כיפה אדומה הגיעה ליעד
ביום שלישי בערב, יממה לאחר שחתם על ההסכם עם נתניהו, התייצב בני גנץ מאחורי הדוכן שסמל המדינה המוזהב התנוסס עליו. פניו היו מיוסרים, צל חיוור של הגבר הבוטח, התקיף, שנשקף אלינו ממודעות הענק בנתיבי איילון. היו שפירשו את המראה העגום שלו כראיה לחיבוטי נפש, להרהורי חרטה. טעות: מה שייסר אותו לא היה ההסכם, אלא הגב. לגנץ יש בעיית גב קשה, שדרשה התערבות רפואית. הוא עלה לנאום כשהוא סובל מכאבי תופת. הליכוד, שבשלוש מערכות בחירות ייחס לגנץ בעיות בריאות שלא היו, החמיץ בעיה אמיתית.
ההסכם שמכונן את ממשלת נתניהו החמישית הבשיל לאחר ששני הצדדים הגיעו למסקנה שאין להם אופציה אחרת. המאמצים של הליכוד לקנות שניים־שלושה עריקים מהמרכז־שמאל, נכשלו; הניסיון של גורמים בכחול לבן לגבש רוב שיסיים את עידן נתניהו, נכשל גם הוא והסתיים בהתפרקות פנימית, רוויית תככים וטינוף הדדי. הליכה לסבב בחירות רביעי, מול דעת קהל שבורה כלכלית, מוכת קורונה, הפחידה את כולם. "נכנענו לרודנות של המציאות", אמר אחד המעורבים במשא ומתן.
ממשלה היא מה שרוב הבוחרים רוצים כרגע. לאחר 17 חודשי ממשלת מעבר, לאחר שלושה סבבי בחירות עקרים, יקרים, מלוכלכים, בעיצומו של גל חרדה, זה מה שנדרש כדי להרגיע, כדי לתת לאנשים הרגשה שהמדינה מתפקדת.
"ממשלת אחדות" הם מכנים את הממשלה הזאת, אף שאין בה לא אחדות ולא איזון בין שני כוחות שווי כוח. ממשלות אחדות זוכות בדרך כלל לתמיכת שיא בתחילת דרכן ולהתנגדות גוברת בהמשך, כשמאבקים בין צד א' לצד ב' קורעים אותן מבפנים. על הממשלות ההן נהגנו לומר שהן חיות את חייהן כמו חיתול לתינוק: בהתחלה צח ויבש, אחר כך קר ורטוב. לא בטוח שהכלל הזה נכון לגבי ממשלת נתניהו החמישית. צריך להבין את נתוני הפתיחה: המערכת הפוליטית שיילדה ממשלות אחדות בעבר, מתה. אין מפלגות; אין גופים שמגבשים החלטות; אין כבוד לכללי המשחק. יש מנהיג אחד, משפחה אחת ואג'נדה לאומית־חרדית אחת.
הציפייה שרמטכ"ל אחד בדימוס, לא נחוש במיוחד, שצנח לפוליטיקה לפני שנה וחצי, ימלא את החלל הענק שנוצר, יכסה על התהום שנפערת מתחת, מלמדת על אופטימיות מופרזת.
רוב הישראלים חדלו מזמן לעקוב אחרי הידיעות הפוליטיות: ידיעות ספקולטיביות, מעצבנות, זמניות, יש להם למכביר מתחום הרפואה. מה שהכה רבים מהם בהלם לא היה עצם ההחלטה של גנץ ואשכנזי לשרת תחת נתניהו, אלא תוכן ההסכם שעליו חתמו. את ההחלטה אפשר להסביר; סעיפי ההסכם מספרים סיפור אחר לגמרי. לא היה כהסכם הזה בממשלות ישראל. חלק גדול ממה שהובטח בו, זועק לפסילה. הנימוקים מוסריים, משפטיים, ציוניים. אולי גם שכל ישר. שופטי בג"ץ, שיהיו חייבים לדון בעתירות נגד ההסכם בימים הקרובים, עומדים בפני אתגר גדול, אולי הגדול ביותר שעמד בפני בג"ץ מעודו. אני מתקשה להאמין שיבטלו את ההסכם כולו. ביטול עלול לגרור את המדינה לסיבוב בחירות רביעי, כשבג"ץ יושב על ספסל הנאשמים. אבל תיקונים הם יוכלו לדרוש.
