שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    את לא כמו שחשבתי / טור נשי אישי

    בני זוג שאנחנו יוצאים אותם מחפשים בנו משהו שהם רוצים למצוא, ואף פעם זה לא קשור אלינו. לא לביטחון העצמי שלנו, ולא למי שאנחנו באמת

    "אם הייתי מכיר אותך ככה, במצב הזה, לא בטוח שהייתי נשאר", אמר לי החבר כשצחצחנו שיניים, רגע לפני המיטה. הוא לא השתמש בדיוק במילים האלה, אבל המסר עבר: "חשבתי עלייך משהו מסוים וגיליתי משהו אחר". הרגשתי איך הפנים שלי קופאות בעוד היד ממשיכה בתנועת הצחצוח המונוטונית, דוחפת את המברשת פעם ללחי ימין ופעם ללחי שמאל ומציירת חיוך בכאילו.

     

    כבר קיבלתי מסרים כאלה בעבר, זה לא חדש לי. אנשים נכנסו לחיי כי הם חיפשו בי משהו ויצאו כי מצאו אצלי משהו אחר. הפחד הזה, האיום ונורא, שיגלו שאני בעצם "לא כזאת" מלווה אותי מגיל אפס.

     

    אני זוכרת את תחושת ההשפלה במכון ויצמן למדע, כשאני מוקפת חבורת ילדים חכמים ומרגישה כמו מסמר ברגל. קצת לפני כן זייפתי בתעודה את הציון במתמטיקה כדי למצוא חן בעיני ההורים שלי ונשלחתי לחוג שמתאים לגאונים כמוני. זה היה נורא. ניסיתי להעמיד פנים שאני שייכת, שאני מבינה משהו. הוכחתי לעצמי בדיוק את מה שפחדתי ממנו: "אני מטומטמת".

     

    האמונה הזו ניהלה אותי כמעט כל הזמן. התהלכתי בעולם מתוך ידיעה ברורה, שברגע שיכירו אותי ממש טוב יראו שאני ממש לא מי שאני מציגה את עצמי. כדרכן של אמונות, היא נאחזה כל כך חזק עד שהפכה לחלק ממני.

     

    נשארתי נשואה יותר מדי זמן, כי האמנתי שבחוץ יגלו שאני לא כזאת נחמדה או חרוצה. אחר כך, כשהתגרשתי, האמנתי שיום אחד אני ארצה מישהו אבל הוא לא ירצה אותי. באופן לא מפתיע (אבל שהפתיע את כל האחרים) זימנתי מערכות יחסים שלא התאימו לי, כי 'ידעתי' שאם זה ייגמר לא ימחץ לי הלב, הרי ממילא אנחנו לא מתאימים.

     

    באחת הפעמים שהייתי בזוגיות, הגבר קלט אותי. "את חייבת להאמין בעצמך ולדעת שאת שווה", הוא אמר וסחב אותי ערומה למראה כדי שאתבונן בעצמי. בגדול, רציתי למות. בקטן גם. התביישתי בעצמי, בגוף שלי, בזה שאני מרגישה לידו גדולה פיזית וקטנה נפשית. כעבור חודש נפרד ממני, מפני שלא סיפקתי את הסחורה: הוא רצה מישהי מלאת ביטחון וקיבל אשה מלאה בספקות.

     

    מה זה משנה מה הם חושבים עלייך

    במהלך השנים נמשכתי לגברים ששידרו כוח או שדיברו יפה על הגרושה שלהם או שנראו לי מוצלחים, או כל תכונה שרציתי בה לעצמי. אנחנו תמיד נמשכות לתכונות שמוחלשות אצלנו, וחוזרות על אותה טעות: לא מבינות שאי אפשר למלא את הבורות שלנו בתכונות של אחרים, אלא במשאבים שנובעים מעצמנו.

     

    אשר יגורתי בא לי, באבו אבוה בא לי, כמעט כל הגברים שיצאתי איתם עזבו אותי, כי הם גילו כל פעם מחדש את מה שאני לא הצלחתי לראות: נצנוץ של עוצמה שכוסה בשכבת אבק סמיכה ואפרפרה שהגנה עליי כל השנים.

     

    לנקות אבק זה מבאס. מלאכה שלא מפסיקה לעולם. את מנקה ואחרי שבוע האבק שוב מפזר את עצמו כאילו את בסופת חול במדבר ולא בלב רמת גן. צריך לנגב את האבק, להסיר אותו כדי שיראו כמה מרהיב החפץ שמנצנץ תחתיו.

     

    הייתי צריכה להתחיל לנקות את מדפי הנפש. פעם אחר פעם העברתי מטלית לחה על אמונות עתיקות שהצטברו זו על גבי זו, עד שמתחת לזכוכית העמומה הבריק יהלום. "אני באמת מטומטמת", צחקתי לעצמי שהשתקפה, "חשבתי שאנשים לא ירצו בי כשיגלו עוד צדדים, וכל הזמן הזה פחדתי מעצמי".

     

    סופסוף הצלחתי להסיר את האמונה העתיקה שנדבקה אליי ולהמיר אותה ברעיון שאני אחלה חמודה וממש בסדר. זה היה כל כך משחרר ונעים ואוורירי ו... "לא חשבתי את כזאת", אמר בן הזוג והקצף של משחת השיניים התערסל בפיו. "תראי מה הולך פה", הוא המשיך, "איזה בלגן. איך את חיה בתוך זה? חשבתי שאת הרבה יותר מסודרת".

     

    פעם משפט תמים כזה היה הורס אותי. הייתי מטעינה אותו בסיפורים שעכשיו זה ייגמר והנה הוא עלה עליי וברור שהוא לא ירצה אותי ותיכף הוא ימצא מישהי יותר מסודרת ממני. בטח היא מסתובבת כל היום בכפפות שחורות ומבריקה את השיש בניחוח אקונימיקה וממולאים שהעמידה על הגז ועושה ספונג'ה בחצאית מלמלה ושיער חלק לא כמוני, שמזמינה בטייקאווי והליפה נראית כמו הפגזה על הירושימה.

     

    "את מבולגנת, יש בך אש, זאת מי שאת", הוא המשיך, מדביק לי נשיקת מנטה לשפתיים, "אני אוהב את זה". החיוך הקפוא השתחרר. צחקתי ויצא לי קצת קצף מהאף. אולי באמת הגיע הזמן לעשות קצת סדר, לפחות באמונות שלי.

     

    שלך,

    גאיה קורן

    מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה ומנחת סדנאות אני מלכה גרושה באושר .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים