שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תוציאו! אל תשמרו הכל בבטן

    אחת הבעיות המרכזיות שלנו היא שאנחנו שומרים דברים בפנים בלי להבין שזה מרעיל אותנו. מי שמוציא את מה שיש בו, מי שמחלץ מבטנו את מה שיושב עליו, עושה עם עצמו, עם גופו ועם נפשו חסד. ובעיניי, הוא אדם בריא הרבה יותר, ואמיתי הרבה יותר, ומסקרן הרבה יותר, מכל אותם מופנמים, שקטים ומנומסים

    שני ההורים שלי מתו מסרטן. אמא שלי, בגיל 64, אחרי 4 שנות מאבק בסרטן העור. ואבא שלי, בגיל 74, 6 שנים אחריה, תוך 10 חודשים, מגידול במוח.

     

    הם היו לכאורה שונים מאד, הן במראה והן באישיות. אמי הבהירה, ממוצא פולני, הייתה ביקורתית, רגישה ומופנמת. אבי שחום העור, הסלוניקאי, היה חם, חייכן וחברותי, אך בתוכו שררה אלימות. שניהם לא ידעו להביע את עצמם בצורה כנה ופתוחה. התקשו לחשוף את רגשותיהם האמיתיים. ואספו עם השנים כעסים, אכזבות, פחדים, תסכול וחוסר אונים, שהכריעו אותם. אני חושב שהסרטן היה רק התוצאה. הם היו הסיבה.

     

    הם היו בשבילי השיעור המשמעותי ביותר לחיים. כל ההורים הם השיעור המשמעותי ביותר לחיים. מהם אנחנו לומדים על מוסר וערכים. דרכם אנחנו חווים רגשות עמוקים. ובעזרתם אנחנו יכולים, אם נרצה בכך, לרפא את עצמנו. להבין מי אנחנו. לקבל אותנו. ולא לחזור על טעויות העבר. אם אנחנו מבינים מה היו טעויות העבר.

     

    והטעות המרכזית של הוריי היתה בתקשורת. הם לא דיברו. הם לא דיברו איתי. הם לא דיברו עם עצמם. הם אגרו רגשות. הם אספו פחדים. הם ספגו כאבים. הם לא טיפלו בעצמם מעולם. ועם השנים, אותה אנרגיה שלילית שקעה בגופם, אותן דאגות פגמו בהנאה, האופי התעצב והתקשח והחמיר, ואני התייאשתי.

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    האמת שהתייאשתי מהם מזמן. כבר בגיל שש. הבנתי שאין עם מי לדבר. תקשורת כנה ופתוחה איתם הייתה בלתי אפשרית. ואני, כמותם, לא דיברתי על רגשותיי, החבאתי את עצמי מפניהם, הסתרתי מבחנים לא טובים, שיקרתי להם, פחדתי מהאינטימיות איתם. אינטימיות כוזבת. שטוחה. מתסכלת כל כך.

     

    נשבעתי לא להיות כמוהם. מגיל 22 טיפלתי בעצמי. בכל דרך שיכולתי רק למצוא. וביטאתי את עצמי מילולית. פיזית. וגם בכתיבה. דרך שירים. סיפורים קצרים. בבלוג של יצירותיי. בטורים אישיים. ואפילו כאן בפייסבוק. מי שקורא אותי יודע היטב מי אני. על הטוב ואולי גם על הרע שבי. למרות שאני לא מאמין במילה הזאת, רע. כל עוד אתה אותנטי, ואת כנה, אתם רק תרוויחו מזה. חברים. עניין. תשוקה. ואת עצמכם.

     

    אני מאמין בכל ליבי שמי שחושף את עצמו - מבריא. אני מאמין בכל ליבי שמי שמראה את רגשותיו - נרפא.

     

    ואני לא מתכוון רק לביטוי נעים, מחבק ומקרב, כמו שמחה, התלהבות, או צחוק וחוש הומור – אלא גם לביטוי של כעס, פחד, או כאב. כן, מי שמדבר את עצמו לדעת, מי שמוציא את מה שיש בו, מי שמחלץ מבטנו את מה שיושב עליו, עושה עם עצמו, עם גופו ועם נפשו חסד. ובעיניי, הוא אדם בריא הרבה יותר, ואמיתי הרבה יותר, ומסקרן הרבה יותר, מכל אותם מופנמים, שקטים ומנומסים.

     

    אז יש לי הצעה בשבילכם:

     תוציאו!

    תוציאו הכל.

    את כל מה שנמצא אצלכם בפנים.

    אל תשאירו כלום. אל תותירו דבר.

     

    אל תרעילו את עצמכם. ואל תלקו את עצמכם. ואל תתכנסו בתוך עצמכם. ואל תתבשלו בתוך עצמכם. ואל תירקבו. ותתפוררו מבפנים.

    תוציאו!

    תוציאו הכל.

    תבריאו את עצמכם.

    תרפאו את עצמכם.

    תקלו על עצמכם.

    תרגישו לפתע רכים יותר. קלים יותר. נעימים יותר. ושמחים יותר. וחזקים יותר.

    כי כשמנקים את האשפה הרגשית, מרגישים לפתע נקיים, צלולים ומדויקים.

    כי כשמפסיקים לפחד ממה יגידו עליכם ולכם, זה נראה פתאום כל כך פשוט.

     

    אז אני כותב הרבה. ומדבר הרבה. וצועק הרבה. וכועס הרבה. וצוחק הרבה. ושמח הרבה. ועצוב הרבה. ומביע הרבה. ונותן דרור ללשוני. ומקום ליצריי.

    אני חי.

    ואתם?

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    תוציאו את מה שיש לכם בלב
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים