שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המקצועות שכבר (כמעט) לא לומדים

    מצביעת שטיחים ועד סיתות באבן - המקצועות שאותם למדו פעם בבצלאל

    חלק ממקצועות הלימוד שאותם למדו במוסדות להשכלה גבוהה לפני כמאה שנים שרדו, אך חלק - שהיו בעבר מקצועות מאוד מבוקשים - נעלמו. חזרנו, בסיוע בצלאל, לכמה מקצועות שכמעט כבר לא לומדים בשל התפתחות הטכנולוגיה. מבט לעבר.

     

    מחלקת השטיחים

    מחלקת השטיחים הייתה הראשונה לקום בבצלאל הישן ("בצלאל, בית המדרש למלאכת האומנות"), וללא ספק אחת הבולטות במוסד בשנותיו הראשונות.

     

    ד"ר עידו נוי, חוקר יודאיקה ואמנות יהודית של אסכולת בצלאל, ובוגר בצלאל בעצמו מסביר: "המוסדות הציוניים באירופה ששאפו לגמול את היישוב הישן מכספי החלוקה, ועל כן ייעדו לבצלאל תפקיד כפול - מצד אחד הכשרה של אנשי היישוב הישן במלאכות היד השונות ומצד שני יצירה של מקומות תעסוקה שגם יצרו פרנסה".

     

    מחלקת השטיחים ב-1906 (צילום: מתוך הספר:
    מחלקת השטיחים ב-1906. באדיבות ארכיון בצלאל" (צילום: מתוך הספר: "בצלאל" של שץ, רשימה קטלוגית של החפצים בתערוכה 1906-1929, בהוצאת מוזיאון ישראל. )

     

    לדבריו, הבחירה בשטיחים לא נבעה משיקול אידיאולוגי, אלא ממניע כלכלי. "השטיחים הטובים ביותר דאז התקשרו עם המזרח הקרוב, ולמקבלי ההחלטות אשר ישבו באירופה הייתה מחשבה נאיבית שבארץ-ישראל ניתן יהיה ליצור שטיחים במלאכת-יד ובעלות כלכלית נמוכה וכדאית". בספר "בצלאל של שץ" (בעריכת נורית שליה כהן), מתאר ד"ר גדעון עפרת את מבנה סדנת השטיחים, שכללה למעשה שלוש מחלקות משנה - מחלקת טוויה, מחלקת צביעת הצמר ומחלקת קשירת השטיחים.

     

    ד"ר נוי מרחיב על חיי היומיום בסדנה באותם הימים: "המחלקה הוקמה בחיפזון וללא מחשבה מעמיקה על הציוד, החומרים, ורמת הידע הטכני של המנהל וצוות ההוראה, אשר למעשה הגיע ללא רקע מוקדם במקצוע. לעומת זאת, 45 הנערות שהתקבלו ללימודים במחזור הראשון כבר ידעו במידה זו או אחרת את מלאכת הטוויה, שכן כפי שברכת 'אשת חיל' מעידה, מלאכות הקשורות בטקסטיל היו באופן מסורתי מזוהות יותר עם נשים".

     

    הוא הוסיף כי לבחירה בנערות הייתה גם משמעות כלכלית. "הן שימשו כוח עבודה זול יותר מגברים", אמר ד"ר נוי. "בעוד שהנערות, ששימשו כשוליות ועמלו על מלאכת הכנת השטיח בפועל, המאסטרים, שהיו לא רק מורים אלא אמנים בעצמם, היו אחראים לתכנון ולעיצוב של הדגמים ולפיקוח על העבודה. עיצובי השטיחים של בצלאל ושל בית המלאכה 'מרבדיה', שפעל מטעם בית הספר בשנות ה-20, התמקדו במגוון נושאים ציוניים, כדוגמת אישים מפורסמים (הרצל, בוריס שץ), ואתרים היסטוריים (קבר רחל, מערת המכפלה, הר הבית, וכמובן בניין בית הספר ובית הנכות בצלאל במרכז ירושלים). השטיחים עוטרו באמירות וביטויים מהאווירה החלוצית ובניחוח מקראי".

