שתף קטע נבחר

על התחלה וסוף

פרידה מבן משפחה אהוב שחלה בקורונה הובילה את אילת ורדי לבחון את המחיר של החיים רחוק מהמשפחה מעבר לים. טור מיוחד

יש אנשים, ואני ביניהם, אשר מכורים להתחלות. יש משהו בהתחלה שמאוד מרגש, מבטיח, נסתר, מפחיד, לא מוכר. בכל התחלה יש פוטנציאל למשהו שלא קיים אצלך באותו הרגע, אותו אתה יכול להוסיף למסע חייך.

 

מקום עבודה חדש, חברות חדשה, מערכת יחסים רומנטית או ארץ בה תמיד חלמת לגור. לצד הקושי והחשש הנלווה לאותה התחלה, לצד הכאב על מה שישאר מאחור, יש סיפור מקביל שעוד לא נכתב אשר קורא לי.

 

מהסיבה הזו, את מרבית חיי העברתי בביצוע קפיצות ראש אל הלא נודע, מבלי לבדוק כמה עמוקים הם המים. לרוב זה השתלם. לפעמים לא.

 

כתיבה

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה כתבתי. זה היה בזמן ״מלחמת המפרץ״. בילינו שעות בחדר האטום, מקשיבים לנחמן שי ולי היו לי הרבה שאלות על המצב. הורי החליטו לעשות מעשה, הם קנו לי מחברת והציעו שאני אכתוב בה את כל מה שאני מרגישה וכל השאלות שיש לי ו״אז נדבר על זה״.

 

המשפט הראשון שכתבתי היה ״שלום, קוראים לי אילת, וקשה לי להבין למה סדאם חוסיין שונא אותנו הישראלים ולמה הוא שולח טילים כל הדרך מעיראק״. זו הייתה התחלתה של חברות אמיצה ביני לבין העפרון והדף אשר נמשכת לה עד היום.

 

ניו יורק

מגיל קטן ידעתי שניו יורק היא העיר בשבילי. בטיול בגיל העשרה כתבתי ביומני: ״העיר הזו מאוד מסקרנת אותי, אני רואה אנשים שבישראל לא ראיתי מעולם, ושומעת שפות שלא שמעתי מעולם, ״החיים פה נראים כל כך אחרים. הייתי רוצה לחיות כל מיני צורות של חיים ולהכיר כל מיני סוגים של אנשים, הלוואי שאני אמצא את הדרך לחיות גם פה״.

 

הפעם הבאה שנחתתי ב״תפוח״ היתה לאחר הטיול הגדול של אחרי הצבא. שהייה של חודשיים התארכה לה ל-10 שנים מלאות בכל מה שיכולתי לקוות לו. ההתחלה, כמו כל התחלה, לא הייתה פשוטה. דצמבר הגיע לו משום מקום, מקפיא לי את הלבן בעיניים. חברויות גם הן לקחו זמן. בחודשים הראשונים, כן, הטלפון צלצל כל יום, אבל על הקו תמיד היתה אמא. וכך, אימי ואני צברנו שעות של שיחות טראנסאטלנטיות בהן אני מספרת לה כמה טוב לי ואיך הכל כל כך מיוחד ומרגש ואז נכנסת לדירה, לבד, קופאת לי מקור ולומדת על בשרי בפעם הראשונה בחיי בדידות מהי.

 

לימודים

היום הראשון של לימודי התואר השני היה גם הוא מרגש. אני זוכרת את אותו פרופסור לזכויות אדם שהציע לי להיות העוזרת מחקר שלו ואיך בהתלהבות עניתי לו כן, רק כדי להבין כמה גדול הפער בין אנגלית 5 יחידות שלמדתי בתיכון לבין כתיבה מקצועית של תואר שני ביחסים בינלאומיים (שלא נדבר על כמות הספרים שנדרשתי לקרוא כל שבוע).

