את הקאמבק הזה אף אחד לא חזה: האם מייק טייסון יחזור לזירה בגיל 53?
הוא השיל מעליו עשרות קילוגרמים, חזר לעבוד במרץ על החבטות האימתניות שלו - ורמז כי ייתכן ובקרוב נראה אותו בארבעה קרבות צדקה. האם הסופרסטאר האחרון של האיגרוף - והכוכב הכי שנוי במחלוקת מוכן לסיבוב נוסף?
עוד כתבות ספורט למנויים:
האימפריה הכלכלית של רוג'ר פדרר
שחקן של פעם ביובל: אנדרה אגאסי חוגג 50
זה יהיה סיום הולם, עוד אחד, לקריירה של טייסון. כי יש אנשים שנותנים למקצוע שלהם להגדיר את עצמם, אבל יש מעטים מאוד שהמקצוע שלהם בוחר אותם. האיגרוף בחר את טייסון, אולי יותר מכל מתאגרף אחר בהיסטוריה. הוא הסופרסטאר האחרון במשקל כבד. אולי הסופרסטאר האחרון של הענף בכלל. כל השמות ההיסטוריים מסתיימים בו. הוא האחרון שיכבה את האור, על עצמו ועל הענף. "אני מוכן למות בשביל האיגרוף", אמר טייסון בסוף שנות ה־90.
טייסון היה מתאגרף עוצר נשימה. כוח מתפרץ עצום, שינויי טקטיקה בתוך הסיבובים עצמם, מתאגרף שעלה לזירה כדי להרוג - את היריב, אבל בעיקר את השדים שלו. קצת לפני כל סיבוב ראשון טייסון היה עוצם את עיניו וחושב על הילדות בברוקלין: על העוני המרוד, האמא שמתה בגיל צעיר, הפנימייה, 38 מעצרים עוד לפני גיל 13, הלעג האכזרי כלפיו בגלל קולו הגבוה, ההתעללויות. זה נגמר מהר או יותר מהר. קרב אחד של טייסון החובבן ארך בדיוק שמונה שניות. מתאגרפים שעלו מפוחדים מהתדמית שלו, מאיך שנראה, ממסת השרירים, מהזיכרון של גיליון ההרשעות - הם פגשו את הרצפה לא מספיק מהר עבורם ויותר מדי מהר עבור טייסון.
הקרב הבא היה רק בעוד מספר חודשים וטייסון היה צריך לתעל את האנרגיות למקומות שבהם חוקי האיגרוף לא חלו עליהם. טייסון של מהלך הקריירה ואחרי הפרישה לא הפסיק לחפש מקום לפרק בו את השדים: אלימות, סקס, סמים, צורות חיים אלטרנטיביות, המרת דת לאיסלאם, תיאטרון, תוכניות טלוויזיה.
מי ששרד מולו היו רק אלו שהבינו שהם צריכים להוריד את הראש ולחכות שההוריקן יעבור. שאחרי הסיבוב השלישי והרביעי לטייסון ייגמר הכוח. לא כי לטייסון לא היה כושר גופני, אלא בעיקר כי ככל שקרב האיגרוף מתמשך הוא הופך לקרב שחמט טקטי, שבו חשובות לא רק היכולות הגופניות, אלא דווקא התכונות הנפשיות. בסיבובים האחרונים של קרבות גדולים המתאגרפים תמיד מספרים איך הכניסו את היד לנשמה שלהם וגילו מי הם באמת. טייסון היה מתאגרף אמיץ עם נשמה של אריה, אבל אם היה משהו שבאמת הפחיד אותו זה לגלות מי הוא באמת. מזה ברח כל חייו. כשמישהו הכריח אותו ללכת למקומות הללו, הוא סיים את הקרב עם חצי אוזן.
זה בדיוק מה שקרה לטייסון בהפסד המקצועני הראשון שלו בטוקיו 1991 נגד באסטר דאגלס, מתאגרף במצב צבירה של קופסת שימורי עגבניות, באחת הסנסציות הגדולות בתולדות הענף. להוליפילד הוא כרת אוזן, נגד דאגלס הוא פשוט התפרק משום שיריבו החזיק אותו מעבר לסיבוב השלישי.