הנושא הזה שב ועלה בדיונים הפנימיים בצמרת כחול לבן. "כל מה שבג"ץ יאמר, נעשה", אמר הוד בצר, האיש המקורב ביותר לבני גנץ. ספק אם הבין עד הסוף את משמעות דבריו. חלק מהסעיפים השערורייתיים בהסכם נועדו לשרת את כחול לבן, לענות לחששות שלה מהתפוררות פנימית, להבטיח את שרידותה מול נכלולי נתניהו. לא פחות משההסכם מבטא את רצונו של נתניהו, מחוזק בנחישותם של האישה והבן, להשתחרר מאימת בג"ץ, הוא מבטא את חולשתה הפנימית של כחול לבן. במפלגה יש היום כאלה שמתחרטים על חלק מהסעיפים ומקווים שבג"ץ ישחרר אותם מהמבוכה.
שני דימויים מתבקשים כאן. הראשון לקוח מאגדות האחים גרים. גנץ ככיפה אדומה, שהלכה לבקר את סבתא, ניהלה משא ומתן מרתק וגמרה בבטנו של הזאב. השני לקוח מסרט של רומן פולנסקי. ההסכם נולד במשא ומתן שהתקיים לאחר הסיבוב השני. כאשר השיחות חודשו, לאחר הסיבוב השלישי, הן לא התחילו מאפס אלא ממה שנדון קודם, וכך הן נמשכו, קדימה ואחורה וזיג־זג, כל פעם תיקון קטן, ויתור פעוט, פיצוץ זמני, עד שהנוסח התעוות והפך לבלתי קביל. רק כשההסכם יצא לאור, הבינו חלק מהשותפים למשא ומתן שהם מחזיקים ביד את תינוקה של רוזמרי.
בלי לשמור מרחק
נלך מהקל אל הכבד. סעיף 17 בהסכם מדבר על כינון חוק נורווגי שאפילו בנורווגיה לא שמעו עליו. הסעיף נחלק לשניים – החלק הראשון נועד לפתור את בעיית הג'ובים של הליכוד; השני את חרדת הנטישה של כחול לבן. לפי החלק הראשון, שר או סגן שר יתפטר מהכנסת כדי לפנות מקום לבאים אחריו ברשימה. אבל כדי שלא יישאר בלי ג'וב, הוא יוכל לחזור לכנסת אם וכאשר יתפטר מתפקידו המיניסטריאלי. החלק השני אומר שאם שר או סגן שר יתפטר מהכנסת, מי שיבוא במקומו לא יהיה הבא אחריו ברשימה שרצה בבחירות, אלא הבא אחריו בסיעתו הנוכחית. עו"ד דפנה הולץ־לכנר, שהגישה את אחת העתירות נגד ההסכם, אומרת בצדק שהסעיף מושחת: הוא שודד כספי ציבור ומעוות את רצון הבוחר.
ספק אם בג"ץ יותיר את סעיף 17 על כנו; ספק אם בכחול לבן יזילו דמעה.
הסעיפים התמוהים ביותר, בעיניי לפחות, הם אלה שמתארים ממשלה דו־ראשית: האחד ראש ממשלה בפועל, האחר "ראש ממשלה חלופי". לכל אחד מהם מעמד זהה וסידורי דיור זהים. הולץ־לכנר קוראת לזה "הפיכה חוקתית".
בעולם יש מדינות שמחלקות את הכוח בצמרת הרשות המבצעת: יש נשיא ויש ראש ממשלה. זה הסידור ברוסיה, בטורקיה וגם ברשות הפלסטינית ובצרפת. ספק אם יש מדינה שיש בה שני ראשי ממשלה. ליאנוס, אחד האלים במיתולוגיה היוונית, היו שני ראשים. למפלצת הידרה יש תשעה. האם המיתולוגיה היוונית החליפה את "הנסיך" של מקיאוולי כספר חובה בבלפור?
את התואר הזה דרשו במשא ומתן עורכי הדין שייצגו את נתניהו. התואר אמור להגן עליו מפני האפשרות שאם תהיה רוטציה, תעלה דרישה לפטר אותו מהממשלה, על פי הלכת דרעי־פנחסי. לכן חשוב לו להיות ראש ממשלה גם כשאיננו ראש ממשלה. וחוץ מזה, בלפור הוא שלו. כל המתחם, מלא־מלא. האפשרות שמשאית תגיע יום אחד ותצולם כשהיא מפנה את החפצים לבית אחר, מהלכת על אשתו אימים.
מכיוון שהבית בבלפור הפך למתחם, עוד בית ועוד בית, הכל בשם הביטחון, מדוע לא יתגוררו שני ראשי הממשלה יחד, בית ליד בית, בלפור א' ליד בלפור ב'? כך יוכלו לעשות את הסדר יחד. גנץ ישאל את הקושיות, ונתניהו ישיב.
הלאה: בכחול לבן גאים בעובדה שסיכלו את הכוונה של נתניהו להעביר בחוק פסקת התגברות על בג"ץ – אם לא באופן גורף, לפחות במקרה שלו. התוצאה היא פשרה: אין פסקת התגברות, אבל יש איום – אם בג"ץ יפסול את נתניהו בחצי השנה הראשונה, הולכים לבחירות. "נאשם בפלילים רוצה להטיל מורא על בית המשפט", אומרת העתירה.
