יורם נגד הקורונה בהרי ירושלים
לפני שאני עולה סופית על העצבים של משפחתי, לקחתי תרמיל, מפה וחבילת וופלים בת מי יודע כמה, ויצאתי לטרק בן 30 ק"מ של ריחוק חברתי אמיתי
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
אחרי כמה שבועות ארוכים שבהם משפחתי היקרה ואני נעולים יחד באותו הבית, הרגשתי שאני חייב באופן דחוף פסק זמן של ריחוק חברתי מהם. אולי אני טועה, אבל על סמך דברים שנאמרו בבית בימים האחרונים, נדמה לי שגם להם היו תחושות דומות כלפיי.
אלה האנשים הכי יקרים לי בעולם, המשפחה הגרעינית שלי, אהובי לבי. אבל כבר כמה שבועות שאנחנו מתבשלים יחד באותו הבית, בג'יפה ובמיץ של עצמנו, ללא מוצא. שני הורים, וילדים בגילאי שנתיים ומעלה, אחד בתחת של השני באינטימיות דביקה, והסוף אינו נראה באופק. השבועות האחרונים בבית שלנו - כמו במיליוני בתים בארץ הזאת - היו לופ מתיש של שירותי הסעדה, בידור קל, אירוח כפרי, עבודות מטבח, שירותי ניקיון ותחזוקה, וריבים משפחתיים שגבלו מדי פעם במלחמת אחים.
ביום חמישי, ב-15:00 אחרי הצהריים, הרגשתי שאני לא יכול יותר. הייתי חייב זמן איכות עם עצמי. זוגתי היקרה פרגנה לי, והסכימה להחזיק את המוצב ולהשגיח על הדור הבא עד שאחזור. לקחתי את תרמיל הטיולים הקטן, הכנסתי לתוכו בקבוק מים ואת מפת סימון שבילים מס' 9 בקנה מידה 1:50,000 (יהודה וירושלים), ואף שלא היה קר - גם את כובע הצמר. החלטתי ללכת ברגל עד הגבעה שבראשה מתקן התקשורת של איתנים וחזרה, וזה אומר לחזור בלילה.
יצאתי החוצה. ניסיתי להימנע ככל האפשר מהליכה בתוך היישוב. גם כי לא רציתי להסביר הסברים לשוטרים ופקחים, וגם כי רציתי לשמור על ריחוק חברתי עד הסוף, להיות לבד. מייד כשהתחלתי לעלות בערוץ נחל חלילים, שממנו באה לפני כמה שנים האש ששרפה לנו את הבית, ראיתי סביבי אביב נהדר.
פרחי הבר בשיא פריחתם עכשיו. נוריות ורקפות ולוטם, צהרונים קטנים וסגולים, שיחי קידה דוקרניים עם פריחה ריחנית בצהוב, שאליהם הצטרפו גם המון חרציות ופרחי חרדל שנקרא חרדל לבן - כי הוא צהוב. חגיגה אמיתית בהרי ירושלים, שהעלתה לי בזריזות את מצב הרוח.
הלכתי לאורך תוואי קו התפר וקרוב אליו, נכנס ויוצא מבין העצים. המשכתי ככה עד למקום שבו בונים בתוך היער בריכת אגירה ענקית למים, קרוב ליישוב הר אדר. משם ירדתי לקריית ענבים, עובר דרך בית הקברות היפהפה של הקיבוץ שחוגג השנה 100 שנים להקמתו. לא רק אנשי הקיבוץ קבורים שם אלא גם הרוגי חטיבת הראל, הנערים שהקיזו את דמם על הגבעות האלה במלחמת העצמאות.
והלאה, במורד הוואדי, עד אבו גוש והמסעדה הלבנונית שהייתה סגורה כמו ביום כיפור. לא רציתי לחצות את כביש 1 על הגשר במחלף עין חמד. עמדו שם כמה ניידות משטרה ולא רציתי פדיחות. לכן המשכתי מערבה בתוך הכפר ועברתי במנהרה הצרה שמתחת לכביש 1, זאת שמחברת בין אבו גוש לכפרים עין נקובא ועין ראפה שמדרום לו.
משם הלכתי פחות או יותר על קו גובה, על הגבעות שמול עין ראפה, בין טראסות שחלקן עדיין מעובדות. המשכתי ככה עד שהייתי בדיוק מצפון לעין לימון, שמשום-מה מסומן במפה כ"עין לימור". אז חציתי את נחל כסלון, וטיפסתי על הרכס שמדרום לו לכיוון קיבוץ צובה. השעה הייתה כמעט 19:00 כשהגעתי לכביש 395. לא רציתי ללכת בשולי הכביש, וכך קרה שהחשכה תפסה אותי על דרך עפר לא מסומנת מדרום לכביש, כשאני חותר בנחישות לכיוון האנטנות של מתקן התקשורת באיתנים.