     

    במזרח כמו גם במערב, השטיח היה (ועודנו) פריט שימושי חשוב בבתים רבים. לדברי ד"ר נוי, "מדובר בחפץ גדול ממדים שהוצב במרכז הבית, על הרצפה או על הקיר, וששימש למגוון מטרות, כדוגמת אכילה, אירוח, תפילה, וכמובן לקישוט ונוי. בדומה לתוצרי בית הספר הסמוך 'תורה ומלאכה' מטעם אגודת 'כל ישראל חברים' (ובצרפתית אליאנס), שטיחי בצלאל לא נועדו דווקא לשוק המקומי, אלא להימכר כמזכרות לצליינים המבקרים בארץ הקודש, וכן לייצוא ליהודי אירופה וארה"ב הציונים, שרצו לתרום את חלקם בבניין הארץ. שטיחי בצלאל יוצרו בעבודת יד ובסדרות קטנות ובשל נדירותם הפכו במהלך השנים לפריטי אספנות מבוקשים".

     

    המחלקה למלאכת מתכת

    מקורה של המחלקה למלאכת מתכת עוד בימים הראשונים של הקמת בצלאל, עוד בתקופת המייסד בוריס שץ. המחשבה המקורית הייתה לייצר אסתטיקה מקומית, המשלבת בין תפיסות עיצוב אירופיות לטכניקות עבודה מזרחיות מקומיות. אידיאל עברי חדש המשלב בין עקרונות אירופיים ואמנות אירופית יפה, לבין סגנון מזרח תיכוני, מקומי יותר, שבא לידי ביטוי בעיטורים מזרחיים מפורטים ומושקעים, פיתוחים אמנותיים בכלים יומיומיים ועוד.

     

    מחלקת המתכת 1951. באדיבות ארכיון בצלאל"    (צילום: ראובן מילון)
    מחלקת המתכת 1951. באדיבות ארכיון בצלאל" (צילום: ראובן מילון)

     

    הסטודנטים של אותם ימים הגיעו למחלקה על מנת ללמוד מהמומחים של אותם ימים - צורפים תימנים שנחשבו לאנשי מקצוע מובילים באותם ימים, שייצרו את העיצובים של המאסטרים האירופיים. הצורפים התימנים לימדו את הסטודנטים תוך כדי התנסות, את המלאכה. למרות העבודות יוצאות הדופן, שזוכות להערכה עוד היום, באותה התקופה לא נחל בצלאל הצלחה - בית הספר נסגר למשך 6 שנים ונפתח מחדש בהנהלה חדשה וכיון שונה לחלוטין, שכונה 'בצלאל החדש'.

     

    עם הגעתה של תקופת בצלאל החדש, קיבלה המחלקה כיוון חדש התואם את רוח הבאוהאוס שהגיעה עם הסגל החדש מגרמניה של אותה התקופה. תוצרי העבודה כללו חפצי יודאיקה, פמוטים, קומקומים לתה, בעיצוב פונקציונאלי, ובין השאר - החלה להתפתח הכשרת הסטודנטים. סטודנטיות התמקדו לרוב בעיצוב תכשיטים, מלאכה שהיתה קלה יותר פיזית מעשיית כלים. עם השנים התרחבה מגמה זאת בתוך המחלקה למתכת.

     

    עם תום הלימודים, הגברים עבדו בייצור חפצי יודאיקה והתפרנסו ממכירה בחו"ל. נשים פתחו סטודיואים קטנים או עבדו מהבית בעיצוב תכשיטים. עם השנים, הצטמצם תחום העבודה במתחת לצרכי כלים ויודאיקה, והעיסוק בתכשיטים הפך לחלק עיקרי מהמחלקה הנוכחית של ימינו, ושם המחלקה שונה למחלקה לצורפות ואופנה.