הכוח המתפרץ, הרצון לקבל את שלו ויהי מה והאלימות שחיכתה למי שהעז להתנגד, היו הדלק שהניע את הקריירה שלו. אבל קרב איגרוף הוא שעה בכמה חודשים, והדלק הזה שהניע את טייסון בזירה - הרס את חייו ואת חיי הקרובים לו מחוצה לה. חיי הנישואין שלו עם השחקנית רובין גיבנס היו עמוסים באלימות מילולית ופיזית איומה. ב־1992 הוא הורשע באונס של דזירה וושינגטון בת ה־18, מועמדת בתחרות מיס אמריקה השחורה. בית המשפט הביע סלחנות עצומה עימו וגזר עליו רק שש שנות מאסר בכלא (מתוכן ריצה שלוש שנים בכלא לנוער למרות שהיה בן 25).
אף אחד - לא הצופים, לא רשתות הטלוויזיה, לא המארגנים ולא המפרסמים - הוציאו מאות מיליונים על טייסון כדי לצפות בתחרות ספורטיבית או ביכולותיו האתלטיות, מרהיבות ככל שיהיו. אף אחד לא היה מוציא מאות דולרים או מאות מיליונים עבור אירוע ספורט שאמור להימשך דקה וחצי בערך. טייסון לא היה אתלט ולא מתאגרף. הוא היה פריק שואו גרוטסקי, מיצג של בידור ואשמה. ערבוב של איש רדוף, אלים, לא צפוי, מאיים ומותח. לראות את טייסון בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 היה לראות איש רנסנס בפעולה. זה היה להגיע הכי קרוב לסכנה, מתוך ההבנה והידיעה שטייסון יכול לסכן כמעט רק את עצמו. טייסון לא ביקש מהצופים בו מאומה מלבד מה שביקש מעצמו כלפי עצמו: להיות נאהב ונערץ, הרבה חמלה, ולא פחות שנאה.
טייסון היה התגלמות הילד הרע בספורט. טייסון לא הכיר מעולם את אביו. אמו, לדבריו, מתה בתוך קרטון ובמשך שנים היה בטוח שזה עומד להיות עתידו. כשהיה צעיר היה נכנס עם נשים זקנות לבד למעליות, מרביץ להן וגונב את שקיות המצרכים שלהן.
כשחשבון הבנק שלו התנפח בזכות כישרון האיגרוף, הוא הוציא קרוב לחמישה מיליון דולר תוך 33 חודשים על מכוניות ואופנועים, מאה אלף דולר בחודש על יהלומים וקרוב ל־400 אלף דולר על יונים, חתולים ושלל חיות טורפות. כדי להשביע את האנרגיה מחוץ לזירה הוא ערך מרתון של 24 שעות סקס עם 24 נשים שונות. בהמשך פנה לקשט את גופו: על זרוע אחת של טייסון מקועקע פרצופו הרצחני של מאו, על הזרוע השנייה מקועקע פרצופו שוחר השלום של ארתור אש.
אחרי הקרב האחרון שלו בנובמבר 2005 (הפסד בנוקאאוט בשישה סיבובים), טייסון אמר שאין לו את זה יותר, שאין בו את הכעס אפילו להרוג חרקים בביתו. "אני עבד", אמר אז, "תמיד חשבתי שהחיים הם לאסוף עוד ועוד דברים. עכשיו אני מבין שהחיים הם להיפטר מהכל". אבל יש שדים שאי־אפשר להיפטר מהם. משבר הקורונה דחף את טייסון לרגעים בהם היה חייב להכניס יד לנפשו פנימה כדי לגלות מי הוא באמת. עכשיו נדע. מייק טייסון יוצא, שוב, לקרב על חייו. השאלה היא אם הוא בסיבוב השלישי או השמיני.
בכל מקרה, תיזהרו על האוזניים. טייסון הסיר יותר מ־60 קילוגרמים ממשקלו לאחר שעבר למשטר אימונים קפדני ולדיאטה טבעונית, שכר מאמן לאמנויות לחימה והתחיל לצאת ממשבר הפוסט־איגרוף שלו: הוא הוציא ספר שהפך להצגה בברודוויי בבימוי ספייק לי, ומנסה את מזלו בחווה לגידול מריחואנה בקליפורניה. באשר לסיכוי לחזור לזירה, מציין טייסון שמדובר בארבעה קרבות למטרות צדקה. אם אכן כך יקרה, טייסון ימלא הבטחה נוספת שהבטיח למוחמד עלי. טייסון, שהיה אחד מנושאי הארון של אגדת האיגרוף, הבטיח לו בזמנו שינקום על ההפסד של עלי ללארי הולמס, וכן הבטיח שישתמש ביכולות שהעניק לו אלוהים כדי לעזור לאוכלוסייה שזקוקה לכך.
