ילד של אבא - הפעם הגזמת

ילד של אבא, אתה לא מתבייש? לא בוער לך הלב? כי לי הוא בוער, מכעס. כעס טהור, מתפרץ, כזה שהיה עצור הרבה שנים בבטן. כעס כמו זה שבער פעם בחבורת תיכוניסטים מיבנה שכתבו ושרו מלים שהפכו לקול שלי ושל חלק גדול מהדור שלי. מלים שהיו בהן - בעצם פאק איט, יש בהן – אותנטיות, מחאה ואמת צרופה, בחריזה אדירה ובעטיפה של ממתק ראפ-גיטרות בועט ודורס.

מוזר להגיד "גדלתי עלייך" לאדם שמבוגר ממך רק בכמה שנים, אבל מה לעשות שהתחלתם מוקדם. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את אסאסנים, את אימפריה ואת סכנה לחברה - המדרכות השלוות של הקיבוץ שבו גדלתי הפכו ל"רחובות של הרג, רחובות של טרור" ואתה, חמי ומירו הייתם אלה שיצרו את המהומה בלי לדפוק חשבון לאף אחד.

הכעס שלי נדלק כשעודד בן עמי חייך בעודד-בן-עמיות וסיפר על השיר החדש שלך ושל עברי לידר – עוד פארסה מביכה שבלעתי רוק ומחלתי לך עליה - שהפך להמנון תמיכה במשטרה ומלווה בקליפ שבו נראים שוטרי ישראל הגיבורים, המחרפים את נפשם במלחמה נגד הקורונה.

ייאמר מיד, לא זה הזמן והמקום להעביר ביקורת או לסגור חשבונות ישנים עם משטרת ישראל, מפקדיה ושוטריה. אני בטוח באמת ובתמים שהם עושים בימים לא קלים אלה כמיטב יכולתם ואין לי שום בעיה שיקום מי שרוצה ויצדיע להם על ביצוע עבודתם, אבל למה דווקא אתה? חסרים בישראל "אמנים" שהיו מתים להשתכשך בביצת המיינסטרים לחמש דקות? לא. חסרים כאלה שלא מפחדים להעביר ביקורת ולהביע דעה, גם כשהיא לא נעימה לאוזני כולם? כן, ועוד איך, ואתה היית אחד הבודדים.

אז למה דווקא הילד הירוק שהתגאה בסרט הדוקומנטרי על הלהקה שהנהיג ב"עץ" שגדל בחצר בית הוריו? למה דווקא מי ששר על לבעוט בממסד ולשבור את הכלים, למשל בשורה החדה והחותכת "אני איש משפחה, שונא ת'משטרה" ("ראפר", בום קרנבל, 2008), ששרת כבר כמוקי המבוגר, חובר לאלה שאוכפים אותם, ולא תמיד בצורה הכי נעימה ומנומסת שאפשר, בלשון המעטה? רגע, סליחה, לא התכנסנו כדי להעביר ביקורת על המשטרה, זה עניין לדוקטורט אחר ואנחנו כאן בגללך, מוקי.

איך קרה שסמל האנטי-ממסדיות, שהגדיר באין ספור שירים את הנעורים הפרועים והחופש שלי, הופך את עורו וחורך את בשר קהלו הנאמן על מזבח ה"ישראליות", ועוד בעבור בצע לייקים? חשבת שלא נריח את הזיוף? את החנפנות? הגם אתה, מוקי?

מה חשבת, שלא נתאכזב מזה שהפכת למנותק, לשבע, למדושן מעצמך? הרי בעולם מושלם היית חורך את המגאפון עם רעל בעיניים בהפגנה של מי שמטה לחמם קורס תחת הקורונה ואין מי שייתן להם מענה, לא מוציא שיר על זיכרונות ועפרונות ומנופף לשלום לשוטר ברמזור. בעולם מושלם לא היית מנגן בשקט לצד מדורת השבט, אלא שופך לתוכה גלונים של נפט וצורח לשבט לקום.

להגיד לך את האמת, כבר כמה שנים טובות שאתה לא הצ'ייסר ערק שלי. איך כתב טונה: "פתחתי טלוויזיה לא מזמן שם ראיתי גיבורי ילדות מוכרים את נשמתם". מילד ירוק הפכת לילד של אבא, ממכופף הבננות שחי כמו ראפר, לשופט בריאליטי. על הכל החלקתי, יא מוק, אמרתי לעצמי שוואלה, כולנו מתבגרים, הופכים לסאחים ולהורים, ואת הנעורים צריך להשאיר לנערים. זכותך כמובן גם להתפרנס, וכמה שיותר הרי זה משובח. תעשה מצידי קמפיינים וכוכבים באים והולכים מפה ועד אולפני הרצליה.

אבל הייתה לזה עוד סיבה, עמוקה יותר, שהולכת איתי מעשרות הופעות של השב"ק. מאכזיב, דרך הבארבי ועד ערד ובאר שבע. היא קשורה לזה שאפילו על כיסא השופט המוזיקלי הצלחת להביא קול אחר, אותנטי יותר, כזה שיש בו אמת. שידעת לשמור על הזהות שלך לצד כל האמנים המשובטים שנשמעים, נראים, כותבים ושרים את אותו הדבר בדיוק. שלא היית חלק משבט האחים והאחיות, לפחות לא כל הזמן.

לצד הילדה סוכר ידעת לעשות עם אותו עברי לידר שיר מחאה ישראלי מעולה, שצולם כמו שאתה בטח זוכר באותו אולפן שבו התענג בן עמי על המחווה הנוכחית שלכם למשטרה. השכלת לעלות פעם בכמה זמן על הבמה עם חמי, מירו, פילוני, פלומפי B ושאר החברים, לנפנף בדגל הכתום ולקרוא לשבט לקום.

היית מספיק חכם כדי ללכת בדרך שלך, לקום מדי פעם ממדורת השבט ולהשאיר בצד איזו רוח נעורים חצי-דולקת, כמו ג'וינט עזוב במאפרה שכוחת אל, שנוכל להדליק פעם בכמה שנים ולהתענג על מה שהיה ולא ייכבה לעולם. הדרך שלך מוקי, כמו של כולנו, הייתה ארוכה ומפותלת - אבל נפלת וקמת, ושוב נפלת וקמת, עד עכשיו. 

הפעם מוקי, לשבט שלו קראת לקום, וגם לי אישית, שמעריץ מגיל 14, הפנית עורף. מזה, אני מרגיש ויודע בכל עצם בגוף, לא תהיה דרך חזרה. מה אני אגיד לך, כנראה שתוכניות מציאות הן באמת לא כזאת מציאה.