אני זוכרת גם את סופי השבוע שלי שהתחילו ונגמרו בספריה ב-NYU קוראת ספרים, כותבת עבודות ומביטה בעצים הפורחים או נושרים להם (תלוי בעונת השנה).

 

עבודה

ואז הגיע היום הראשון בעבודה. הגעתי למשרדי FOX NEWS שבשדרה השישית (באיחור, כי מרוב התרגשות פספסתי את התחנה) ״וואו זה אמיתי,״ אמרתי לעצמי, ״אני פה״. ב-FOX למדתי אתיקת עבודה אמריקאית מהי, ובעודי נוסעת ברחבי ארה״ב ומראיינת אנשים שמספרים לי סיפורם, היו ימים בהם תהיתי אם לא הגיע הזמן לחזור ״הביתה״.

 

אהבה

היו לי מספר אהבות משמעותיות בחיי, אבל עבור אף אחת מהם לא עברתי מדינה. כשפגשתי את מיקאל ידעתי שאנחנו הולכים להיות משפחה. העובדה שמרכז חייו בברזיל לא הייתה משמעותית בעיניי. נהלנו מערכת יחסים טראנס אטלנטית ולאחר שנה של חיים על קו ניו יורק, סאו פאולו, ישראל ופריז עברתי לברזיל. החודשים הראשונים בברזיל הזכירו לי את החודשים הראשונים בניו יורק. הפעם הטלפון צלצל פעמיים ביום, פעם מיקאל ופעם אמא, שדרך הטלפון כבר טיילה וגרה איתי בהרבה מקומות בעולם.

 

חברות

את החברות עם חיים, אבא של מיקאל, התחלתי בלי שמיקאל יהיה נוכח. הגעתי יום לפני מיקאל לפריז לפגוש את ההורים שלו, נכנסתי לביתם ומאחר והם לא דברו אנגלית ואני לא מדברת צרפתית, העברנו יום שלם כשאנחנו מדברים עברית בסיסית שחיים למד בשנתיים בהן התגורר בישראל.

 



 (צילום: דן לוי) (צילום: דן לוי)
(צילום: דן לוי)

 

כשנגמרו המילים, הקשבנו לשירים בצרפתית, בעברית ומרוקאית. היה בו משהו כובש, באבא של מיקאל, משהו שגרם לכולם לרצות להיות בקרבתו. החברות הזו, כמו כל חברות עלתה על שרטון מפעם לפעם אבל במכלול אהבתי ולמדתי מהאיש המקסים הזה המון.

 

על הסוף

היום, אחרי שמיקאל כבר טס לפריז לפני מספר ימים, הוא בקש ממני להקליט הודעה אותה ישמיע לחיים שנמצא בתרדמת ושעותיו ספורות. נזכרתי ביום ההוא שבילינו רק אנחנו, מקשיבים ומתחברים דרך השירים.

 

״אנחנו מתחילים היום מערכת יחסים חדשה״, אמרתי לו בהודעה קולית, ״אנחנו לא נפרדים לשלום״. ״אתה תמיד תהיה איתנו ועם הילדים ואני מקווה שכשתביט בנו מלמעלה תרגיש אהוב, תרגיש גאה״.

 

לסיפוק מחיים מלאים בהתחלות אתגרים והצלחות יש גם מחיר. המחיר הוא לא לחוות חיים מלאים לצד ההורים שלנו. למחיר הזה מתלווה תחושת החמצה אשר מכווצת את הלב אותה כל expat מכיר.

 

כשאני מביטה לאחור על מסלול חיי, אני יודעת שלא הייתי משנה בו שום פניה. אבל היום, מי שאני ובעלי השארנו מאחור, יושב לידי ברוחו בעודי מקלידה את המילים הללו וגורם לי לתהות, איזו עצה אני אתן לילדיי.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מולי שאולי
"תחושת החמצה שמכווצת את הלב".
צילום: מולי שאולי
מומלצים