עכשיו כבר היה ערב ממש. השמיים החזירו את אורות היישובים אל הקרקע, ולכן לא היה קשה לי לראות לאן ללכת. זה משהו שהשתנה מאז ניווטי התיכון והצבא שלי בפרוזדור ירושלים, החושך הרבה פחות חשוך עכשיו. עין טייסים היה ריק מאדם ושקט מאוד. פכפוך המים נשמע בבירור. זחלתי לתוך הניקבה, ולאור הטלפון מילאתי מחדש את הבקבוק בטיפות שזלגו מן הסלע, נוצצות בחשכת הניקבה כמו נס שחוזר על עצמו שוב ושוב.
שתיתי, ועם המים בא גם התיאבון. חיפשתי בתרמיל ומצאתי חצי חבילת ופלים שנשארו שם מן הטיול המשפחתי האחרון, חמץ שעבר עליו הפסח לכל דבר ועניין. אולי אפילו שני פסחים, אני לא בטוח. הוופלים האלה, יחד עם לחמנייה ושקית גרעינים שחורים שקניתי במרכול בקריית ענבים, היו החלק הקולינרי של הטיול הסהרורי הזה.
זה היה זרם מרשים, נהר שוצף של שופכין שהזכיר לי מה עושים כולנו בבתים בימי הסגר האלה. עברתי אותו בזהירות וצעדתי מהר בשולי כביש 386 מזרחה. השעה הייתה 21:30, הכביש היה שומם, הייתי די עייף, והתחלתי להרגיש כל שריר וכל גיד ברגליים שלי. כך קרה שהגעתי לחניון הסטף, כעבור שעה, במצב רוח לא משהו.
פנסי המכונית היחידה שהייתה בחניון האירו שולחן. סביבו ישבו שתי צעירות ושני צעירים ערבים, מפירי סגר כמוני, ופטפטו. כשראו אותי מתקרב אליהם מתוך החושך שאלה אחת הבנות בפחד קל "מין האד'א?". באשמת השעה המאוחרת ומצב הרוח שהייתי נתון בו לא יכולתי להתאפק, ועניתי את התשובה המתבקשת: "האד'א יהוד".
היה רגע של שקט מתוח ואחריו צחוק. ואז הזמינה אותי הצעירה, בעברית מושלמת, להצטרף אליהם. "עשינו על האש, בוא, אנחנו לא לחוצים מהקורונה". אמרתי שגם אני לא, אבל כבר מאוחר, ואני צמחוני, ותודה, והמשכתי על דרך העפר שבערוץ נחל שורק, תוך שמירה על ריחוק חברתי.
מאחורי אחד העיקולים בדרך ראיתי במפתיע, במעלה הגבעה, את המרכז הרפואי הדסה עין כרם, בית החולים שלי, נוצץ במאות חלונות מוארים. הזווית החדה של מגדל האשפוז על שם דוידסון הזדקרה לתוך השמיים כמו חרטום של אונייה גדולה בלילה. נזכרתי עד כמה שקט ושומם בית החולים בימים האלה, ולמה.
המשכתי ללכת, רוצה כבר הביתה. חציתי את הכביש ליד צומת כרם וצעדתי במעלה נחל שורק עד הסכר שלרוחב העמק. קולות של מים כיוונו אותי אל פתח של צינור ענק שניקז את מי האגם מאחורי הסכר, מעיף אותם למעלה בקשת מרהיבה ורועשת. ועוד הלאה, ממזרח לאגם, לרגלי הווילות של מושב בית זית, לכיוון מוצא.
כשהייתי כבר די קרוב למוצא נגלה אלי פתאום עוד מבנה ענק ונוצץ בלילה, ארבע קומות מוארות באורות ניאון חזקים מעל העמק. הכרתי את המקום היטב. זאת התחנה הבאה שמחכה לכולנו אחרי בית החולים - בית הקברות בהר המנוחות. כבר אין מקום באדמת ארץ ישראל בשביל כולנו, ואין ברירה אלא לקבור לגובה. רק הקומה החמישית, הפנטהאוז, הייתה חשוכה.
עברתי שוב מתחת כביש 1, חולף ממש ליד בית מקלף, ונכנסתי אל עמק הארזים. הגיעה שעת חצות, והיא מצאה אותי בפתח נחל חלילים, במקום שהוא מתחבר לעמק הארזים. עלייה אחרונה ואני בבית. נשכבתי על אחד הספסלים שמתחת לאורן הענק. הרגליים כאבו לי, בכל זאת יותר מ-30 קילומטר, מה חשבתי לעצמי. הבטתי על מגדל המתים בצד השני של הכביש ועבר לי בראש שהאורות דלוקים בו בציפייה לאלפי המתים מקורונה, שלא הגיעו כמובטח. ואז האורות כבו.
כעבור חצי שעה הייתי בבית. כולם כבר ישנו. הייתי עייף מכדי להתקלח, אבל שפוי יותר משהייתי כשיצאתי לדרך. בימים האלה גם זה משהו.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
