מארוול נגד DC: כשהקומיקס טוב מהקולנוע

"וזה על הקורונה"

בסקר שנעשה לא מזמן בסושיאל של בלייזר שאלנו את מי אתם מעדיפים, מארוול או DC. התשובות, לא במפתיע, נטו ב-80% לטובת מארוול. אני מסתכן פה סיכון קטן מאוד כשאני אומר שהמשיבים כנראה הסתמכו על היקומים הסינמטיים של שתי החברות ולא על חוברות הקומיקס שעל פיהן העולמות האלה נבראו. ביקום הסינמטי, מארוול באמת מנצחים. DC מצליחה להפיק הרבה פחות שוברי קופות שגם זוכים לאהדת המבקרים. אבל כשזה מגיע לקומיקס - DC כל כך הרבה יותר טובים.

מאחורי הסרטים עם העלילות המסועפות אך פשטניות והחלוקה הגסה של טובים נגד רעים, מסתתרים שני עולמות עשירים עם גיבורים בעלי אישיות מורכבת ומוסריות הרבה פחות חד ממדית, שעלילותיהם מורכבות בהרבה מהמוצג בסרטים. ופעמים רבות, העלילות האלה לא זוכות לסוף הוליוודי.

עזבו אתכם, גם ככה עוד אין בכלל בתי קולנוע

עוף, גוזל

האהבה אצלי לגיבורי-על הייתה תמיד בלב. כמו שמישהי הסבירה לי פעם שהיא נולדה צמחונית ובגיל 17 רק גילתה את זה. כל סרט מצויר על מישהו עם כוחות-על משך אותי בטירוף, אולי כי כילד יחסית עצור רק חלמתי על כוחות שיוציאו ממני יותר. אבל זה באמת אלמנט פסיכולוגי שרק עכשיו אני חושב עליו, כילד פשוט אהבתי את האקשן.

האהבה ל-DC התחילה עם הגיבור מספר 1: סופרמן. אולי זה הסרט שלו שראיתי בערך שבע שנים אחרי שיצא (כי הוא יצא כשהייתי בן שנה). אולי זה הסרט הרביעי והנורא בסדרה - שאהבתי בזמן אמת פשוט בגלל האהבה לגיבורי-על. מה שאהבתי בקריפטוניאן המעופף היה אותה תכונה שאחרים אולי תופסים כחיסרון הכי גדול שלו - טוב לב והחיפוש אחר אמת וצדק. בשבילי, כך צריך להיות גיבור-על אמיתי.

כשהלכתי לקנות את הקומיקס הראשון בחיי היה לי ברור שהוא יהיה של סופרמן. לצערי אני לא זוכר מהו, ואין לי דרך לבדוק. כשהייתי בן 17 אמא שלי עשתה מה שאמהות עושות וזרקה את כל אוסף הקומיקס שלי כי "חשבתי שאתה לא קורא אותו יותר".

"בסדר גל, את יכולה גם"

מה שאני כן זוכר זה את החוברת "המוות של סופרמן". היא הייתה החוברת ה-13 שקניתי. ישבתי בסלון של ההורים שלי, איזה שיר עצוב התנגן במקרה מהרדיו - ודמעתי. האהבה שלי לסופרמן הייתה כמו האהבה שלי לאריק אינשטיין. רק כשהוא הלך הבנתי כמה היא עמוקה.

ואז יצאה סדרת חוברות על החזרה של סופרמן לחיים. בהתחלה כעסתי, הרגשתי ששיחקו לי בלב. אבל הסדרה, עם ארבעה סופרמנים שונים שטוענים לכתר, הייתה כה מצוינת, שסלחתי. מאז קראתי עוד לא מעט סיפורי קומיקס, אבל אף אחד מהם לא נגע בי ככה. בטח לא משהו של מארוול.

אינספקטור גאדג'ט

כן, יש למארוול דברים משובחים. Old Man Logan, למשל, הוא די מדהים. אבל בכללי, הם תמיד היו קלילים יותר, שלא לומר פשטניים. כל סיפור שלהם, אפילו העמוק ביותר, נגמר בפיו פיו אקשן אקשן הרגנו את האיש הרע. הנה, ממש עכשיו קראתי סיפור טוב על הוקאיי של מארוול (הקשת מסרטי "הנוקמים"). עם כמה שהוא טוב, הוא לא מתקרב לעומק של חוברת של הגרין לנטרן שקראתי מיד אחריו. רגע, מי?

אם שמעתם על הגרין לנטרן סיכוי טוב שאלה היו בעיקר דברים רעים. הסרט הנושא את שמו יצא ב-2011 והיה, באופן שלצערי כמעט מתחייב לגבי סרטים של DC, רע ממש. בקומיקס, מדובר באחד הגיבורים הכי מעניינים שיש, שזוכה לעלילות מורכבות כמו שרק ב-DC יכולים.

