"עד גיל 16 לא היו לי חלומות"
הסבא שלא הספיקה להיות איתו ברגעיו האחרונים, ההורים הדתיים שעזבה כבר בגיל 17 כדי להפוך לדוגמנית בעיר הגדולה, בן הזוג שהשאירה באל־איי כדי להתגייס לצבא, והגוף שלה, שאליו היא מתייחסת כאל מקדש אבל צריכה להשתדל יותר. משתפת ברשימת סליחות ליום הכיפורים ולא שוכחת להשאיר מקום גם לעצמה ‑ על התקופות שבהן עבדה קשה מדי, על רגישות היתר והנטייה להיעלב, ועל כך שהיא עדיין לא מספיק בטוחה במי שהיא ובדרך הנכונה
שנתיים אחרי שעקרה לתל־אביב, יעל שלביה עדיין מתגעגעת לאווירת חודש תשרי באולפנה בנהריה. "לא הייתי צריכה לפתוח יומן כדי לוודא מתי ראש השנה ומתי יום כיפור", היא מספרת, "בתפילת הבוקר אמרנו סליחות, בכיתות ערכו לנו שיחות, שמענו הרבה דברי תורה. בשבילי, אפילו בילדות, זה לא היה חג של אופניים, אלא יום מקודש".
והשנה?
"אני אהיה בדירה השכורה שלי, בשדרות רוטשילד, לבד. לגמרי לבד. ברנדון, בן זוגי, לא בארץ. הוא כבר חזר ללוס־אנג'לס. ואני אצום, כמובן".
לא עדיף שתיסעי להורים?
"איך אני יכולה לנסוע לנהריה? למחרת אני חייבת להתייצב בצבא ועוד אין לי מכונית. רק לפני שבועיים עברתי טסט. במכה ראשונה".
רשימת הסליחות של שלביה (19), הפרזנטורית של "רנואר", לא קצרה, אבל ארוכה יותר מרשימת האנשים שלדעתה חייבים לה סליחה.
סליחה מסבתא רבתא שלי
"לא זכיתי להכיר את הסבתא רבתא שלי מצד אבי, שחיה בתוניס, אבל השם שלה מלווה אותי כל החיים. קראו לה שלביה. זה שם של דג שמביא מזל. הוריי העניקו לי אותו כשם שני, מאז שאני זוכרת את עצמי אני יעל־שלביה כהן. ביסודי, רציתי להיקבר מתחת לשולחן מדי בוקר, כשהמורה קראה בקול רם את רשימת השמות ביומן, ונתקעה בשם שלי מפני שלא ידעה לבטא את שמי השני. רציתי למות מבושה. כעסתי על הוריי שנתנו לי שם כזה מוזר. אבל לפני שלוש שנים, בפגישה הראשונה שלי עם עומרי יערי, הסוכן שלי, הזדהיתי בתור 'יעל־שלביה כהן' והוא אמר 'סטופ, שלביה יהיה שם הבמה שלך', ועובדה, הוא הביא לי המון מזל בחיים".
סליחה מסבא ניסים
"סבא שלי, ניסים כהן ז"ל, נפטר מסרטן הריאות בגיל 70. הוא גר במרחק שני רחובות מאיתנו, נהגתי לבוא אליו בשבתות, הוא התלהב בכל פעם שראה אותי בטלוויזיה וידעתי שאני הנכדה האהובה שלו מפני שאני נושאת את שם אמו, שלביה. לפני חצי שנה אחותי ילדה, כולנו נפגשנו בברית של בנה ולמחרת טסתי לאל־איי, אל ברנדון, בן זוגי. בבוקר השני שלי שם קיבלתי את ההודעה שסבא נפטר. סליחה, סבא, שלא הייתי איתך ברגעים האחרונים שלך".
סליחה מהוריי עופרה ועופר
"עופרה ועופר כהן הם הוריי המקסימים. הוא עובד במפעל והיא מזכירה בבית ספר ומתווכת. אני חייבת להם סליחה גדולה על זה שבגיל 17 עזבתי את הקן החם שלהם ועברתי לתל־אביב, לחיים עצמאיים, ואפילו לא הבנתי עד כמה הם דואגים לי. כשאמא הייתה מצלצלת ושואלת אם אכלתי ואם ישנתי ואם לא חסר לי כסף, עניתי לה בקוצר רוח שהכל בסדר. כשהיא המשיכה לחפור כעסתי עליה, 'די, מספיק, אני ילדה גדולה'. רק אחרי שהתרגלתי לאורח החיים העצמאי שכל כך חלמתי עליו התחלתי לחשוב על הצד שלהם ועל מה שהפרידה ממני עשתה להם. האמת? כשאהיה אמא, בעזרת השם, אני לא בטוחה שארשה לבתי בת ה־17 לצאת מהבית".
את לא רוצה לבקש סליחה מהורייך על שהתרחקת מהדת?
"אני שומרת שבת ומגדירה את עצמי כמאוד־מאוד מאמינה. לא תמיד אני מספיקה להתפלל, אבל לא אשכב לישון לפני קריאת שמע. אורח החיים שלי שונה משלהם, אבל בעניין הדת הם מקבלים אותי כמו שאני".
סליחה מאחותי מעיין
"אחותי, מעיין, גדולה ממני בשנה והיא כבר נשואה ואמא לילד. מגיל אפס גדלנו באותו החדר, ישנו יחד, במיטה זוגית, והיינו זו בתוך זו, עד שצצו בינינו הבדלים ופערים. אף על פי שאהבתי אותה בכל ליבי, היה לי קשה להסתדר באותו החדר עם מישהי שכל כך שונה ממני, ולא פעם זה הוביל למריבות ופיצוצים. היא התחרדה, שמרה נגיעה, הקפידה על חצאיות ארוכות וגרביים, ואני זרמתי לכיוון השני והתחלתי ללבוש שורטס וג'ינס. מה שהיה בעיניה הכי נכון, הצטייר בעיניי כחסר היגיון. ומעיין הייתה בין אלה שלא הבינו למה אני מצטלמת ומה טוב בזה. בתקופה הפחות נעימה שלנו, כשהיה מתח באוויר, עוד לא הבנתי כמה נכון המשפט 'איש באמונתו יחיה'. הדרכים שלנו התפצלו, אבל היינו ונשארנו חברות ממש טובות".
סליחה מאחיי הקטנים
"יש לי אח גדול, מיכאל (21), שמשרת בחיל האוויר, ושני אחים קטנים, איתמר (16) ואסף (15). אי־אפשר לומר שהוריי היו עצלנים, כמעט כל שנה הם הביאו ילד. גדלנו כחמישייה, למדנו באותו בית הספר, ראינו אותן סדרות בטלוויזיה, בישלנו יחד, השתוללנו יחד, ופתאום, באותה השנה, שלושת הילדים הגדולים עזבו את הבית. איתמר ואסף הבינו שמיכאל הולך לצבא כי הוא חייב, שמעיין מתחתנת מפני שזה מה שעושה חרדית בת 18, אבל למה גם אני חייבת לעזוב את הבית ולהשאיר אותם לבד? היום אני משתדלת מאוד לפצות אותם על המרחק הגיאוגרפי. אנחנו מדברים מלא בטלפון ובכל הזדמנות אני מביאה אותם לתל־אביב ויוצאת איתם למסעדות, לקולנוע או לים.
"לאחי הקטן, אסף, אני חייבת סליחה מיוחדת. יש לו הפרעות קשב, בילדותו הוא היה היפראקטיבי, עשה בלגנים וכעסתי עליו, 'למה אתה מתנהג ככה? למה אתה לא מסדר את החדר?' כשלמדתי לבגרויות, במקביל לעבודה, גיליתי שגם אני לא תמיד מצליחה להתרכז והבנתי שזה לא היה בשליטתו. עם השנים, אגב, הוא התבגר והשתפר".
סליחה מחברותיי לאולפנה
"גדלנו יחד, מכיתה א' עד סוף י"ב, והיה לנו עולם משותף עד שבגיל 16 התחלתי להצטלם. התחלתי לנסוע למרכז, השתניתי, הכרתי אנשים חדשים, התבגרתי ממש מהר, ולכן אני מבקשת מהן סליחה. צללתי לעולם שלי וכשהן הזדקקו לי לא הייתי שם בשבילן. לא האמנתי ש־12 שנים של חברות קרובה יכולות להימחק כל כך מהר, אבל זה מה שקרה. כיום, המרחק בינינו הוא הרבה יותר מגיאוגרפי. חמש מבנות הכיתה שלי כבר נשואות ושתיים מהן כבר אמהות. מטורף, לא?"
חברותייך לכיתה ידעו שאת שואפת לדגמן?
"איך הן יכלו לדעת אם אני לא ידעתי? רק בגיל 16 מצאו אותי באינסטגרם. אולי הן הספיקו לשכוח, אבל אני זוכרת שהן היו אלו שפתחו לי אינסטגרם. סתם, בשביל הכיף. היו לי 200 עוקבים, אולי פחות, ומדי פעם העלינו תמונות, אז כל זה קרה בזכותן?"
על מה חלמת עד גיל 16?
"על שום דבר. תיכננתי ללמוד הוראה, כמו כולן. הייתי ילדה חנונית, לא עניין אותי מה לבשתי, לא היה לי שום כיוון בחיים. לא חלמתי בגדול".
והיום?
"אני חולמת בענק!"
סליחה מהמורים שלי
"כשהתחלתי לדגמן, רוב המורים באולפנה התייחסו אליי בצורה ממש מגעילה. המורים דאגו לשנן באוזניי שדוגמנות זה עיסוק מחפיץ ומחפיר ולא ראוי ולא חינוכי ולא מכבד את מי שאני, וגם היה מורה אחד שהעז לומר שדוגמנית היא זונה. היה רק צדיק אחד שראה אותי. המחנך שלי. רב. הוא הבין אותי בשקט. כשאמרתי לו שאני צריכה להשתחרר מוקדם הוא אמר, 'לכי לשלום, הכל בסדר' ולמחרת שאל אותי איך היה ועזר לי להשלים את החומר. כשעברתי לתל־אביב כבר פחות הקשבתי למה שאומרים עליי. נסעתי לאולפנה רק לבגרויות. קמתי מוקדם, שעתיים ברכבת, כתבתי את הבגרות ורצתי לרכבת, עוד שעתיים נסיעה".
למה לא ויתרת?
"על הדוגמנות? למה שאוותר על משהו שהתאהבתי בו? נלחמתי. אם הייתי מוותרת על הדוגמנות, 'אסיים י"ב כמו שצריך ורק בעוד שנתיים אתחיל להתעסק בשטויות האלה', מי יודע איפה הייתי היום ואילו חיים היו לי".
סליחה שאני מתערבת, אבל לדעתי המורים הם אלה שאמורים לבקש ממך סליחה.
"נכון, בעיניי המצווה הכי חשובה היא 'ואהבת לרעך כמוך', אבל אני כבר לא מחכה לסליחה שלהם. אני מנסה להבין אותם. הם חיים בעולם אחר. מרובעים. העמדתי אותם במבחן שהם לא יכלו לעמוד בו".
סליחה מברנדון
"ברנדון קורף, בן 33, איש עסקים, הוא בן זוגי כבר שנה וחצי. הוא בא מבית דתי, אבא שלו אדמו"ר שמחלק את חייו בין ירושלים לבוסטון, והוא מבעלי השליטה בתאגיד תקשורת מהגדולים בארצות־הברית. בתחילת הקורונה טסתי עם ברנדון לבית שלו, באל־איי, וכיוון שקיבלתי דחיית שירות לחצי שנה הייתי אמורה לשהות שם תקופה ארוכה. אבל יומיים־שלושה אחרי שהגעתי מצאתי את עצמי יושבת וחושבת על המצב. יש קורונה, אין לי מה לעשות בארץ, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להתחיל את השירות שלי. באותו היום הודעתי לברנדון שאני חוזרת ארצה. ביקשתי ממנו, 'תן לי לעשות את הבחירה שלי' והוא קיבל את זה בהבנה. למחרת טסתי, ואחרי שבועיים בבידוד התגייסתי. אני לא מצטערת על ההחלטה הזאת, אבל אני מבקשת סליחה מברנדון על כך שנטשתי אותו, מהיום למחר, מבלי שנדע מתי תהיה הפעם הבאה שניפגש. במשך קרוב לארבעה חודשים היינו רחוקים זו מזה ועבור שנינו זה היה קשה.
"אני רוצה לבקש סליחה גם מהמשפחה של ברנדון, שבמשך שנים שמרה בקנאות על פרטיותה ורק בגללי כותבים כל כך הרבה עליה ועליו. וסליחה נוספת אני מבקשת ממיה, הכלבה של ברנדון. היא בת 15, אחרי סרטן, ואסור לה לטוס, בטח שלא טיסה ארוכה לישראל. עד שברנדון הכיר אותי הוא לא עזב את מיה ליותר משבוע. עכשיו הוא נאלץ להיפרד ממנה לתקופות ארוכות".
סליחה מהגוף שלי
"הגוף שלי הוא לא רק כלי העבודה שלי, הוא המקדש שלי, ואני מקפידה על אימון יומי ותזונה בריאה, למדתי לקרוא מה הוא צריך. את הקפה שלי אני לא שותה עם חלב, שלא עושה טוב לגוף שלי, אלא עם חלב שקדים. אבל הייתי רוצה להפוך לטבעונית. אני מבקשת סליחה מכל הפרות והתרנגולות שהגיעו לצלחת שלי. אני באמת מנסה להפחית".
סליחה מעצמי
"עד לקורונה ניהלתי אורח חיים משוגע כי רציתי להספיק הכל. עוד טיסות, עוד קמפיינים, כמה שיותר עבודה. בנוסף, יש לי חיסרון גדול. מילה קטנה שמישהו אומר עליי יכולה להפיל אותי לדאון של שבוע. לא טוקבקים, הם הכי לא מעניינים אותי, אלא הערה שבאה ממישהו שאני מעריכה. עכשיו אני לומדת לנשום עמוק, להאמין בעצמי ולהירגע".
איפור אל אדידה, שיער רן קריסי תמונת קמפיין של רנואר צילום אלון שפרנסקי