ויש עוד. הממשלה החדשה מתכוונת לקבל את אישור הכנסת בלי שניסחה קווי יסוד. הסידור הזה מנוגד לסעיף 13 בחוק יסוד הממשלה. קווי יסוד הם מסמך שמושלך למגירה ונשכח רגע לאחר אישור הממשלה. אף על פי כן, העובדה שגנץ ונתניהו פטרו את עצמם מהחובה בחוק, צריכה להדאיג. היא מלמדת על הקלות שבה הם מוכנים לשנות חוקי יסוד. "יש להם יותר כבוד להוראות שעה מאשר לחוקי יסוד", אמרה לי אישיות בכירה במערכת המשפט.
באותה קלות ביטלו השניים את הנוהג שחייב לבחור נציג של האופוזיציה לוועדה למינוי שופטים. עצם המעורבות של נתניהו בשאלות מי ינהל את הוועדה למינוי שופטים, ומי יכהן בה, מעוררת תמיהה. שלושת התיקים הפליליים שתלויים נגדו בבית המשפט היו צריכים להרחיק אותו מכל עיסוק במינוי שופטים. איפה הריחוק החברתי כשצריך אותו.
המבחן העליון
מחרתיים, יום ראשון, יתבקשו 3,700 חברי ועידת מפלגת העבודה להחליט אם להצטרף לממשלת נתניהו החמישית. ההצבעה תהיה דיגיטלית. אין להוציא מכלל אפשרות שזאת תהיה ההצבעה האחרונה ב־90 שנות מפלגת העבודה, ואחת ההצבעות האחרונות במוסדות מפלגתיים בישראל. בכחול לבן מחליט גנץ; הוא מתייעץ עם גבי אשכנזי ועם אחרים, אבל ההחלטה היא רק שלו. לחברי הכנסת אין מושג מה קורה. ביש עתיד מחליט לפיד. בליכוד מחליט נתניהו. יש מוסדות, אבל אין דיונים. החשש היחיד הוא שאלה שקופחו במעמדם יכריזו על מרד. הפתרון הוא להאביס אותם, לנפח את הממשלה, להמציא להם תפקידים מגוחכים, תקציבים, יועצים ויועצות. נתניהו למד את הפטנט משרון: פוליטיקאים שבעים הם פוליטיקאים מרוצים. שווה לשלם בשביל זה מחיר ציבורי.
36 שרים ו־16 סגני שרים יהיו בממשלה לפי ההסכם ־ הגדולה בממשלות ישראל. נתניהו הסביר שיש לו אילוצים, וגנץ גילה הבנה. את המחיר הציבורי שילם בעיקר גנץ: מנתניהו אין ציפיות. בכחול לבן מתכוונים לנסות לתקן את הנזק: גנץ לא ימנה סגני שרים; ייתכן שיאחד משרדים. על פי ההסכם, גם אם ימנה פחות שרים, כוחו לא יפחת. לבד מזה, ההצבעות המשמעותיות לא נעשות בממשלה אלא בקבינטים, ושם כוחה של כחול לבן זהה לכוח הימין.
מעבר לבעיות שהזכרתי, הבעיה הגדולה בהסכם היא מה שאין בו. אין בו נסיגה כלשהי, אפילו לא במילימטר, מהמגמות שאותן אימץ נתניהו בשנים האחרונות. חוק הלאום, שגנץ הבטיח לתקן, לא יתוקן. החקיקה הדתית לא תתוקן. גיוס החרדים יעבור לשליטת השרים החרדיים. לבלום החלטות, כחול לבן תוכל; כל מה שרצתה לשנות, כל מה שהטיפה לו בשלוש מערכות בחירות, לא יקרה.
"המבחן העליון להסכם", אומר אחד מאנשי כחול לבן, "הוא ברוטציה. אם בעוד שנה וחצי גנץ ראש ממשלה, כל מה שעשינו עכשיו ייראה אחרת".
אחד מבכירי המפלגה הזכיר לי שיאיר לפיד, הוא ולא אחר, אמר שהוא מוכן להיות שותף לממשלה עם נתניהו אם גנץ יהיה ראשון ברוטציה. אם כל הבעיה היא הסדר, אמר, מה ההבדל בין לפיד לגנץ.
מזל מאזניים
אולי נכון יותר להתחיל את סיפור כחול לבן באולם המליאה בכנסת. "אתה יושב יומיים וכותב נאום צ'רצ'יליאני", אומר אחד מחברי הכנסת שלה. "אחר כך אתה קורא אותו – שלוש דקות, חמש דקות, שבע דקות. הנאום נגמר, ושום דבר לא קורה. אתה נאמת, והממשלה נוסעת. אין מה לעשות באופוזיציה".