"בסדר, אני אוותר לך על הדו"ח הפעם"(צילום: מתוך ויקיפדיה)

אני לא הולך להיכנס כאן לנבכי העולם והעלילה של הגרין לנטרן (מקובל לתרגם לעברית כ"הפקח הירוק" אבל זה נשמע כמו המניאק שגורר לך עכשיו את הספורטז'). אולי רק להזכיר שזה בכלל לא שם של דמות אלא תפקיד, שהנוכחי הוא השישי שממלא אותו. בדיוק בגלל דברים כאלה, מומחי קומיקס יודעים לספר ש-DC הרבה יותר חזקים במה שקרוי Legacy - דמויות שמשתנות ועוברות ייצוג שונה. לפלאש למשל יש כמה דמויות מתקופות היסטוריות שונות. מארוול גם עושים את זה, אבל התחילו הרבה אחרי DC.

אגב פלאש, הסיפור שלו "פלאשפוינט" - על מציאות חלופית של כל הבה אין לו כוחות, סופרמן מוחזק על ידי הממשלה ובאטמן הוא תומס וויין, אבא של ברוס - הוא אחד הטובים שקראתי. גם אותו, כמו את "המוות של סופרמן", סיימתי והנחתי בצד - ואז חשבתי עליו כמה ימים.

דבר דומה קרה עם Red Son, סיפור של מארק מילר - זה שכתב את "קיק אס", "קינגסמן" ובערך כל סרט ממש מגניב שראיתם. רד סאן שואל שאלה היפותטית - מה היה קורה אם סופרמן היה נוחת דווקא ברוסיה. והתשובה, והסיפור, פשוט מופלאים ולא צפויים בשום צורה.

גם עם The Killing Joke נשארתי ימים אחרי שסיימתי אותו. כתב אותו אלן מור, האיש מאחורי ווצ'מן המדהים, והוא מספר איך הג'וקר נהיה הג'וקר, ומה קורה כשבאטמן סוף סוף תופס אותו. רוצה לומר, הקומיקס של DC לוקח סיכונים, מאתגר את המחשבה, ומשאיר אותך עם תהיות קיומיות לעתים ולא רק עם פיל גוד וחיוך.

איש ה(הכנס כוח-על כאן)

אבל עוד לפני הסיפורים, תנסו לזכור מי היו גיבורי-העל הראשונים שהכרתם. אני מהמר על סופרמן ובאטמן, אחר כך וונדר וומן ואולי גם הפלאש, כולם של DC. יש מצב שגם על אקווה מן שמעתם. מבין הדמויות של מארוול, המוכר ביותר הוא כמובן ספיידרמן. אולי שמעתם גם על וולברין.

אני הולך להיות שנוי במחלוקת עכשיו, אבל יש סיבה שהגיבורים המוכרים יותר הם אלה של DC. הם גיבורים, הם דמויות. יש להם אופי והם מתנהגים כמו שבני אדם אמיתיים היו מתנהגים במצבם. הגיבורים של מארוול הם בדרך כלל כוחות שגידלו אישיות. איש הקרח, איש האש, איש העכביש. נגיד, מה מעניין בקפטן אמריקה, מעבר לזה שהוא חזק ושיש לו מגן? איירון מן זה איש בחליפה. אנטמן הוא חיקוי של דמות בשם האטום שיצאה ב-DC שנה קודם. מול דמויות כאלה, ל-DC יש למשל את שאזאם - ילד שהופך לגיבור-על. תחשבו כמה סיבוכים נפשיים דבר כזה יוצר וכמה כל ילד יכול להתחבר לדמות כזאת.

סיפור הוא מעניין ככל שהנבל שלו מעניין. כשיש קונפליקט אמיתי, ולצד של הבאד גייז יש משהו להציע. בכל סרטי מארוול יש נבל וחצי מעניינים. כל השאר הם פשוט מדענים שהשתגעו עם דרכים שונות לחסל אנשים (כמו האויבים של ספיידרמן, אנטמן ואיירון מן) או רעים לשם הרוע (כל אויבי תור, קפטן אמריקה, אפילו אולטרון).

מולם, האויב מספר 1 של באטמן הוא הג'וקר. פשוט אדם, בלי כוחות על. ועדיין - דמות נבל מספיק מעניינת להחזיק שלושה סרטים. לצדו יש כמובן קאדר מגוון של אויבים - טו-פייס, רידלר, הפינגווין. לסופרמן יש את לקס לות'ר - עוד אדם בלי כוחות, אבל האיש החכם בעולם. אבל תישארו עם מארוול ודמויות כמו וולצ'ר, איש שיש לו כנפיים! מדהים כמה שהוא משעמם.

הבעיה של DC בעולם הסרטים היא שהם ניסו לעשות מארוול. ניסו שכולם יאהבו אותם, וזה קשה כשהקומיקס שלך הוא פאקין מופת ספרותי. עם כמה ש"אנטמן והצרעה", למשל, היה דבילי, הוא עדיין היה יותר כיפי והכניס יותר כסף מ"הסנדק", נניח. ל-DC יש המון סיפורי "הסנדק", הם פשוט לא מספרים אותם נכון בקולנוע.

אם ביום מן הימים DC תזכה לאנשים בעלי חזון שיידעו להוציא מהגיבורים שלה את המיטב, כמו שמארוול עושים מאז 2008, המטוטלת תתאזן ובסקר הבא של בלייזר כבר נראה תוצאות שקולות יותר. ואם אשכרה תתנו צ'אנס ותקראו קומיקס, יש מצב ש-DC תנצח. אבל למי אכפת מי מנצח, העיקר שהעלילה תהיה טובה.