    תרגיל במחלקה למלאכת מתכת ב-1952. באדיבות ארכיון בצלאל"    (צילום: ראובן מילון)
    תרגיל במחלקה למלאכת מתכת ב-1952. באדיבות ארכיון בצלאל" (צילום: ראובן מילון)

     

    היום, סטודנטים משלבים בין מסורת וטכנולוגיה מתקדמת. מצד אחד לומדים את הקרפט הידני והמוקפד, לעתים אפילו בשיטות זהות לאלו שהיו בעבר, ומצד שני לומדים ומשתמשים בטכנולוגיות הכי מתקדמות כמגון שימוש בתוכנות לעיצוב בתלת מימד והדפסות בחומרים מתקדמים.

     

    המחלקה לסיתות באבן 

    כאמור, בהקמת בצלאל היו סדנאות שתפקידן היה לפתח מיומנויות בקרב הסטודנטים, אבל גם במקביל לייצר כך שניתן יהיה לייצר הכנסה במסגרת בתי המלאכה.

     

    סיתות באבן הייתה אחת המיומנויות הקריטיות - כאשר מדברים על אותה התקופה, כדאי לזכור שמרבית מלאכת הסיתות (לצרכי בנייה) נעשתה על ידי ערבים מקומיים.

     

    סיתות באבן ב-1911 (צילום: מתוך הספר:
    סיתות באבן ב-1911. באדיבות ארכיון בצלאל" (צילום: מתוך הספר: "בצלאל" של שץ, רשימה קטלוגית של החפצים בתערוכה 1906-1929, בהוצאת מוזיאון ישראל. )

     

    כחלק מהאידיאלוגיה של מייסד בצלאל, לפיה יש צורך בהכשרת האנשים לעבודה עברית, החלו ללמד גם סיתות באבן - הפיכת גושי האבן ללבנים ואבני בנייה ראויות לבניין הארץ, מלאכה שתוצאותיה ניכרים עוד היום ברחבי העיר ירושלים.

     

    הסטודנטים, מרביתם פועלי העלייה השנייה, למדו מאנשי המקצוע את ההתייחסות הנכונה לאבן כחומר לעבודה, את השימוש הנכון באיזמל ואופן הסיתות עד לקבלת מוצר מוגמר שיעמוד פיזית ואסתטית במטרתו. אותה טכניקה, של עבודה סיזיפית בפטיש ואיזמל, הייתה למעשה הטכניקה גם של האמנים מהמסורת האירופית של הפסל, כך שכבר אז מי שחיפש את הדרך לבטא עצמו יכל לעשות זאת ואכן כך היה.

     

    פרופ' עדי שטרן, נשיא בצלאל, אמר: "המחלקות המתוארות כאן הן חלק מההיסטוריה העשירה והמורשת של בצלאל, אקדמיה הנטועה עמוק בתרבות הישראלית. בצלאל קמה ב-1906 ומאז מכתיבה את הדרך בתחומי האמנות והיצירה החזותית. מלאכות הקראפט אולי נראות מיושנות ומצטלמות יפה בשחור לבן, אבל אנחנו נמצאים בתקופה שבה יש עדנה מחודשת לטכניקות מסורתיות, לחומר, למגע ולעשייה הידנית. אנו רואים את עצמנו כאחראים לשימור ופיתוח טכניקות אלה, בפני עצמן, ובשילוב עם טכניקות וטכנולוגיות חדשניות. בצלאל - אז כהיום - נמצאת על הציר שבין העבר ובין העתיד: נטועה בהיסטוריה ופועלת בחזית המחר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מתוך הספר: "בצלאל" של שץ, רשימה קטלוגית של החפצים בתערוכה 1906-1929, בהוצאת מוזיאון ישראל.
    בנות הקורס לאריגת שטיחים ב-1906. באדיבות ארכיון בצלאל"
    צילום: מתוך הספר: "בצלאל" של שץ, רשימה קטלוגית של החפצים בתערוכה 1906-1929, בהוצאת מוזיאון ישראל.
    מומלצים