שתף קטע נבחר

סיפק "פרוטקשן" לעסק - והעז לתבוע אותו

תושב יפיע נשכר כ"שומר" במטווח של קיבוץ גניגר כדי להפסיק מקרי ונדליזם ופריצה. לאחר ש"פוטר" הוא דרש כמיליון שקל על שעות נוספות וזכויות

בית הדין לעבודה בנצרת דחה לאחרונה תביעה של כמיליון שקל שהגיש תושב הכפר יפיע שבצפון, בטענה שלא קיבל תשלום על שעות נוספות וזכויות סוציאליות במשך שבע שנים שבהן עבד כשומר במטווח בקיבוץ גניגר. השופטת אורית יעקבס שוכנעה שההתקשרות עמו נכפתה על מפעילות המטווח על רקע מציאות של ונדליזם וגניבות, וכי ה"שכר" ששולם לו היה למעשה דמי חסות.

 

המטווח הופעל בשנים 2017-2008 על ידי חברת "דני-הי (מטווחי קיסריה)" ושותפות בשם "דני הי-ארמס". בתביעה שהוגשה נגדן ב-2018 טען התובע שלאורך כל התקופה עד פיטוריו הוא עבד שבעה ימים בשבוע, בשעות לא שעות וללא ימי חופשה, ולא קיבל שכר על שעות נוספות או עבודה בחגים וימי מנוחה. לדבריו המעסיקות חייבות לו פדיון ימי חופשה, דמי הבראה וזכויות נוספות. בסך הכול הוא תבע פיצויים של כ-967 אלף שקל.

 

אלא שמנהל המטווח הציג גרסה שונה בתכלית וטען כי לא התקיימו עם התובע יחסי עבודה רגילים. הוא ציין כי מיום שהמטווח החל לפעול אירעו בו מקרי ונדליזם כמו שבירת חלונות, אסלות וכיורים וגניבות של תרמילים, אבל הוא העלים עין מאחר שבאותה תקופה לא החזיק ציוד משמעותי.

אקדח אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

בהמשך, כשהפעילות התרחבה והגיע למטווח ציוד בעל ערך נדרש פתרון למצב. הוא שמע שהתובע הוא אישיות מוכרת ובעלת השפעה באזור ולכן פנה אליו וסיכם איתו שיפרוש את חסותו על המטווח תמורת תשלום חודשי. כיוון שמדובר בעסק מסודר והוא לא יכול היה לשלם ב"שחור" הוא נאלץ "להעסיק" אותו באופן רשמי והוציא לו תלושי שכר. כך היה עד ש"דני-הי" הפסידה במכרז להפעלת המטווח ו"פיטרה" אותו.

 

השופטת אורית יעקבס אכן קיבלה את גרסת המנהל ושוכנעה שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין הנתבעות למרות תלושי השכר שהונפקו לו.

 

היא ציינה כי מהראיות והעדויות עלה כי לנתבעות לא היה כל צורך בשירותי שמירה. פסק הדין הפנה לכך שלא הייתה במקום עמדת שמירה, לא סופקו לתובע ציוד או נשק, הוא לא קיבל מפתח למטווח ואף לא היה לו אישור להיכנס למקום. יותר מזה, התובע אפילו לא ידע להגיד מה קרה במקרים שבהם הופעלה במטווח אזעקה וכלל לא היה לו קשר עם מוקד האבטחה.

 

השופטת הוסיפה כי העובדה שהנתבעות הן שפנו לתובע מעידה גם היא על התקשרות לא סטנדרטית בהתחשב בכך שבדרך כלל העובד הוא שצריך לפנות למעסיק ולהתקבל לעבודה. עניין נוסף הוא שהתובע לא הכיר אף אחד מהעובדים במקום.

 

לאור מאפייני ההתקשרות החריגים השופטת קבעה כי המסקנה ההגיונית היא שמה שעמד מאחורי הקשר הוא המציאות באזור, שהצריכה "שקט נפשי" מפני ונדליזם ופריצות, וכי התלושים הונפקו לתובע בלית ברירה, כדי להכשיר את העברת הכספים לידיו.

 

בהיעדר יחסי עובד-מעסיק, נקבע, אין לתובע עילה לדרוש זכויות כלשהן, ומשכך התביעה נדחתה והוא חויב לשלם לנתבעות 14 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

 

  • לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
  • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
  • ב"כ התובע: עוה"ד אורי דדו ורותם קרויטורו
  • ב"כ הנתבעות: עו"ד עומר קלנר
  • עו"ד דקל מנחמי עוסק בדיני עבודה
  • הכותב לא ייצג בתיק
  • ynet הוא שותף באתר פסקדין

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים