כאן נולדה טיפקס, שם כנסיית השכל ופה להקת שפתיים

"המזל הגדול שלנו הוא שלא היה כאן משהו ממסדי", אומר חיים אוליאל, ומצביע על גגו המשופע של המקלט הציבורי. "לא היה לנו קונסרבטוריון, לא היה בית ספר למוזיקה. בגלל זה לא הצליחו לקלקל אותנו".

אנחנו עומדים במרכז העיר שדרות, שתושביה מכירים היטב את המשמעות של ישיבה במקלטים. אלא שהמקלט הזה שעליו מצביע אוליאל, זכור לו בגלל סיבות אחרות לגמרי, משמחות דווקא. "זה המקום הראשון שבו נתנו לנו, הילדים, לעשות חזרות", הוא משחזר את תחילת הקריירה המוזיקלית המפוארת שלו, ששורשיה נטועים עמוק מתחת לאדמה. "כמה חבר'ה הביאו כלים ופשוט התחלנו לנגן".

בגיל תשע כבר הופיע אוליאל בפעם הראשונה בחייו, במועדון התרבות הסמוך למקלט, עם מנדולינה שמצא איפשהו. "זה היה במסיבת פורים, ואני אף פעם לא אשכח את זה", הוא מחייך.

ההמשך ידוע. בגיל 15 הקים אוליאל את להקת הרוק ליל השמשות, שבה ניגן בגיטרה בס וגיטרה חשמלית, וב־1984 היה למייסד ולמנהיג של להקת שפתיים, שהחדירה למיינסטרים הישראלי את המוזיקה הצפון־אפריקאית במלוא הדרה וסלסוליה. בהמשך הפך אוליאל למנטור של נער אחר ברוך כישרונות משדרות, אחד בשם קובי אוז, שהקים בתורו את להקת טיפקס והינדס בעזרתה מחדש את הסאונד של הישראליות.

להקת טיפקס | צילום: אביגיל עוזי

ערבות הדדית

בלי קונסרבטוריון ובלי בית ספר למוזיקה, נמשכה השושלת המוזיקלית של שדרות, אולי העיר בישראל עם הכי הרבה מוזיקאים מוכרים ומצליחים ביחס לכמות התושבים שלה. להקות כמו כנסיית השכל, טאנארא, רנסאנס וסולטנה, שצמחו מתוכה, אפילו זיכו אותה בשנות ה־90 בכינוי המחמיא "ליברפול הישראלית".

השושלת הזו נמשכת עד היום, עם מוזיקאים כמו חגית יאסו זוכת "כוכב נולד" וצפריר יפרח, נושאי הלפיד של המוזיקה השדרותית בת זמננו. "תמיד אמרתי שבמקום לקחת את ילדי שדרות לקיבוצים מסביב, כדי לראות איך חולבים פרות, צריך להביא לכאן את הקיבוצניקים כדי שיראו איך בעיירה שקמה מתוך קשיים, מתפתחת תופעה מוזיקלית שאין לה אח ורע בישראל", אומר אוליאל.

בתוך המארג המוזיקלי המופלא של שדרות יש לאוליאל תפקיד מפתח, גם אם הוא מסרב לקחת על כך קרדיט. "התופעה הזו של מוזיקאים שצמחו במקום קטן כמו שדרות, נובעת מהפרגון שהיה בינינו", הוא מסביר. "גם מבאר־שבע יצאו אמנים כמו יהודית רביץ, זהבה בן ועמיר בניון, אבל לא היה ביניהם קשר. בשדרות, לפעמים ויתרנו על זמן מסך כדי לקדם להקות חדשות. יש אנשים שאמרו אז שיש הרבה להקות בשדרות כי אין פה פרנסה והיה לנו משעמם, אז ניגנו ושרנו. אם זה היה נכון, זה היה קורה גם במקומות כמו בית־שאן וקריית־שמונה. אז למה דווקא פה? כי נולדו כאן כישרונות מדהימים, וכי הייתה לנו ערבות הדדית. אני למשל לקחתי את קובי (אוז) כילד בן עשר לנגן איתי, ואחר כך הוא הפיק את התקליט הראשון של כנסיית השכל. היינו מחוברים".

להקת שפתיים | צילום: גדי קבלו

בעוד אנחנו מדברים, ניגש אל אוליאל נער מקומי, נותן לו חיבוק, אומר לו שהוא אוהב אותו ומבקש שישיר לו משהו. "אני חלק מהדנ"א של העיר הזו", אומר אחר כך אוליאל, שכל חייו מתגורר בשדרות. "ומעבר לזה, יש אנשים שזה עושה להם טוב לראות בן אדם מפורסם, ועוד מקומי. כשאני גדלתי, גיבורי תרבות כמו אריק איינשטיין חיו רק בתל־אביב. לא יכולת לדמיין, כילד משדרות, שתפגוש אותם. פתאום מי שגדל פה היום, רואה שהחלום אפשרי. הוא אומר לעצמו 'אם חיים מופיע בטלוויזיה ומנגן, גם החלום שלי יכול להתגשם'".

מוזיקת הקסאמים

את כל אלה — העבר האישי והמקומי, הפער בין הפריפריה למרכז, הקשר הבלתי אמצעי בין נערי שדרות לידוענים שלה, הקסם שמדביק את העיירה הזו יחדיו ובעיקר המוזיקה — יצק אוליאל לתוך מיזם תיירותי חדש, כחלק ממערך סיורים אורבניים בחודש ספטמבר שיצרה הרשות לפיתוח הנגב בשם "נגב תור", אשר נועד להניע את הכלכלה הדרומית, בשיתוף עם עיריית שדרות והקרן לפיתוח שדרות. הסיור, אגב, אינו כרוך בתשלום.

בסיור "שדרות המוזיקה", שאוליאל מוביל לאורך תחנות בחייו האישיים ובהיסטוריה המוזיקלית של שדרות, הוא מגולל את הסיפור המופלא של לידת המוזיקה המזרחית בישראל ושל צמיחתה של עיירת פיתוח אחת, אי שם בנגב המערבי. הסיור, שכולל כמובן ביצועים חיים של אוליאל לשירים ישנים, מלווה כולו במנגינה נעימה, נוסטלגית וסנטימנטלית.

צילום: אלכס קולומויסקי

קשה לצאת לסיור בשדרות בימים אלה, מבלי להתייחס לכך שהפכה מ"ליברפול הישראלית" לבירת הקסאמים של הדרום. למרבה הצער, בשנים האחרונות העיר עולה לכותרות בעיקר בעקבות סבבי לחימה והפגזות, ופחות בגלל תרבות, מוזיקה ותיירות. ואכן, אוליאל עדיין שוקל אם להכניס לתוך הסיור גם ביקור ב"מוזיאון הקסאמים", שנמצא בתחנת המשטרה המקומית. "אתה לא יכול להגיע היום לשדרות בלי לעסוק בעניין הביטחוני, ובלי להראות את העוצמות שיש כאן לאנשים", הוא אומר.

לדברי אוליאל, ישנו קשר מובהק בין מציאות הקסאמים לבין התנופה המוזיקלית שיצאה משדרות. לטענתו, אותו חוסן קהילתי שאיפשר את הקמתן של עוד ועוד להקות בעיר, הוא זה שמאפשר לה להמשיך לצמוח היום, גם תחת מטר בלתי נפסק של טילים. ואכן, שדרות של ימינו פורחת ומשגשגת. ברחוב הראשי שעליו אנחנו צועדים כעת תוכלו למצוא שורה של מסעדות וחנויות, במרכז המסחרי הסמוך פועלים במרץ כמה פאבים, ולא רחוק מכאן נמצאים מכללת ספיר, תחנת הרכבת והמרכז המסחרי רחב הידיים שהוקם לאחרונה. על כל אלה משקיפים מגדלי המגורים, שצצו בשנים האחרונות בשכונות של שדרות והתמלאו בתושבים חדשים.

הסיור המוזיקלי־היסטורי של אוליאל הוא לפיכך רק חלק מאותה התפתחות עירונית, שאותה מקדם ראש העיר אלון דוידי, המבקשת להפוך את שדרות גם ליעד תיירותי. כן, למרות אזעקות "צבע אדום". "האזעקות הן חלק מהסיפור שלנו, אבל גם המוזיקה וגם דברים אחרים", אומרת חן כהן, מהקרן לפיתוח שדרות, המתלווה לסיור שלנו. "ובגלל זה ישנה תיירות בשדרות למרות שאין לנו כאן עוגן תיירותי, אין אצלנו כותל. המטרה של המבקרים פה היא להכיר את הפסיפס האנושי של העיר החזקה הזו, לשמוע את הסיפורים של מי שחי פה".

בחזרה לצהלולים

מהמקלט אנחנו צועדים לתחנה הבאה בסיור, בית הוריו של אוליאל הצמוד ל"בית הקפה של מתתיה", אביו ז"ל. בדרך בוקע מהרמקולים באחת המסעדות השיר "בלוז כנעני" של אהוד בנאי, שמתיך סגנונות מוזיקליים שונים ליצירה אחת, ישראלית מאוד. זה בדיוק מה שעשה אוליאל, עוד בשנות ה־80, עם להקת שפתיים. "עשינו את זה מתוך נאיביות ואמונה", הוא כמעט מתנצל.

כשנולד ב־1956, עוד הייתה שדרות מעברה קטנה בשולי הנגב. בבית הוריו שמע אוליאל את אום כולתום ופריד אל־אטרש, לצד מוזיקה מרוקאית. בבית הקפה המשפחתי הייתה אמו מוכרת ספינג'ים לפועלים שיצאו בבוקר לעבודה, ובערב הם היו מגיעים למקום כדי לשתות בירה ולהאזין למוזיקה שהזכירה להם את מולדתם. "היו משחקים דמקה ושש־בש, אוכלים מרק חרירה, וכל הזמן ברקע היה פטיפון עם תקליטים", נזכר אוליאל.

בכל מוצאי שבת הייתה נערכת בבית הקפה חפלה מרוקאית עם מיטב הנגנים והזמרים, שמשכה אליה אנשים מכל רחבי הארץ. פעם בחודש אפילו הייתה מופיעה בחפלה להקה מעזה. "לצערי אלה שהגיעו לחפלה לא היו תמיד אנשים נורמטיביים", מספר אוליאל. "אלה היו אנשים שאהבו לבלות, לשתות, שהיו להם מאהבות ופילגשים. מצד אחד זה הדביק סטיגמה מסוימת לסוג המוזיקה הזה, ומצד שני האנשים האלה שמרו את המוזיקה הזו חיה".

המוזיקה מבית אבא זרמה באופן טבעי בעורקיו של אוליאל, אבל בשלב די מוקדם הוא החל לרעות בשדות זרים, אלו של הרוק אנד רול. לא סתם נערכו החזרות שלו ושל חבריו במקלט, מתחת לאדמה, כמעט במחתרת. "להורים שלי זה היה נשמע מוזר, ששרים בצעקות וצרחות", הוא אומר. "הם לא הבינו מה אנשים מוצאים במוזיקה הזו". לאחר כמה שנים בלהקות רוק הקים כאמור אוליאל את שפתיים, שממש כמו שמה חיברה בין שתי שפות — הרוק אנד רול והמוזיקה הצפון־אפריקאית.

הסיור ממשיך דרך מרכז התרבות צהלולים שאוליאל היה ממייסדיו (הוא גם זה שהמציא את המילה "צהלולים"), חולף ליד המבנה שאמור להפוך בעתיד למועדון הופעות "זאפה", ומסתיים בגן המשקיף על העיר שדרות. "אין מה לעשות, שדרות ממותגת כעיר הקסאמים, זו הפכה להיות מציאות חיינו", אומר אוליאל. "אבל כשאני מסתכל מסביבי אני נפעם. הרבה דברים שרק חשבתי שאפשר לעשות, קורים היום. יש תקופות טובות ופחות טובות, ואני מאמין שהעניין המוזיקלי יחזור להיות מרכזי בסיפור של העיר הזו. יש כאן שורשים, ובמקום עם שורשים קשה לגדוע את הצמיחה". •

• הסיור "שדרות המוזיקה" ייצא ביום חמישי הקרוב (10.9), בשעה 18:00 ממרכז שדרות. להרשמה שלחו ווטסאפ למספר 052-5045507. הסיור אינו כרוך בתשלום.