מנחם בגין לא היה מוציא מפיו משפט כזה בחיים, אמרתי. "מנחם בגין", השיב, "לא עבר שלוש מערכות בחירות בשנה".
זה נכון. נכון גם שאנשי כחול לבן, אלה שבאו מהצבא או משירות המדינה, לא בנויים לאופוזיציה. כל הקריירה שלהם הם השפיעו מבפנים. זה היה האני־מאמין שלהם, הדנ"א, הנחמה לעת צרה. זה גם הדנ"א של אנשי מפלגת העבודה. אני לא אומר את זה בלעג: אנשים שהאמינו בהשפעה מבפנים בנו את המדינה. השאלה היא רק כמה – כמה השפעה, ועל מי.
כאשר גבי אשכנזי ניסה לשכנע את עמיתיו בקוקפיט להצטרף לממשלה לאחר הסיבוב השני, הוא סיפר להם סיפור מתקופת הטירונות. תנו לי דפ"א, אמר המ"מ. מה זה דפ"א, שאל אשכנזי. דרכי פעולה אפשריות, אמר המ"מ. האות א' היא העיקר. תסתכל על הגבעה. יש שם כיתת אויב. אתה יכול להסתער עליה? לא, המפקד, אמר אשכנזי. ופה ממול יש מטרות דמות, חיילי אויב. אתה יכול להסתער? לא, המפקד. בוואדי למטה אתה רואה צוללות? לא, המפקד. אין צוללות. אז לשם תסתער, אמר המ"מ. זה הא' בדפ"א.
גנץ החליט על הדפ"א שלו ביום שבו לפיד ניסה למנוע ממנו לנהל משא ומתן עם נתניהו. זאת הייתה החלטה לא פשוטה, הכרעה שיש בה מחיר כבד. הוא החליט שגם במחיר של פילוג, לפיד לא ינהל אותו.
שאלת הסיפוח, או, בשמו המכובס, החלת החוק, היא דוגמה טובה לדילמה שמייסרת את אנשי כחול לבן. נתניהו התחייב לפני הבחירות על סיפוח. הם נגררו אחריו. בעצם, הם מתנגדים. הם בעיקר מתנגדים לסיפוח בקעת הירדן, בגלל האיום של מלך ירדן לבטל את הסכם השלום.
במשא ומתן אמר להם נתניהו שיש לו רוב לסיפוח בלעדיהם: בדיון בכנסת ליברמן יתמוך; גם בוגי יתמוך. הם התלבטו והחליטו שהדפ"א שלהם היא להיות בפנים ולהשפיע. הסיפוח נכלל בהסכם. כאשר יישבו בממשלה, יביא גנץ, כשר ביטחון, את כל הסתייגויות צה"ל מההשלכה של ההחלטה על ההסכם עם ירדן; אשכנזי, כשר החוץ, יסביר את הנזק באירופה ובאסיה. גם בבית הלבן מודאגים מתגובת מלך ירדן. נתניהו יסתפק בסוף בהחלת החוק על גוש עציון: אילו הסיפוח היה משאת נפשו, הוא היה מחליט עליו בממשלות הקודמות שלו. הרי אפילו את חאן אל־אחמר לא פינה.
אריה דרעי שיכנע את גנץ שיהיה לו בעל ברית מתון ליד שולחן הממשלה. הוא הזכיר את העבודה שלו עם רבין בשנות ה־90. בינו לבין אשכנזי יש כימיה. הם מכירים מהתקופה ההיא. דרעי היה היחיד בין שותפיו של נתניהו בגוש הימין שתמך בגלוי בהקמת ממשלת אחדות.
תנו לנו את משרד הבריאות, ביקשו אנשי כחול לבן במשא ומתן. אנחנו מוכנים לוותר על החוץ בתמורה לבריאות. תפתרו לי את בעיית ליצמן, אמר נתניהו. הוא לא רוצה לעזוב. בשיא ההתקפות על ליצמן, לאחר שהפר את ההוראות שנתן לאחרים, היה רגע שבו התנדנד. אחר כך התעקש, וסירב להחליף משרד. כחול לבן מוכנים לקחת את הבריאות גם היום.
כחול לבן השיגה בהסכם הרבה יותר מכוחה המספרי. זה מה שקורה למפלגות מרכז שהתמזל מזלן להיות לשון מאזניים. התקדים לעניין הוא כחלון: עשרת המנדטים שלו הפכו אותו לבלם המגמות האנטי־דמוקרטיות בממשלה. אחר כך הוא נמוג. גם זה קורה למפלגות מרכז שהפכו ללשון מאזניים. הן פחות נחושות, פחות משיחיות, יותר מאופקות. בסוף הן נמוגות.
