיחתכו אותי בכביש, אפסיק עם האלכוהול ואתמיד בספורט.

     

    אני מבטיחה שלפחות למשך שבועיים זה יהיה נכון. אחר כך, אתם יודעים איך זה, אלוהים גדול והזיכרון קצר.

     

    שלך,

    גאיה קורן

     

    מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה . מומחית במצבי פרידה ומשבר. יעוץ וליווי מיוחד בימי קורונה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    רוצה לחזור למציאות
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים