היד שמושטת ונדחית

מאמרו של שגריר איחוד האמירויות בוושינגטון, יוסף אל־עוטייבה, הוא חלק מהיסטוריה ארוכה של איתור מהלכים שישימו קץ לסכסוך היהודי־ערבי בכללו, והישראלי־פלסטיני בפרט.

כבר לפני קצת יותר ממאה שנים היה זה שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור שחתם על מסמך שעיקרו תמיכת בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – מכתב שהתבסס על הצעה שהגיש ד"ר חיים וייצמן בשם התנועה הציונית. כשני עשורים לאחר מכן, ב־1936, מינתה בריטניה ועדת חקירה מלכותית בראשותו של הלורד ויליאם רוברט פיל, שהחליטה על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. הצד היהודי הסכים לעיקרון החלוקה, אך לא במתכונת המוצעת, ואילו הצד הערבי סירב מכל וכל. כעשור לאחר מכן, ב־29 בנובמבר 1947, הקצתה העצרת הכללית של האו"ם 62 אחוזים מארץ ישראל המנדטורית לטובת המדינה היהודית ו־38 אחוזים עבור מדינה ערבית. ההנהגה הערבית דחתה את התוכנית, וג'מאל אל־חוסייני, ראש המשלחת הערבית בארץ־ישראל, הכריז כי "קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם". כך פרצה מלחמת העצמאות. הייתה זו בחירה שהמיטה אסון על ערביי ארץ־ישראל, ונראה כי ההנהגה הפלסטינית כיום הולכת פחות או יותר בדרכי הורתה.

לא כך חייבים היו להיות פני הדברים. מסמך שחיבר מנחם בגין עוד באביב 1944, עת קיבל את הפיקוד על האצ"ל, ושאותו שלף גם בעת פגישתו ב־1947 עם ראשי אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהכינה את החלטת החלוקה – מציג אפשרות אחרת. תחת הכותרת "אל שכנינו הערבים" הסביר המסמך כי זו תחילת המלחמה לשחרור המולדת מידי הבריטים. "מלחמה זו לא נגדכם היא מופנית", הוא כתב לערביי הארץ. "אין אנו רואים בכם אויבים. רוצים אנו לראותכם כשכנים טובים. לא באנו להשמידכם או לנשלכם מן האדמה שעליה הנכם יושבים. בארץ ישראל יש די מקום גם בשבילכם, בשביל בניכם ובני בניכם, וגם בשביל מיליוני יהודים שאין להם חיים אלא בארץ זו. הממשלה העברית תעניק לכם שווי־זכויות מלא. השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שפות הארץ. לא תהא הפליה בין ערבי ליהודי בקבלת משרה ממשלתית או עבודה ציבורית. המקומות הקדושים לדת המוסלמית יהיו נתונים לפיקוחם של נציגיכם. הממשלה העברית תאפשר להמוניכם לרכוש השכלה, ולא יהיה אנלפבטיזם בארץ התנ"ך. לא תהיינה אפידמיות בכפריכם ובעריכם. שכר הפועל יורם לדרגה אירופית. תהא התפתחות גדולה לחקלאותכם. תבנו בתים במקום אוהלים. רשת החשמל והמים תגיע לכל מושב ומושב שלכם. המדינה העברית תהיה לבית משותף בשביל כולנו, ושלום ויחסי שכנות טובה יהיו בינה לבין ארצות ערב העצמאיות".

הפנייה הדרמטית הזו הסתיימה בקריאה קיבוצית. "בכם תלוי הדבר ובתבונתכם", כתב מי שלימים היה ראש הממשלה שעשה שלום עם הגדולה שבאויבות ישראל. "אם תרצו, ולא תאזינו למסיתים, שלום וידידות ישרו בין שני העמים לעדי־עד. יחד נבנה את הארץ הקדושה הזאת. יחד נזכה באוצרותיה ובפירותיה. יחד נפתח את חקלאותה ואת תעשייתה. יחד נתקדם עם העמים החופשיים בעולם לחיי צדק וחופש, לחיי אושר וכבוד. שכנינו הערבים, אנו מושיטים לכם יד לשלום ולאחווה, אל תדחוה!".

מה לעשות – לא שמעו אז, מתחמקים היום. √