ביבי בלי הבלוק

הררי הסחי של היממה האחרונה, שהגיעו לעוד שפל מביך עם תפירת התפקידים והממשלה המנופחת, הסתירו את המהלך הפוליטי המשמעותי השבוע: מותו של בלוק הימין המאוחד מאחורי בנימין נתניהו.

בנימין נתניהו ונפתלי בנט (צילום: אלכס קולומויסקי)

הימור על כל הקופה. שקד, סמוטריץ' ובנט(צילום: אלכס קולומויסקי)

בסופו של יום, נפתלי בנט, איילת שקד ובצלאל סמוטריץ׳ - מי שהחזיקו עד כה בתפקידים בכירים מאוד בממשלות נתניהו - החליטו הפעם להמר על כל הקופה. הם, אגב, בטוחים שההימור הוא לא רק שלהם. גם נתניהו מהמר כשהוא מאפשר את פירוק הבלוק שעד כה מנע מגנץ להרכיב ממשלה. בנט, שקד וסמוטריץ' גם בטוחים שחגורת ההגנה שקיבל מהם עד היום, בטח במצבו המשפטי הסבוך, תהפוך בקרוב לחגורת נפץ - ונתניהו יצטער על הרגע שהסכים לוותר עליהם. הוא נותר למעשה תלוי בשותפו החדש, אויבו עד לפני רגע.

צריך להגיד ביושר. הדרישות של ימינה אולי חצופות וגדולות מחבילת התפקידים שמגיעה להם לפי מפתח התיקים המקובל בגוש הימין. זה לא סותר את העובדה שנתניהו זלזל בהם, ואפילו נהנה להתעלל בהם ברגע הראשון האפשרי.

במשך שלוש מערכות בחירות התבצרו אנשי הימין יחד מאחורי גוש שבנה ומיתג נתניהו באופן שישרת בעיקר אותו. בסיבוב השני של מערכת הבחירות, כשהאיום לאבד את השלטון כבר היה מוחשי ומעבר לפינה, נתניהו שדרג את הגוש למבצר אטום ובלתי חדיר שכולל אפילו את איילת שקד שנואת נפשו והכריז: את המו"מ מול כחול לבן ינהל יריב לוין בשם הגוש כולו. למה? משום שהיה ברור ששום ממשלה לא תצמח מזה.

הגוש עשה את שלו. נקסט. ישיבת "בלוק הימין"(צילום: אלכס קולומויסקי)

בסיבוב השלישי, מיד כשהתמונה השתנתה ונתניהו הצליח להטות את הכף לטובתו, הגוש נותר בעיקר רעיון נוסטלגי בלי הרבה תוכן ורצון טוב, מלבד "מכתבי נאמנות" מגוחכים. המבצר נפל. הפגישות התכופות כבר לא התקיימו, שיחות הוועידה על בסיסי יומי הפכו לא רלוונטיות, המחמאות שחילק נתניהו לבנט בחדרים הסגורים על ההבנה שלו בענייני ביטחון, נשכחו כלא היו.

נתניהו ניגש למו"מ עם כחול לבן כשהוא משוחרר ממחויבות לימינה, הביא איתו דף נקי והסכים לממשלה שוויונית של לא פחות מ-17 שרים על 17 חברי כנסת למפלגה שעד לא מזמן הוגדרה על ידו מפלגת שמאל. שלא לדבר על כך שביטחון ישראל הופקד במסגרת המו"מ הזה בידי גנץ, מי שבליכוד טענו שהוא "לא אפוי" וסחיט בידי האיראנים, שיקבל כבונוס רוטציה על ראשות ממשלה. את כל זה בנה נתניהו במשך שבועיים וחצי, כשימינה מחוץ ללופ.

אם הגוש היה חשוב לנתניהו, הוא היה סוגר את ההסכמים הקואליציוניים קודם מול הגוש, ועם השלל שנותר היה מגיע לגנץ. גם זה היה נחשב נדיב. לגנץ בשלב הזה כבר לא היה מרחב תמרון ולא מנוף לחץ. הוא היה כל כולו בידיים של נתניהו. מדוע נתניהו לא ניצל את זה? מדוע הסכים ללכת לוויתורים מרחיקי לכת עם כחול לבן, אבל עם ימינה החליט לדקדק במפתח התיקים עד רמת ספירת הימים לכהונה בראשות הוועדות? התשובה פשוטה: הגוש עשה את שלו. נקסט.

אם לא תתרחש ביומיים שנותרו דרמה יוצאת דופן שתכלול שיפור ההצעה, וימינה תישאר בחוץ, ייווצר מצב מעניין. זה נכון שהמנוע שמאחורי הציונות הדתית פועל הכי טוב על בסיס השפעה מבפנים, אולם לנתניהו מעולם לא הייתה אופוזיציה אידיאולוגית מימין שתאתגר אותו בסוגיות ביטחוניות ומדיניות. קל וחומר כשהוא חולק ממשלה אחת עם מי שתויגו על ידו עצמו כשמאל (וגם עם רפי פרץ, שהובא כנציג הציונות הדתית, אך גם במגזרו שלו כבר הפך לבדיחה).

אופוזיציה זה משעמם, נכון. אבל את ראשות הממשלה קיבל נתניהו אחרי קדנציה כיו"ר אופוזיציה שעשה בדיוק את מה שבנט, שקד וסמוטריץ' מבקשים לעשות עכשיו. אם רק יישארו מאוחדים, כי הרי לפרק שותפויות, כבר למדנו, זו המומחיות של נתניהו.