שתף קטע נבחר

צילום: נדב אבס, יריב כץ

"אל תשכחני": דיירי בתי האבות דורשים להסיר את המגבלות

כבר כמעט חודשיים שהם סגורים ללא אפשרות לצאת. למרות שעד פרוץ הקורונה הם ניהלו חיים עצמאיים לחלוטין, דיירי בתי הדיור המוגן מביטים בעיניים כלות איך המדינה חוזרת לשגרה. "תחזירו לנו את החירות", הם מבקשים

דיירי מוסדות הדיור המוגן ובתי האבות ספגו מהלומה במגפת הקורונה. כמעט חודשיים לאחר ההסגר שנכפה עליהם, הם מבקשים לשוב לשגרה ומספרים על הבדידות, החששות והתקווה. 

 

"מתגעגע להיות חופשי"

משה שמידט (94), דייר בבית אבות בתל אביב

"כל עוד המדינה הורתה על סגר לכולם ואף אחד לא יצא, אפשר היה להבין את ההנחיה שאסור לנו לצאת, אבל לא ייתכן שכולם יכולים לטייל במדינה ושרק לזקנים אסור לצאת. אני נכה צה"ל, קיבלתי כדור ברגל, הרופאים אמרו שאני צריך ללכת לבדיקה, אבל פה שמים שומרים וסוגרים את הדלת כך שאני לא יכול ללכת. אני לא מבין את החשש שלהם, אנשים זקנים בכל מקרה ימותו לפני הצעירים. גם לפני הקורונה מתו. אי אפשר לעשות חוק ולשים שומרים שלא ייתנו לנו לצאת. הזקנים יכולים להחליט על עצמם.

משה שמידט (צילום: יובל חן)
משה שמידט, דייר בבית אבות בתל אביב(צילום: יובל חן)
 

"השתחררתי ב-11/4/1945 ממחנה ריכוז בוכנוואלד אחרי כמעט ארבע שנים. 62 חודש הייתי במחנות ריכוז, זה הספיק לי. עכשיו שוב פעם להיות סגור? זו הרגשה של אסיר שלא יצא מהמחנות ומשלם בשביל זה 5,000 שקל בחודש.

 

"אני לא יוצא מאז שאסרו עלינו לצאת לפני כחודשיים. אני מתגעגע להיות חופשי. בכל פעם שאני צריך משהו, אני צריך לבקש מהבנות שלי להביא לי. גם להן אסור להיכנס, אז אנחנו מדברים דרך השער. זה לא ייתכן. כשכולם לא יצאו זה היה הגיוני, כי אם יש חוק לכולם הוא גם בשבילנו, לא צריכים לעשות לנו חוקים נפרדים. אבל ברגע שהחוק נגמר אז זה גם לנו. צריך להיות חוק אחד לכל המדינה, צעיר וזקן".

  

"מחיר רגשי ונפשי"

פנינה דמבינסקי (70), דיירת בבית הדיור המוגן "לב גנים" בנתניה

"רובנו אנשים עצמאיים ומתפקדים ועצם העובדה שאי אפשר לצאת מהבית הזה זו מגבלה מכבידה. אני אישה צעירה, רק בת 70. לפני הקורונה יצאתי ונסעתי באוטובוסים. הייתי יוצאת על בסיס יומי וזה חסר. יש לנו גינה ציבורית קרובה לבניין, מקום שאפשר לעשות בו התעמלות, לשאוף קצת אוויר, אנחנו אפילו לא יוצאים לשם. חיילות של פיקוד העורף יוצאות לקנות לנו מצרכים, למה שלא נצא בעצמנו?

פנינה דמבינסקי (צילום: יאיר שגיא)
"זום וסקייפ זה לא כמו לחבק נכד". דמבינסקי(צילום: יאיר שגיא)
 

"הבעיה המרכזית של האנשים שחיים בדיור המוגן היא הבדידות וחוסר היכולת לתקשר עם המשפחה כפי שהיו רוצים. במשך חודשיים כמעט לא יכולתי לפגוש את המשפחה. רק לאחרונה מתאפשרת פגישה עם משפחות בהשגחה של איש צוות.

 

"יש דיירים שנולדו להם נינים בתקופה הזו והם אפילו לא היו יכולים לראות אותם, רק בתמונות. הם פיספסו את הבריתות שלהם, כשהם מדברים על זה הברק בעיניים מתעמעם. אנשים מסתובבים ומייחלים לרגע שיוכלו לחבק את הנכדים והנינים שלהם. המגע האנושי מאוד חשוב. הזום והסקייפ זה לא כמו לחבק נכד או נין שרק נולד.

 

"מאוד משתדלים פה לעזור לנו. אפשר לצאת ללובי ולפגוש חברים, עם מסכות ושמירת מרחק. יש פעילויות עם תכנים, מגיעים אמנים וגם ירקן פעמיים בשבוע, כך שלא צריך ללכת לסופר או לשוק. אבל עם זאת, לא נכון להתייחס לכל מי שחי בדיור מוגן כאילו כולנו במחלקה סיעודית. לא הייתי רוצה שישאירו אותנו להיות אחרונים שנצא לחופשי, כי השאלה הגדולה היא איזה מחיר אנחנו משלמים רגשית ונפשית".

 

"כמו בבית סוהר"

אורי לוין (74), דייר בבית אבות בתל אביב

"החדר שלי סגור ובמשך חודש וחצי לא יצאתי ממנו חוץ מאשר להליכה במסדרון הלוך וחזור עם מסכה וכפפות. כשיש יום יפה אני עולה לגג לתפוס קצת שמש, אבל לא יוצא לשום מקום אחר. הבת שלי מביאה לי מצרכים. אני משתדל לא לחשוב על הגעגועים למשפחה, כי אחרת אני סובל. בתקופה הזו הבנתי שאני צריך להיות סגור, בלי משפחה וחברים.

אורי לוין (צילום: אביגיל עוזי)
"צריך לאפשר לנו לצאת". לוין(צילום: אביגיל עוזי)
 

"דבר כזה לא היה לי בחיים, אני כמו בבית סוהר לבד. אני מתגעגע למרכז המסחרי ובעיקר ללכת. כדי לעבור את זה הרגלתי את עצמי לשגרה קבועה בכל יום. מה שמטריד אותי זו התספורת. אני לא אוהב להיות פרוע, אבל אי אפשר לצאת להסתפר.

 

"לפעמים, בעיקר בערב, אני מרגיש בודד ושואל את עצמי כמה זמן אני עוד אהיה בודד. אני חושב שזה מספיק, צריך לפתוח, לאפשר לנו לצאת. עשינו בדיקות ואף אחד לא היה חולה, שמרנו על עצמנו כמו שצריך".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יובל חן
"הרגשה של אסיר". משה שמידט
צילום: יובל חן
מומלצים